אגדות מהרי"ט/בכורות/חלק א
אגדות מהרי"ט – מסכת בכורות – חלק א
מאי אמור רבנן בי מדרשא, א"ל הכי אמר רבי יוחנן אפילו מום קל וכו', ולאפוקי מדרב חסדא ורבא וכו'. [עיין שו"ת דברי יואל סימן צ"ג].
מרי בר רחל הויא להו ההיא חיותא הוה מקנה לאודנייהו לעכו"ם, [פירש"י ז"ל לאפקועינהו מבכורה ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים, ואסר להו לבכורות בגיזה ועבודה כבכורים גמורים ויהיב להו לכהנים], [מתה מקנהו]
דרב מרי בר רחל, וכי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקנה להו לאודנייהו לעכו"ם, דילמא אתי בהו לידי תקלה, [שלא יגוז ויעבוד בהן], אי הכי מאי טעמא כלו חיותא דרב מרי, [אי הכי דלטובה נתכוין אמאי כלאי חיותיה], משום דמפקע להו מקדושתייהו. ונתקשו התוספות מה שאין נזהרין עכשיו ואע"פ שנענש רב מרי. ואחד מן התירוצים דבימי רב מרי היו בקיאין להטיל מום בבכור קודם שיצא לעולם, אסור לעשות על ידי הפקעה, אבל אנו דלא בקיאינן בכך, מוטב להקנות קודם שיבוא לידי תקלה, עכ"ד התוספות.
יוסף (יו"ד סימן ש"כ) כשהעתיק לשון התוספות בזה, כתב והאידנא שאין רובם בקיאים, וזה שינוי בלשון התוספות שכתבו סתם שאין אנו בקיאים. ונראה דלא ניחא ליה למימר שאין בקיאים בזה כלל, שהוא נגד החוש, לכן הבין כוונתם שעל הרוב דברו, שכן דרכם לדבר על הרוב. ואפילו כשאומרים בלשון "כל", כתב הטו"ז (בהל' ראש השנה) די"ל שהכוונה על הרוב, דרובו ככולו, ולכן אומרים בראש השנה מלוך על כל העולם כולו בלשון כפל, ולא סגי במה שאומרים בהתחלה "כל". [ועיין ויואל משה מאמר ישוב ארץ ישראל סימן ע"ה, שמאריך בזה שבמקום שיש חשש תקלה להרוב, צריכין הכל לעשות מעשה להפקיע את המצוה.
רבי חנינא שאלתי את ר' אליעזר וכו', מה נישתנו פיטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, א"ל גזירת הכתוב היא, ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעוני' מכספה וזהבה של מצרים. הנה כתב בספה"ק פנים יפות (פרשת בא עה"פ משארותם צרורות) על מה שאמרו ז"ל דלכך נתקדשו פטרי חמורים משום שסייעו את ישראל בצאתם ממצרים שהיו טעונים כספם וזהבם, דהטעם שהוצרכו להניחם על החמורים, משום שבאותו יום שיצאו היה יום טוב, ולא היו מותרים בהוצאה, לכך הניחום על החמור, כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שבת קנ"ג ע"א) אם אין עמו עכו"ם מניחו על החמור, עיי"ש בדבריו. ולכאורה עדיין צ"ב, דמה שאמרו בפרק מי שהחשיך מניחו על החמור, היינו בערב שבת בין השמשות, אבל בשבת לא שרי לעשות כן לכתחלה (עיין שו"ע או"ח סימן רס"ו), ואם כן בני ישראל שיצאו בעצם היום לא הותר להם אף להניחן על החמור.
דהיינו טעמא שהוצרכו להיות עמהם ערב רב, כדי שיוכלו ליטול מהם המשאוי ולהניחו על החמור, והערב רב היו מחמרים אחרי בהמותיהן של ישראל, ואין בזה משום איסור מחמר, דהערב רב כשיצאו ממצרים עדיין היו נכרים גמורים, שהרי לא נימולו ולא טבלו לגירות עד אחר היציאה.
לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעוני' מכספה וזהבה של מצרים. הנה אמרו רז"ל במסכת כתובות (ס"ו ע"ב) מלח ממון חסר, ופירש"י ז"ל הרוצה למלוח ממונו, כלומר לגרום לו שיתקיים, יחסרנו לצדקה תמיד, וחסרונו זהו קיומו.
הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ע"ה ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית ט"ו י"ד), והבטחת הרכוש היה לכל זרעו כמאמר חז"ל שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעוני' מכספה וזהבה של מצרים, וממילא לא היה להם למי ליתן צדקה, מעתה לפי זה לא יתקיים הרכוש אצלם ח"ו, ורכוש שאינו אלא לשעה אינו נקרא רכוש, כי היסורים גדלו באבוד הרכוש, יותר ממי שלא היה לו כלל, וזה אינו ברכה מהשי"ת, כי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י' כ"ב). ואם תאמר שיתנו צדקה לעכו"ם. הא אסור להנאותם, וזה אינו נקרא צדקה.
