ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן ב

◆ סימן ב ◆

הספרי כתב לה"ק בתחילה והתוספתא בסוף, והסדר הוא נפק"מ להלכה

גם בהשינוי שיש בתוספתא שכתב לשון הקודש בסוף, דלא כמו שכתב בספרי בתחלה, צריך עיון, כי אין נראה לומר בזה אין מוקדם ומאוחר, ואין סדר למשנה בכהאי גוונא, שהרי מבואר בהדיא בש״ס שלמדו הלכות מסידור הלשון, עיין ברכות (דף ד' ע"ב) אמר מר קורא קריאת שמע ומתפלל, מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר וכו׳ זה הסומך גאולה לתפלה, ופרש״י ז״ל מדאמר ערבית נמי קריאת שמע ואחר כך תפלה כדי שיסמוך גאולה לתפלה, דלא כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלה ואחר כך קריאת שמע. אלמא דסידור הלשון דוקא הוא ללמוד ממנו הלכה. ועיין עוד יומא (דף יד ע"ב) על המשנה ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות, דקאמר אלמא קטורת ברישא והדר נרות, ורמינהו מי שזכה במנורה ומי שזכה בקטורת. הרי שהקשה סתירה עבור סידור הלשון שמקדים במשנה קטורת לנרות, ובש״ס שם האריך עוד טובא בסתירות כאלה מסידור הלשון, ומבואר בזה דמה שמקדים בלשון הוי הוראה ברורה שמוקדם למעשה. וכמו שבקראי דרשו בש״ס כמה פעמים ממה שמוקדם בקרא, כמו כן דעתם בלשון חכמים במשנה ובברייתא.

ועל כרחך דמה שאמרו (בבבא קמא דף קב., ועבודה זרה דף ז.) דבחדא מסכתא אין סדר למשנה, זה רק בבבא שלימה, דלפעמים נשנית בבית המדרש מקודם, ואחר כך סידרן אחר משנה אחרת, וזהו בשני מימרות, אבל במימרא אחת ודאי סידור הלשון הוא דוקא. וכעין זה כתבו התוספות בקידושין ריש פרק האיש מקדש (דף מא. ד"ה האיש) דאין שייך לתרץ הכא לאו דוקא, ולא זו אף זו, דלא שייך לשנויי הכי אלא בשתי בבות, אבל לא בשתי תיבות. ועיין בעצמות יוסף שם שביאר הטעם.

*

החיוב ללמד לבנו אומנות הוא דווקא אחר נישואיו

ומהאי טעמא נראה דמה שאמרו בקידושין (דף כט.) האב חייב בבנו ללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות. שלימוד אומנות הוא דוקא אחר הנשואין, כסידור לשון הגמרא שכתבו אחר נשואי אשה, ועד הנשואין צריך רק ללמוד תורה. ואף שאחר הנשואין הגיע לשנת י״ח, מכל מקום עדיין מוטל על האב מצות חינוך כמו שאמרו שם (בקידושין דף ל.) אדידך על צוארי דבריך עד עשרים ותרתי, ואמרי לה עד עשרים וארבעה, ולמדו זה מקרא ד'חנוך לנער על פי דרכו' (משלי כב, ו).

