על הגאולה ועל התמורה/מא
מא
ובאמת אי אפשר לדמותו לענינינו, ורחוקה היא ממנה כרחוק מזרח ממערב, כי הציונים האלו לא עשו אלא ההתגרות, ולא שילמו ולא הועילו כלום, ולא הרווחנו כלום על ידיהם, וברור שאם לא היו נכנסים למלחמה היה מציאות להתפשר ולמנוע הריגות ושפיכות דמים, גם לא היה התגרותן לשם שמים, אלא לשם כפירה ומינות ואהבת הנצחון. עכ"פ נדון מדברי הש"ס הנ"ל לענינינו בקל וחומר בן בנו של קל וחומר שצריך לצעוק צעקת מחאה נגדם על שגירו חמת אומות העולם עלינו, והכניסו את הכלל ישראל לסכנה עצומה. ומי פתי יחשוב אותם למצילים, ואדרבה, הן המה המציתים אשר הציתו את הבערה וקנאת חמת שונאינו עלינו.
ונהירנא, עוד בימי חרפי שמעתי מגדול אחד משל מתאים על הציונים ודרכיהם ועלילותם (הבאתיו בספרי ויואל משה, מאמר שלש שבועות, סימן קי"א), ותוכן המשל הוא, שאיש אחד הכניס אורח לתוך ביתו ונתן לו מקום ללון, והאורח הזה היה איש בליעל ורע מעללים מאוד, ובאמצע הלילה, כשראה שבעל הבית ובני ביתו ישנים כולם ולא ירגישו במעשיו, הלך בלט ושם את קנה השריפה במחבוא, ויקד יקוד אש בקצה הבית, וחזר תיכף למקומו ועשה עצמו כישן, למען לא ירגישו במעשיו, ואחר כך כשהבערה יצאה ללהב, ננערו כל אנשי הבית בבהלה עצומה, וראו כי כלתה אליהם הרעה והיה לשריפת אש כל מחמדיהם, נתנו לב להציל מה דאפשר להציל, אבל מחמת רוב הצער ויגון ופחד ובהלה לא היתה דעתם מיושבת עליהם לסדר אופני הצלה המועילים. והאורח האכזר הזה שעשה כל השריפה, למען לא ירגישו בו עשה את עצמו כאלו קם בבהלה ממטתו, והלך בזריזות לסייע לבעל הבית בהצלת חפציו, ויען שהיתה דעתו מיושבת עליו, כי הוא ידע מראש את כל הנעשה, ועכשיו גדלה שמחתו כי ראה שפעולתו עשתה פירות, על כן היה ביכלתו לסדר אופני ההצלה בדעת מיושבת, והשתדל בחריצות בכיבוי הדליקה, עד שעלה בידו להציל הרבה מכלי ביתו הנחמדים ומכספו וזהבו ואבנים טובות ומרגליות שלא ניתן לשריפת אש כולו, רק אפס קצהו מה שאחזה בהם האש ובערה בהם השלהבת, נאבדו ונשרפו ונכלו בעשן, ולא היה אפשר להצילם. וכל זה עשה בערמה ובתחבולה, ולא היתה כוונתו לטובה ולהצלה, אלא למען לא ירגישו בו ובמעלליו הרעים ולא ירחיקוהו מביתם, וחשב כי עוד יהיה לו הזדמנות אחרת טובה מזו, וישרוף את כל אשר להם וימלא תאוות לבבו כפי אכזריותו, ולא רצה שיתוודע רשעתו לכל, כדי שיוכל לעסוק עוד בשריפות כאלו, ולהרע לאנשים מבלי ידיעתם באשר לא ידעו להשמר ממנו. ויהי ביום מחר הלך בעל הבית סר וזעף, ובמר נפשו סיפר לידידיו ומכיריו את כל האסון הנורא אשר קרה לו בלילה, ובתוך הדברים סיפר להם כי לולא האורח שהכניס לביתו היה נשרף כל אשר לו בלי הותיר אף זכר למו, אלא שהאורח הזה ברוב טובו וחריצות השתדלותו הציל הרבה מכלי הבית, וגם שיבח את האורח מאוד על רוב הטובה אשר הגדיל לעשות עמו. ושאלו אותו ידידיו, מי הוא זה האורח הזה ואיזה הוא, ואמר להם תוארו, והם הכירו אותו לאכזר ורשע ורגיל בפעולות כאלה, ושחקו עליו ואמרו לו, תדע כי לולא אותו האורח לא היה לך שום שריפה כלל, והוא השורף והמשחית, לא המציל. הזהר והשמר, אל תניחהו עוד לדרוך על מפתן ביתך, כי אם יהיה לך עוד שייכות עמו, עוד ירבו תחבולותיו וח"ו לא יניח אותך לישאר בחיים.
הנמשל מובן, הציונים האלו למיניהם מתפארים בשקרותם לאמר כי המה המצילים את הפליטה הנשארת, אבל גלוי וידוע לכל מי שרוצה להכיר את האמת, שהן המה הגורמים לכל הצרות והחורבנות והריגת נפשות ישראל על ידי התגרותם באומות וחפזם למלחמה. וככה עשו כל השנים הללו מעת הקמת מדינתם ועד עתה, וגם עכשיו במלחמה זו, כאשר נתבאר להלן (סימן מ"ח) בבירור גמור, והדברים ידועים לכל מי שלא טחו עיניו, והן עתה מתפארים לאמור כי המה המצילים, וכל כוונתם להתדמות למצילים, למען לא ירגישו במעלליהם הרעים, ויוכלו להרע יותר ולהוסיף רעה על רעתם, אבל סכנה גדולה בדבר, וכל איש אשר חננו ד' בדעת, יתרחק מהם עד קצה האחרון, וצא תאמר להם.