קל דעות ה' ולו נתכנו עלילות, נתן בלב איזה מהמצריים שיתגיירו, וממילא יוכל לקיים הבטחת הרכוש, דהרכוש יתקיים אצלם על ידי שיתנו צדקה להערב רב שנתגיירו, ומותר ליתן להם צדקה, אבל בכלל הבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אינן, שהרי הם לא היו בכלל גזירת ועבדום ועינו אותם.
יבואר כוונת המכילתא (בא פי"ד) עה"פ וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד, וז"ל: עליהם אמר הקב"ה לאברהם אבינו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ע"כ. והוא תמוה, ולפי הנ"ל יבואר דהיינו על ידי שיכלו ליתן להם צדקה להערב רב, על ידי זה נתקיים אצלם הרכוש, וברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, שלא יאבדו הרכוש, והבן כי נכון הוא].
לשון רפידים וכו', ר' אליעזר אומר רפידים שמה, רבי יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה, וכן הוא אומר (ירמיה מ"ז) לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים.
פירש"י שריפו ידיהם כו', לפיכך בא עליהם עמלק, לא הפנו וכו' מכאן שריפו ידיהם מן התורה, עכ"ל. ולכאורה תורה לא נרמז בכתוב, ובמלת רפידים יש רמז שרפו ידיהן, ועדיין לא ידענא ממה רפו ידיהן. אמנם באמת רק בכח התורה אפשר להתגבר במלחמה זו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דאין ההרהור מצוי אלא בלב פנוי מן החכמה, דהעצה על הרהורים רעים הוא להיות דבוקים בעמקות התורה הקדושה, ולא יסיחו דעתם מן התורה, ולזה דרשו רז"ל ברפידים שרפו ידיהן מן התורה, דזה היה סיבה לביאתו של עמלק.
חייש ר' יהושע למיעוט וכו' אלא איפוך וכו' רבי עקיבא אומר חלב אינו פוטר וכו'.
הנה באמת צריך לעיין למ"ד חיישינן למעוטא, הא דמצינו דהתירו ליהודה גר עמוני לבוא בקהל כדאיתא במסכת ידים (פ"ד מ"ד), ומייתי לה בגמרא ברכות (כ"ח ע"א) אמר ליה ר"י כבר בא סנחריב ובלבל וכו', מיד התירוהו לבוא בקהל, וכן פסק הרמב"ם (פי"ב מהל' א"ב) דאזלינן בתר רובא, וכל דפריש מרובא פריש, עיי"ש, והנה למ"ד חיישינן למעוטא יוקשה הך דינא. ובאמת גם במה שמקבלין גרים משאר האומות, יוקשה גם כן אי חיישינן למעוטא, דכיון דכבר בלבל סנחריב העולם אפשר דהוא עמוני, ואם כן איך אפשר לקבל גרים. אך זה אפשר לתרץ עדיין ולומר דמשאר אומות לא קשה דשאר אומות מוחזקים גם כן, ואפילו ר' מאיר דחייש למעוטא, מכל מקום היכא דמוחזקין לא חייש. ולפי זה אפשר לומר דיהודה גר עמוני גם כן היה משאר האומות, ומיושב האיך היו יכולין לקבלו.
לומר עוד דיהודה גר עמוני לא הוי משאר אומות דהא מוחזק לעמוני, ומשום הכי כשבא לפני רבן גמליאל ורבי יהושע, לא רצה רבן גמליאל לקבלו, ור' יהושע קבלו, דהא מצינו במסכת חולין (ה' ע"ב, בתוספות ד"ה רבן גמליאל) דרבן גמליאל חייש למעוטא, ורבי יהושע מצינו בסוגיין דס"ל דאזיל בתר רובא ולא חייש למעוטא, ולכן רבן גמליאל לא רצה לקבלו דלשיטתיה אזיל דחייש למעוטא, ורבי יהושע קבלו לשיטתיה דלא חייש למעוטא, ואחר שכבר בלבל סנחריב את העולם אי לא חיישינן למיעוטא מותרים גם עמונים לבוא בקהל.
ידוע דמה דאזלינן בתר רובא כבר הלכו בו נמושות אי רוב מטעם וודאי, אי מטעם גזירת הכתוב, דאף שהוא עדיין ספק אזלינן בתר רובא. ובגמרא (יומא פ"ד ע"ב) איכא פלוגתא בין רב ושמואל אי אזלינן בפקוח נפש בתר רובא, דרב סבר דאזלינן בתר רובא אף בפקוח נפש, ושמואל סובר דלא אזלינן בפקוח נפש בתר רובא, דמדכתיב וחי בהם דריש שמואל וחי בהם וודאי, ולא שיבוא על ידי קיום המצות לידי שום צד ספק פקוח נפש, והפלתי (בסימן ס"ד סק"א) מבאר דפלוגתת רב ושמואל תליא אי רוב מטעם ספק רק שהתורה התירו, או רוב הוא מטעם וודאי, על כן אזלינן בכל מקום אחר רובא אפילו בפקוח נפש, ושמואל סובר דרוב הוא עדיין ספק רק שהתורה התירו, על כן בפקוח נפש לא אזלינן ביה בתר רובא, וספק נפשות דוחה שבת.