מש"כ הרמב"ם דיקבע לעצמו פרנסה קודם הנישואין - בנישואי אשה שנייה מיירי

ואל תשיבני ממה שכתב הרמב״ם ז״ל (הלכות דעות פ"ה הלכה י"א) דרך בעלי דיעה שיקבע לו מלאכה המפרנסת אותו תחלה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר (דברים כ, ו) 'מי האיש אשר נטע כרם' וגו׳. והוא מגמרא (סוטה מד.) למדך תורה דרך ארץ. שזה ענין אחר, שהרי למדו זה מעורכי המלחמה, ולא הלכו למלחמה אלא אחר עשרים שנה, ואי אפשר לומר שלא נשאו אשה עדיין, דהרי כל שעבירה בידו חוזר עליה מעורכי המלחמה, ואמרו חכמינו ז״ל (סוטה מד:) אפילו איסור דרבנן כגון שח בין תפלה לתפלה. ועבר עשרים ולא נשא ביטל מצות עשה דאורייתא, כמבואר ברמב״ם (פט"ו מהלכות אישות ה"ב) ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן א' סעיף ג') שבית דין כופין אותו שלא לעבור על כך, ומה שהובא שם שעכשיו יש מקילין שלא לכוף על זה אחר חורבן בית המקדש זה לא היה שייך אז. ועכ״פ עבירה דאורייתא בידו ולא היה מעורכי המלחמה. ובפרט שאמרו חכמינו ז״ל (קידושין דף כט ע"ב) דעבר עשרים ולא נשא כל ימיו בהרהור עבירה, ואמרו ז״ל (יומא כט.) הרהורי עבירה קשין מעבירה, ובעורכי המלחמה כתיב (דברים כג, י) 'ונשמרת מכל דבר רע', ודרשו מזה (עבודה זרה כ:) להיות נשמר מהרהור עבירה. וכל כך החמירו שם בגמרא על עבר עשרים ולא נשא, שאמרו שהקב״ה אומר תיפח עצמותיו ר״ל.

ואם כן על כרחך מה שאמר הכתוב על עורכי המלחמה (דברים כ, ז) 'ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה', זה ודאי מיירי באשה שניה, אבל כבר נשא אשה כהלכה בשנת י״ח. ואם כן מה שלמדך תורה דרך ארץ שיהיה לו בית וכרם, ולדעת הרמב״ם הוי כרם פירושו פרנסה קבועה קודם הנשואין, כמו שכתבו שם המפרשים, כל הכתוב הזה מיירי בנשואי אשה שניה, ואם כן ודאי שאין להביא מזה ראיה על אשה ראשונה, שהיא חובה עליו מדאורייתא בכל אופן ואופן.

ועל כרחך צריך לומר כן, שהרי לאו כל אדם זוכה לבית וכרם ופרנסה קבועה, וביד האדם הוא רק ללמוד אומנות, אבל אמרו ז״ל (קידושין פב.) שאין העניות והעשירות מן האומנות. ובגמרא (תענית דף כה.) שאמר ליה הקב״ה לרבי אלעזר בן פדת, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני, אמרי לקמיה כולי האי ואפשר. ופירש״י ז״ל, אכתי הך ספיקא דילמא לא מיתרמינא בשעתא דמזוני. ואם כן אלו שלא נולדו בשעתא דמזוני, הכי פטורין מלישא אשה כל ימיהם.

ובגמרא מגילה (דף כז.) שאף אם אין לו מה יאכל לא ימכור ספר תורה, אבל לישא אשה מוכרין ספר תורה. וברמב״ם (פ"י מהלכות ספר תורה ה"ב) ובטור יורה דעה ושולחן ערוך (סי' רע סעיף א') דמיירי כשאין לו דבר אחר למכור. ומבואר בזה דאף בעני מדוכא ר״ל שאין לו שום דבר אלא הספר תורה, ומתפרנס מן הצדקה, מכל מקום מוטל עליו החיוב לישא אשה, עד שבשביל חיוב זה מותר לו למכור הספר תורה, אף שבשביל שום צורך אחר אינו רשאי למכרו. ועיין שם בבית יוסף בשם רבינו מנוח ובש״ך שם, ועיין עוד בשולחן ערוך אורח חיים (סימן קנג) ובאבן העזר (סימן א').

ובגמרא יבמות (דף סה.) אמר רבא נושא אדם כמה נשים, והוא דמצי למיקם במזוניהו. והובאה מימרא זו ברמב״ם (פי"ד מהלכות אישות ה"ג) ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן א' סעיף ט'), ואם כן מדהתנה תנאי זה דמצי למיקם במזוניהו על נשואי כמה נשים, שמע מינה דבנשואי אשה אחת ליתא להך תנאה, דבכל אופן ואופן אינו בן חורין להבטל מחיוב נשואי אשה וממצות פריה ורביה. ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן א' סעיף ג') שבשום ענין לא יעבור עליו עשרים בלא נשואין, אם לא בשביל הענינים שכתב שם לא זולת.