דעת הרמב"ם הוא כשמואל דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, אם כן סובר גם כן דרוב הוא עדיין ספק רק שהתורה התירו. ועיין בחוות דעת (סימן ק"י בהקדמה לבית הספק) דאף להרמב"ם דסבירא ליה ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, דוקא בלא תעשה ס"ל כן, משום דכוונת התורה לא היה כי אם אוודאי איסור ולא אספק איסור, מה שאין כן במצות עשה אמרינן להיפך דכוונת התורה היה שיקיים המצוה בוודאי ולא מספק, על כן כל זמן דלא ידעינן בוודאי שקיים המצוה לא פטרינן ליה, ואם כן לפי דעת הרמב"ם הנ"ל דרוב הוא עדיין ספק, ברוב גם כן חמיר עשה מלא תעשה, דבעשה כמו כן לא אזלינן בתר רוב (ועיין במוצל מאש סימן י"ג, שכתב דאפילו באלף ספיקות מחמרינן בעשה), מה שאין כן בלא תעשה אזלינן ביה שפיר בתר רוב, [ועיין בזה בדברי יואל על סוגיות הש"ס בדף פ"ז]. ולפי זה מיושב שפיר אמאי ביהודה גר עמוני אמרינן דמותר לקבלו מטעם דסנחריב בלבל את כל העולם, אף על גב דלא הוי כי אם רובא, מכל מקום לגבי לא תעשה אזלינן שפיר בתר רוב להקל.
הנוטל שכרו לדון דיניו בטילין, להעיד עדותיו בטילין, להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה וכו'. [ופריך בגמרא], ורמינהי המקדש במי חטאת באפר חטאת, הרי זו מקודשת, אע"פ שהוא ישראל, אמר אביי לא קשיא כאן בשכר הבאה ומלוי, כאן בשכר הזאה וקידוש.
שכר הבאת האפר, שילך ממקום רחוק לירושלים להביא האפר, ושכר מילוי המים מצי למישקל, דאגר טירחיה שקיל ולא הכשר המצוה, כאן שכר הזאה וקידוש, שהיא היא הכשר מצות לא שקיל, עכ"ל. הנה יש להביא קצת ראיה מכאן, להא דידוע מפי סופרים וספרים דאע"פ שאמרו ז"ל (קידושין ל"ט ע"ב) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, מ"מ יש שכר גם בהאי עלמא על ההכנה להמצוה, דרואין מכאן דרק על גוף המצוה לא שרי ליטול שכר, אבל להכנה דמצוה מותר ליטול שכרו. ואמנם אף שמקבלים שכר גם בעוה"ז, אבל הקרן קיימת לו גם לעה"ב לקבל שכר אפילו על ההכשר מצוה, ובפרט על המצוה בעצם ודאי שיקבל שכרו לעה"ב.
רבנן הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו וכו', ת"ר וכולן שחזרו בהן וכו', ר"ש ור' יהושע בן קרחה אומר בין כך ובין כך מקבלין אותן, משום שנאמר שובו בנים שובבים.
[עיין שו"ת דברי יואל יו"ד סימן ל"ז].
רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד רבונו של עולם יאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. הרי דעל ידי שלומד גם עם אחרים ואומרים דבר שמועה מפיו, לכן הוא דר באהלו עולמים אף לאחר פטירתו על ידי ששפתותיו דובבות, מה שאין כן כשלומד אך בינו לבין עצמו אף שמזכה נפשו לפני השי"ת, מ"מ כיון שאין בני אדם יודעין מתורתו לומר דבר שמועה מפיו שיהיה שפתותיו דובבות, אין דירתו לעולם אלא כל זמן שהוא חי.
אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד רבונו של עולם יאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. הרי דעל ידי התורה הקדושה אפשר להיות מקושר אף עם אדם שאיננו בעולם כלל על ידי שיאמרו שמועות מפיו. ומכל שכן באדם שהוא חי עודנו בעולם הזה ושמעתתיה מתבדרין בעלמא, בוודאי שאפשר להיות מקושר עמו על דרך זה, על ידי שיאמרו שמועות מפיו.
שהתורה הקדושה נקראת ברית, וכמ"ש בגמרא (נדרים ל"ב) א"ר אלעזר גדולה תורה שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, וברית הוא לשון התקשרות כנודע, וכן דרך כורתי ברית להיות בהתקשרות זה עם זה, ומעתה אף אם הגופים נבדלים ורחוקים זה מזה, מ"מ יכולין להתקשר יחד על ידי התורה הקדושה, על ידי שיאמרו שמועות מפיו.