*

ומה שסתמו בש״ס וברמב״ם, ולא פירשו דמיירי בנשואי אשה שניה, מצינו כהאי גוונא במסכת בבא בתרא (דף ס ע"ב) גבי דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם כלה מאליו. וכתבו שם בתוספות (ד"ה דין) תימא הכתיב (בראשית א, כב) 'פרו ורבו', ושמא על אותן שכבר קיימו פריה ורביה קאמר, והיינו זרעו של אברהם כלה שלא יוליד אלא בן ובת. הרי שסתמו הדברים לכתוב סתם שלא לישא אשה, אף דמיירי רק באותן שכבר קיימו מצות פריה ורביה, ואף אותן שאין סוברין שם פירוש זה, הוא בשביל שסיים 'ונמצא זרעו של אברהם כלה', ובאית להו בן ובת אין זרעו כלה עכ״פ, לכן לא ניחא להו לפרש שם כפירוש התוספות. אבל בלשון 'לישא אשה' בלבד, מצי סברי כולי עלמא כפירוש התוספות, שיוכל להיות דקאי רק על נשואי אשה שלא לשם פריה ורביה.

ובפרט בכאן שמוכיח מתוכו שמבואר בש״ס וברמב״ם שלמדו זה מעורכי המלחמה, ששם בודאי מיירי מאותן שכבר קיימו מצות פריה ורביה. וכבר כתבו כל הפוסקים שדרכו של הרמב״ם שאינו משנה מלשון הש״ס, וכתב הבית יוסף (בסימן שלד ד"ה נידוהו לפניו) כך דרכו של הרמב״ם להעתיק לשון הגמרא, ומה שנפרש בלשון הגמרא אנו יכולין לפרש בדבריו. ויותר מזה כתב הבית יוסף (ביורה דעה סי' קלב) וז״ל: דיותר נכון לומר דהרמב״ם סירכא לישנא דגמרא נקט ואתא, ולידחק בפירושו כשם שאנו נדחקים בפירושא לישנא דגמרא. וכן הוא עוד בבית יוסף בכמה מקומות, גם בשאר פוסקים ראשונים ואחרונים, ואין זה דוחק.

גם הלשון מורה כן במה שכתב הרמב״ם ז״ל "דרך בעלי דעה לקבוע לו וכו׳ ואח״כ ישא אשה". והלא נישואי אשה הראשונה הדרך הוא שאביו משיאו, שמחויב לעשות כן מדאורייתא כמבואר בש״ס (קידושין ל:) שלמדו זה מקראי, וכן הוא הדרך בכל העולם שהאב משיא את בניו (זולת ח"ו ביתומים שבכל הדורות אין זה מצוי כל כך). ולמה שינה הרמב״ם ז״ל הדרך, ולא כתב 'דרך בעלי דיעה להשיא את בנו', אלא כתב 'ישא אשה'שנושא בעצמו. ונראה גם מזה דמיירי בנשואי אשה שניה שכבר יצא מרשות אביו ועושה בעצמו. והרמב״ם ז״ל היה מהספרדים שלא נתקבל אצלם חרם דרבינו גרשום שלא לישא ב׳ נשים, אבל נישואי אשה הראשונה שאביו משיאו זה קודם ללימוד אומנות כסידור לשון הברייתא, שאין לבטל מהתורה טרם הנישואין שעדיין אין רחיים על צוארו לבקש פרנסה.

ובאמת כי הרמב״ם והטור ושולחן ערוך השמיטו לגמרי מה שמבואר בברייתא שבש״ס שהחיוב על האב ללמדו אומנות, וכבר הארכתי לבאר הטעם מה שלא פסקו הרמב״ם והטור ושולחן ערוך בזה כאותה הברייתא, ואין להאריך פה בזה שאינו נפקא מינה לענינינו, ולא כתבתי בכאן אלא לבאר שסידור הלשון בכהאי גוונא הוא מדויק להלכה, ואין סתירה לזה מדברי הרמב״ם.