ענין ההתקשרות הלזה על ידי אמירת שמועות מפי חבירו לא יתכן כי אם בתורה שבעל פה, דתורה שבכתב לא שייך לאמרה משם חבירו, שהרי הוא מפורש בתורה ואינו מפי חבירו אלא מפי הקב"ה, וכדאיתא בגמרא (קידושין ס"ו) שאמר האי צדוקי לינאי המלך תורה מונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד, ואמרו שם בגמ' דנזרקה בו אפיקורסות דהו"ל למימר תינח תורה שבכתב תורה שבעל פה מה תהא עליה. הרי דתורה שבכתב ביד כל אחד ללמדה ואין אדם צריך לשמועותיו של חבירו, ואך בתורה שבעל פה יתכן לומר שמועות מפי חבירו. והנה איתא בגמרא (גיטין ס' ע"ב) א"ר יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר (שמות ל"ד) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. דעל ידי התורה שבעל פה נתקשרו ישראל בקשר אמיץ וחזק עם הקב"ה, ועל כן עיקר הברית המורה על התקשרות נכרת על דברים שבעל פה דוקא.
רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד רבונו של עולם יאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. ומעתה כמו כן הגורם לבני אדם שיאמרו דבר שמועה מפיו, כגון שעוסק להכניס דברי תורה ויראת שמים בלבות בני ישראל, נזקפין כל מעשיהן לזכותו גם אחר הסתלקותו מן העולם, וכשהן עוסקין בתורה ותפלה שפתותיו דובבות בקבר, ונחשב לו כאילו עוסק בתורה ותפילה גם בהיותו בעולם הבא.
דרך זה בכל המצות, כשהם עושים ומקיימים מצות הק' וייטיבו מעשיהם על ידך, נחשב לך בעולם העליון כאלו עדיין אתה חי ומקיים מצות ה', כיון שאתה הגורם למעשיהם ע"י החינוך טוב שנתת להם, נחשב לך למעשה.
כן האמת הוא שאם מדריך את בניו ואת ביתו על דרך זה שאין משנים כלום מדרך הקדום, אז על ידי זה שפתותיו דובבות בקבר, דכמו שאם אומרים דבר שמועה מפיו עי"כ שפתותיו דובבות בקבר, כמו כן אם נמשכים אחר דורות הקודמים ועושים כמעשיהם, אם כן הרי יודעין תמיד בכל פעולה שכן התנהגו הם, והרי הם נזכרים כסדר, נמצא שהם עומדים ומצווים כסדר, ועד"ז שפתותיהם דובבות.
אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד רבונו של עולם יאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. מבואר מזה כי על ידי העסק בתורת הראשונים כמלאכים אנו מעוררים אותם, שיהיו מרחשין שפתותיהם בקבר אותה שמועה עצמה הנאמרת משמם בעולם הזה.
בדורות ראשונים נמצאו והיו לומדי תורה לשמה, אבל בדורות הללו זעירין אינון הזוכין ללמוד תורה לשמה. אכן אם לומדים דבריהם של הראשונים, ומחזיקים בדרכיהם מבלי לזוז מהם אפילו זיז כל שהוא, אזי נחשב כאילו למדו תורה לשמה. ואם כן אף אם אין אנו במדרגה זו ללמוד תורה לשמה, מ"מ כיון שמכוחנו הם נפעלים שיהיו שפתותיהם דובבות באותה שמועה, ודבורם ודאי שהוא לשמה, נחשב לנו כאילו למדנו תורה לשמה.
מיניה ר' ירמיה מר' זירא צורם אוזן בבכור ומת מהו לקנוס בנו אחריו, אם תימצי לומר מוכר עבדו לנכרים ומת קנסו בנו אחריו דכל יומא ויומא מפקע ליה ממצות וכו', אמר ליה תניתוה שדה שנתקווצה בשביעית תזרע למוצאי שביעית ניטייבהוכו', נקיטינן הטיבה ומת בנו זורעה וכו'.
[עיין שו"ת דברי יואל סימן צ"ו אות א', וסימן צ"ז אות ד'].
אגרב נמי לא קשיא, הא בלח הא ביבש, לח איתסי יבש לא מיתסי, ולח מיתסי והכתיב וכו', אלא תלתא הוי, דקרא יבש בין מבפנים בין מבחוץ, דמתני' לח מבחוץ ומבפנים, דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ וכו '.
התוספות דמצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים, וכיון דיבש מבפנים לא מתסי, ואם נתרפאו ממנו המצריים, שמא מעשה נס היה וכו', עכ"ד התוספות. הנה הכבדת לב פרעה היה על ידי שנעשה לו נס, כמ"ש התוספות דשחין מצרים יבש מבפנים היה ולא מתסי, ואם נתרפאו ממנו המצריים, שמא מעשה נס היה. וכן נעשה לו נס בהשארת החטה והכוסמת. ובראותם הצלתם בדרך נס נתחזק לבם יותר, והוא יתברך משחק בהם מראה להם הרוחה, כדי לתת מקום שיחולו עליו יתר המכות כולן, ואלמלא נשארו החטה והכוסמת בברד, במה תחול מכת הארבה, וכן כולן על דרך זה. אמנם פרעה הרשע נתגדל בלבבו והתפאר שהקב"ה עושה לו נסים ומגין עליו להצילו מן הפורעניות, ועל ידי זה נתוסף לו טומאה על טומאתו. משא"כ איש ישראל צריך שיהיה לבו נשבר בקרבו בכגון דא, ואף אם יש רגלים לדבר שנעשו לו נסים מצד הקדושה, מ"מ מפחד מחרדת הדין, אף בעת שבאור פניך יהלכון, ועושים תשובה בזמן הטובה, ועל ידי זה זוכים להיות טובתן נצחית.
ריש לקיש מ"ד (דברים ז') לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך וכו', אמר ר' יהושע בן לוי לא יהיה בך עקר מן התלמידים, ועקרה שלא תהא תפילתך עקורה לפני המקום וכו'.
פירש"י ז"ל כשתתפלל על בנים, תהא נשמעת תפלתך. ובתוספות כתבו דקאי על כל התפלות, עיי"ש. וכיו"ב איתא במדרש רבה (פרשת עקב) בקיצור שתפלתך תהא עושה פירות.
המהרש"א ז"ל בח"א דלכאורה למה הוציאו חז"ל הפסוק ממשמעותו דמיירי בעקר ועקרה כפשוטו, ודרשוהו שלא יהיה עקר מן התלמידים ועל תפלה כנ"ל. ותירץ מפני דכולה קרא יתירא הוא, דכיון דכתיב להלן וברך פרי בטנך וגו', הרי כבר נשמע שלא יהיה בך עקר ועקרה, לכן דרשוהו חז"ל שיהיה לימודך עושה פירות בתלמידים הגונים, וכן תפלתך עושה פירות ונשמעת, עיי"ש. אמנם גם לפי דרשתם ז"ל עדיין צריך ביאור, איך מקושר סוף הפסוק לתחלתו, דברכה זו שיהא לימודך עושה פירות ותפלתך עושה פירות, לא שייכא בעמים כלל, ואם הוא ברכה בפני עצמה, היל"ל ולא יהיה בך עקר בוי"ו המוסיף.
על פי מה דאיתא בגמרא (ברכות י' ע"א) א"ל ההוא צדוקי לברוריא, כתיב רני עקרה לא ילדה, משום דלא ילדה רני, אמרה ליה שטיא, שפיל לסיפיה דקרא, דכתיב כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה', אלא מאי עקרה לא ילדה, רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כוותיהו, עכ"ד הגמרא. וכתב המהרש"א ז"ל (בח"א) דלמה לא נתקשה האי צדוקי על רישא דקרא, רני עקרה, וכי משום דהיא עקרה רני, ולמה המתין בקושיתו על סיפא דכתיב ולא ילדה. ותירץ משום דברישא דקרא לא קשה, די"ל דפירושו רני עקרה, שהיתה עקרה כבר בגלות, והשתא אינה עקרה בעת הגאולה ולכן רני, וכן לא ילדה ודאי לשעבר משמע, אבל עכשיו ילדה, ואם כן אי אפשר להקשות מידי, אלא מיתורא דכפל עקרה ולא ילדה, משמע ליה עקרה דכבר וגם עכשיו לא ילדה, דכי האי גוונא דרשינן (יבמות דף ס"ד) שרי עקרה אין לה ולד מיתורא דכפל, דלא היה לה אפילו בית ולד, ועיקר מטרון חסר לה, ועל כן קשה ליה דאם כן אמאי רני, עכ"ד המהרש"א ז"ל.
הישמח משה זלל"ה (בהפטורת תצא) מיישב קושית הצדוקי שהקשה משום דלא ילדה רני, וגם קושית ברוריא מסתירת המקראות דאמר עקרה ועדיין לא ילדה, ואחר כך אמר כי רבים בני שוממה וכו', וקאי על כנסת ישראל, הרי דילדה, וכבר תירצו בגמרא ב' קשיות אלו. וכתב הוא ז"ל עוד בזה, על פי מה דאיתא (מכות דף כ"ד) וכבר היה רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור"י ור"ע מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי ברחוק ק"כ מיל, והחילו בוכין, ור' עקיבא משחק, אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים, א"ל הללו כושיים ומשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודה זרה, יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש ולא נבכה, אמר להן לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, ע"כ בגמרא. והנה לפי זה אף עכשיו בעת הגלות חורבן ושממון, יש שמחה לישראל מגדולת העכו"ם מכח ק"ו הנ"ל, וכן אמר דוד (תהלים ד') נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו, דאז מגיע גם לי מכח ק"ו. ועכשיו מבואר הקרא רני עקרה ולא ילדה, היינו שעדיין לא ילדה כפי' המהרש"א ז"ל, ואעפ"כ רני ויש לה שמחה ותקוה, כי רבים בני שוממה, ר"ל שיהיה רבים בני השוממה היינו כנסת יש ראל דייקא מבני בעולה, ר"ל שנלמד מזה מק"ו מבני הבעולה אלו אומות העולם, דממה שאומות העולם יש להם מלוכה וגדולה והרחבה כל כך, משם נשמע הנחמה וההתחזקות והשמחה גם לבני ישראל, דאם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, עד כאן תמצית דברי הישמח משה זלל"ה.