*

סידור הלשון במאמרי חז"ל - צריך טעם

אבל שוב תמהתי מדברי הגמרא (סנהדרין דף מט:) "אמר רבא וכו׳ כל מקום ששנו חכמים דרך מנין, אין מוקדם ומאוחר". ופירש״י ז״ל, לא דקדקו להקדים במשנתן את המוקדם, ולאחר את המאוחר, שיש מקום שהשנוי מאוחר במשנה צריך להקדימו במעשה, כגון סדר שמונה בגדים של בגדי כהונה כדמפרש לקמיה דמכנסים קודמים בלבישה, ויש מקום שהסדר שנוי כמשפטו לכתחלה, אבל אי אפיך לית לן בה, כגון דברי סדר חליצה כדלקמיה. ואם כן קשה טובא לכאורה ממה שלמדו בברכות מסידור הלשון דהלכה היא דלא כרבי יהושע בן לוי, וביומא שקלי וטרי טובא במה דנשמע מסידור הלשון, הלא בפירוש אמרו בסנהדרין אין מוקדם ומאוחר, ואם כן ליכא למישמע מיניה מידי, ולא ראיתי בשום אחד מהמפורשים מי שיתעורר בזה, שהוא לכאורה סתירה גדולה בסוגיות הש״ס.

ונראה בזה, כיון דבמה שמקדים מכנסים ללבישה, מקשה באמת בגמרא מאי טעמא אקדמיה במתניתין לכתונת, ותירץ משום דאקדמיה קרא, גם על הקרא מבקש אחר כך טעם למה אקדמיה, ולא אמר אין מוקדם ומאוחר כשאין טעם בדבר. ובסדר חליצה באמת היא מצוה שיהיה כסדרן, אלא שבדיעבד אינו מעכב, וביבמות (דף קה.) היה מעיקרא פשוט בעיניו שמעכב אף בדיעבד, שהקשה סתם והא בעינן כסדרן, ואף אחר כך כשתירץ לו שאינו מעכב, היה סבור דדחויא קא מדחי ליה עד שמצא בברייתא שאינו מעכב, ובאמת אף לפי מה דקאמר שאינו מעכב, כיון שיש עכ״פ מצוה להקדימו, הוא טעם מספיק למה שהקדימו במשנה או בברייתא בשביל קיום המצוה.

וצריך לומר דבמה שאמר 'אין מוקדם ומאוחר', הכוונה שאין זה כללא, שלפעמים מקדים את המאוחר בשביל איזה טעם, כמו בלבישת בגדי כהונה שנתקשה שם בגמרא לבקש הטעם בשנוי הלשון, וגם בסדר חליצה אינו מעכב בדיעבד עכ״פ, שעל זה היא סיום המימרא חוץ משבעה סימנים ששם אף בדיעבד מעכב הסדר. ונמצא שגם מאותה הסוגיא דסנהדרין נראה שבלי טעם מספיק אין לומר שלא דקדקו בלשונם. ועכ״פ לא קשה מידי מה שבש״ס ברכות ויומא למדו הלכות מסידור הלשון, ולא אמרו אין מוקדם ומאוחר, כי לא מצאו טעם אחר בזה, ואין לומר אין מוקדם ומאוחר, אלא היכא שיש טעם בדבר כמו בסוגיא דסנהדרין.

ועיין ר״ן בריש מסכת קידושין (דף ב.) שטרח למצוא טעם למה הקדים במשנה כסף לשטר, וכן למה הקדים גט למיתת הבעל, ולא אמר אין מוקדם ומאוחר, וכן מצינו בכמה מקומות ואין להאריך. ולפי זה גם הכא טעמא בעי השינוי שבתוספתא, שכתב לימוד הלשון לבסוף דלא כמו שכתב בספרי.