זה איתא בספה"ק אגרא דכלה (פ' לך, ובבני יששכר במאמרי חודש תשרי מאמר י"ב) עה"פ (בראשית י"ז) ולישמעאל שמעתיך וגו' ואת בריתי אקים את יצחק, ובמדרש (ב"ר פמ"ז ה') ר' אבא בר כהנא בשם ר' בירי אמר, כאן בן הגבירה למד מבן האמה, הנה ברכתי אותו זה ישמעאל, ק"ו ואת בריתי אקים את יצחק, ע"כ. ולכאורה יקשה דלמה לן ללמוד מק"ו, הלא מקרא מפורש לעיל הבטחת השי"ת ליצחק. אמנם בהבטחת השי"ת לאברהם על יצחק כתיב והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו "אחריו", היינו אשר ילכו אחריו בחקות התורה, ורק בתנאי אם ישמרו את התורה והמצות, משא"כ בלא זה אינם מובטחים ח"ו, והנה לפי זה מה יעשה ישראל בשעה שאין להם זכותים, לזה אמר ולישמעאל שמעתיך, אע"פ שהוא רשע ואין לו שום זכות, והפרתי אותו והרביתי אותו ונתתיו לגוי גדול, ואע"פ שאין לבניו שום זכות ומעשים שכולם רשעים, מ"מ אתן להם למענך עבור שהוא בנך, ומזה יומשך חסד וטובה לזרע יצחק, שאפילו ח"ו כשלא יהיה זכות לישראל לזכות בברכות שנתברכו בהם, הנה יוושעו על ידי ק"ו מהצלחת ישמעאל וגדולתו, ובאחרית הימים האלה גם אם ח"ו זכות וצדקה אין בנו, יש לנו טענה ותקוה להוושע על ידי כח הק"ו, עכת"ד האגרא דכלה זי"ע. ודבריו הקדושים הם כבחינה המבואר בגמרא הנ"ל דק"ו הוא אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, דגם בשעה שבני ישראל עושי רצונו יתברך המקיימין תורה ומצות הם ח"ו מליאי עון ופשע המעכבים את הישועה, הנה יוושעו מכח הק"ו הנ"ל כמ"ש בישמח משה.
יובן קישור הכתוב לא יהיה בך עקר ועקרה, על פי דרשתם ז"ל שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום, דכלפי שיש לחוש שמא על ידי איזה קטרוג ח"ו לא יתקבל תפלתך לפני המקום, לכן אמר תחלה ברוך תהיה מכל העמים, דהיינו שיגיעו לך הברכות מכח ק"ו מכל העמים, וזה יועיל גם לקבלת התפלות שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום, ולא יוכל עוד לחול עליך שום קטרוג, שהרי בין כך ובין כך אתה טוב יותר מכל העמים, וכיון שדרכם צליחה כל שכן וק"ו שמגיע שפע הטוב גם לך, ועי"כ לא יהיה בך עקר ועקרה, שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום, ויועילו תפלותך.
עוד גם כעין בחינה זו במדרשי חכז"ל בכמה מקומות, שאילולא מעשי הרשעים לא היה נחשב כל כך עבודת הצדיקים, שהרי באמת לפי ערך גדולתו יתברך כל מה שעושין למעט נחשב, ואי אפשר לאדם לצאת ידי חובתו נגדו יתברך שמו, אבל לפי ערך רשעת הרשעים גדולה וחשובה מאוד עבודת הצדיקים, על דרך מי יתן טהור מטמא, שעל ידי הטמא מחשיבו הקב"ה לטהור וצדיק וחשובה עבודתו, (ועיין עוד בדברינו בריש פרשת נח). והוא גם כן על דרך שאמרה הצרפית לאליהו (מלכים א' י"ז) באת אלי להזכיר את עוני, וביארו חכז"ל (ב"ר ס"פ נ', והובא ברש"י ז"ל שם) שאמרה טרם בואך אצלי הייתי נחשבת לצדיקת בערך הרשעים, אבל משבאת אלי הנה בערכך כרשעה אחשב, ע"כ, (ועיין באגרא דכלה פרשת וירא). והוא גם כן מעין בחינה הנ"ל דברוך תהיה מכל העמים, שאע"פ שאין ישראל ראויים מפאת עצמיותם, יתן להם השי"ת מכח הק"ו מכל העמים.
אלו כשרין באדם ופסולין בבהמה וכו' ושהמית את האדם וכו'. בתוספות יו"ט על המשנה כתב וז"ל: בנוסח אחר לא גרסינן, ואפשר משום הא דפרק ה' דברכות (דף ל"ב) אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו, וכל שכן לעבודה. אלא דקשה לי דאם כן ליתני דפסולין באדם, גם לא ראיתי להרמב"ם שפסלן באדם, עכ"ד. והקשה במשנה למלך (הל' ביאת מקדש פ"ט הל' ט"ו) על מה שכתב התוספות יו"ט ק"ו מנשיאת כפים לעבודה, דהלא בתוספות (סנהדרין ל"ה ע"ב, ד"ה שנאמר) מפורש איפכא שאין ללמוד מנשיאות כפים לעבודה, דבגמרא שם פריך על רציחה [במיתת בית דין] שתדחה את השבת מקל וחומר, מה עבודה שדוחה את השבת רציחה דוחה אותה, שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות, שבת שנידחת מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה, ע"כ, וכתבו שם התוספות דיליף מעם מזבחי דאפילו כשאין שם כהן אחר שראוי לעבוד את העבודה נידחית, והקשו וא"ת דמה שרציחה דוחה את העבודה לאו משום דרציחה דוחה את העבודה, אלא משום דגברא לא חזי, כדאמרינן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו וכו', וכל שכן עבודה. וי"ל דעל כרחיך חזי, דהא לא מיחל לעבודה, ונשיאות כפים חומרא בעלמא הוא. ועוד יש לומר דשאני נשיאות כפים לפי שהרג בידיו, ואין קטיגור נעשה סניגור, כדכתיב בההוא קרא ובפרישכם כפיכם אעלים עיני וגו', ע"כ. והרי מוכח מפורש מדברי התוספות שאין ללמוד מנשיאות כפים לעבודה.
ליישב כל הענין, דהנה באמת להלן בגמרא (סנהדרין שם) מסיק הש"ס דאין רציחה דוחה שבת, ויליף לה מפסוק (שמות ל"ה ג') לא תבערו אש וגו', עיי"ש, ופריך אביי השתא דאמרת אין רציחה דוחה את השבת, אין רציחה דוחה את העבודה מקל וחומר, ומה שבת שנידחית מפני העבודה אין רציחה דוחה אותה, עבודה שהיא דוחה את השבת אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה וכו', עיי"ש. והנה לכאורה יש לומר דמה שדחו התוספות קושייתם וכתבו דנשיאות כפים חמיר מהעבודה, זהו רק לפי ההוה אמינא של הש"ס, אבל השתא למסקנת הש"ס שוב אין צריכים לכל זה, ושפיר י"ל שלכן רציחה דוחה עבודה, מטעם דגברא לא חזי, ואין חילוק מנשיאת כפים לשאר העבודות.
זה שוב לא קשה על התוספות יו"ט שכתב ק"ו מנשיאת כפים לעבודה, דשפיר אפשר לומר דלמסקנת הש"ס לא חמיר נשיאת כפים משאר עבודות. ומה שהקשה התוספות יו"ט למה לא הביאו הרמב"ם שהורג הנפש פסול באדם. אפשר לומר דמכיון שמתחילה בההוה אמינא של הש"ס משמע דלא נפסל לעבודה וכמו שכתבו התוספות, ולא מצינו להדיא בגמרא איפכא, לכן לא הביאו הרמב"ם, כי אינו מביא רק מה שמבואר להדיא בש"ס, ודבר זה אינו ברור בש"ס לומר כן, ולכן גם התוספות יו"ט כתבו בלשון ספק.
דעל היכא דפליגי רב ושמואל הילכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני. וטעם הדבר שקבעו הלכה כמר באיסורי וכמר בדיני. כי זה היה חלקם בתורה, מצד שורש נשמתם, ומתחלת הבריאה היו מתוקנים לכך. ואף שנתגלה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, מ"מ היה הדבר טמיר ונעלם מכלל ישראל, ובכל דור ודור מתגלה החלק השייך לחכמי אותו הדור, ולא יתכן שיתגלה חלק זה על ידי זולתו, ולפיכך אומרים בתפלה ותן חלקנו בתורתך, כלומר שנזכה לגלות חלק התורה השייך לנו מצד שורש נשמתו. ואמרו ז"ל במדרש (פתיחתא דאסתר רבתי) וז"ל: ר' ברכיה פתח, מי פעל ועשה קורא הדורות מראש (ישעי' מ"א), מתחלת ברייתו של עולם התקין הקב"ה לכל אחד ואחד מה שראוי לו, אדם ראש ליצורים וכו', אברהם ראש למולים, יצחק ראש לנעקדים, יעקב ראש לתמימים וכו', אהרן ראש לכהנים וכו', ע"כ. וביארו המפרשים דהכוונה שכל אחד מתוקן ועומד לאותה התמנות השייכת לשורש נשמתו מאז תחלת הבריאה, ולא יחליפנו ולא ימיר אותו אחר לאותה התמנות, כי כל אלה פעל ועשה קורא הדורות מראש, לשום ולהפקיד איש איש על משמרתו כפי שורש נשמתו.
שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום, רשב"ג אומר שתי שבתות.
הנה דקדק הטו"ז ז"ל בריש הלכות פסח (סי' תכ"ט) דשואלין לישנא יתירא הוא לכאורה, דהוה סגי שיאמר דורשין בהלכות הפסח וכו'. ועוד הכי רק אחר ששואלין דורשין, ולמה תלה הדרשה בשאלה, והלא ודאי יתכן שידרשו אף בלי שאלה.
אפשר לומר בדרך רמז, כי הנה תכלית אמירת הדרשה ברבים היא לעורר לבבות השומעים לתשובה, ולעשות בהם רושם ופעולה לטובה, ותכלית זו ניתן להשיג רק אם יהיו אמרי פי הדורש דברים היוצאים מן הלב, כי אז יכנסו הדברים ללבות השומעים, כאמרם דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. ולזאת על הדורש בטרם יתחיל דבריו לשאול ולהתחנן לפני רבון כל העולמים שיחוננהו בלשון למודים, וישם ה' דבר בפיו, דברים הגונים ומתקבלים לרצון לפני ה', שיכנסו ללבות השומעים ויעשו בהם רושם לטובה. וכמו שיסד הפייט ביוצר לשבת הגדול בטרם החל בסדור הלכות פסח, פתח דבריו בבקשת רשות מאת נורא עלילה, וכן יסד הפייטן ביוצר לר"ה אוחילה לא-ל אחלה פניו אשאלה ממנו מענה לשון. וזאת אפשר לרמוז בכוונת הגמרא "שואלין" ודורשין בהלכות פסח, דהנה מלת "שואלין" יש לו שני פירושים, או לשון שאלה כמשמעו, או שהוא לשון בקשה, וכמו שאומרין אשאלה ממנו מענה לשון, וכמו כן הוא בדברי חכמז"ל (תענית ה' ע"א) שואלין את הגשמים, וכן מצינו בשלמה שביקש החכמה מהשי"ת בלשון שאלה (מלכים א' ג' ה'-י') ויאמר אלקים שאל מה אתן לך וגו' ויטב הדבר בעיני ה' כי שאל שלמה את הדבר הזה וגו', וכמו כן הפי' כאן שואלין מלשון תפילה, כלומר בתחלה קודם שדורשין לרבים שואלים ומבקשים מאת השי"ת שישים מענה לשון בפיו, ויהיו לרצון אמריו דברים נאים ומתקבלים, ואח"כ דורשים בהלכות הפסח.
ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום וכו'. הטור (או"ח סימן תכ"ט) כתב שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, והשמיט תיבת ודורשין, עיי"ש בטורי זהב (סק"א) ובאחרונים דצ"ב. וגם לבאר כפל הלשון שואלין ודורשין. ועוד הוה ליה למימר שואלין ומשיבין.
בדרך רמז, עפימ"ש בסה"ק דברי יחזקאל (פ' שופטים) עה"פ (דברים י"ז ט') ודרשת והגידו לך את דבר המשפט, וז"ל: באכלי מזונות אצל מו"ח הגאה"ק אר"י דבי עילאה זלה"ה, עלה בדעתי לשאול עצת קדשו בענין תעניתים, וכשבאתי לפניו דיבר עם אחד ואמר בזה"ל "פאסטען אז מען קען מהיכי תיתי, אך שאין זה העיקר", וכאשר שמעתי דברי קדשו לא שאלתי אותו יותר כי שמעתי תשובה על אשר רציתי לשאול, ואמרתי אז בלבי דזה פי' הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' ובאת אל הכהנים וגו' ודרשת והגידו לך את דבר המשפט, ולכאורה היה צ"ל ודרשתם היינו שתשאל אותם, אך הפי' כך דאם האדם מסופק באיזה דבר מדרכי ה' האיך לעשות, ילך להצדיקים וישמע דבריהם של הצדיקים, ממילא יודע לו האיך להתנהג, וזה ודרשת כשתדרוש בלבבך לבד אף בלא שאלת פיהם, והגידו לך מעצמם את דבר המשפט מה שיש לך לעשות, עכלה"ק.
שזאת רמזו לנו חז"ל במתק לשונם הזהב, דכשיש לאדם ספיקות בעניני עבדות השם או שאר ענינים ילך אצל חכם וצדיק וישמע ממנו דיבורים קדושים ואז ממילא יהיה לו תשובה על כל משאלותיו, וזהו "שואלין" ששואלין להחכם כל ספיקותיו ומפרש האיך שואלין, ואמר שאין צריך דוקא לשאול את פיו רק "ודורשין", על ידי שדורשין לעם ה' דיבורי קודש, ממילא נכלל בזה תשובה לכל אחד כפי ענינו, כי בדברי הדורש נשפע להם להבין גם מה שלא שאלו ממנו בפירוש, וכל אחד ימצא בו מבוקשו ומשאלות לבו כאילו היה מייחד הדיבור אליו.
רבינו הטור השמיט תיבת "ודורשין", כי בזמנו כבר נתמעט כח ההשפעה, וגם אותן שהיו מלפנים בבחינת דורשין להשפיע יותר ממה ששאלו מהם, נעשו כהיום שואלין שנשארו להדרשנים עצמם שאלות וספיקות שלא נתבררו להם. [ועיין בזה בספה"ק תולדות יעקב יוסף פ' קדושים].
ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום, רשב"ג אומר שתי שבתות. [עיין עוד מ"ש במסכת פסחים ו' ע"א].