על הגאולה ועל התמורה/לב
לב
וראינו כזאת שאין להאמין באותות ובנסים, ממה שכתבו התוספות במסכת סוטה (יג. ד"ה סרח) בקיצור מה דכתב בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ח) לא נמסרו האותות אלא לאברהם אבינו, ומסרן וכו', ואשר בן יעקב מסר סוד הגאולה לסרח בת אשר, וכשבא משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם, הלכו זקני ישראל אצל זקנתם סרח בת אשר ואמרו לה, בא איש ועשה אותות לעינינו כך וכך, אמרה להם, אין באותות הללו ממש, אמרו לה, והלא אמר לנו פקד פקדתי אתכם (שמות ג, ט"ז), אמרה להם הוא האיש שעתיד לגאול את ישראל ממצרים, כך שמעתי מאבא פ"ה פ"ה, שנאמר פקד פקדתי אתכם, מיד האמינו העם באלקים ובמשה, ע"כ לשון פרקי דרבי אליעזר.
וכן מבואר במדרש רבה (שמו"ר פ"ה, י"ג) כשבא משה רבינו ע"ה לבשרם על הגאולה, יכול לא האמינו עד שראו האותות, לא, אלא וישמעו (העם) כי פקד ה', על השמועה האמינו, ולא על ראיית האותות, ובמה האמינו, על סימן הפקידה שאמר להם, שכך היה מסורת בידם מיעקב וכו' שכל גואל שיבא ויאמר לבני ישראל פקוד פקדתי אתכם, הוא גואל של אמת, כיון שבא משה ואמר פקד פקדתי אתכם, מיד ויאמן העם (שם). הרי מבואר מכל הנ"ל שלא האמינו ישראל למשה רבינו מפני האותות שעשה, לפי שהיה בידם קבלה אמיתית מאבות העולם שבלשון פקד פקדתי יהיו נגאלים.
ולכאורה לפי זה יקשה, למה צוה השי"ת למשה רבינו ע"ה לעשות האותות לעיני העם, כיון שבלאו הכי לא יתאמת שליחותו בפעולה זו, ואפשר דכן היה רצון הבורא יתברך לנסותם בזה, וכמו שכתבתי בספרי ויואל משה (מאמר שלש שבועות, סימן קנ"ח) על מ"ש בגמרא (ב"מ נט:) בהאי עובדא דתנורא של עכנאי שהראה רבי אליעזר הגדול מופתים נוראים, שנעקר החרוב ד' מאות אמה, וחזרו אמת המים, וגם נפלו כתלי בית המדרש, ואחר כך הביא בת קול שהלכה כמותו, וכל זה לא הועיל כלום, כי אמרו תורה לא בשמים היא (דברים ל', י"ב), והכריעו ההלכה שלא כדבריו. ולכאורה קשה, הלא כלל הוא דקודשא בריך הוא לא עביד ניסא למגנא, ובודאי שהכל כלפי שמיא גליא, וידע שהבת קול וכל אלו הנסים לא יועילו מאומה, כי לא ישגיחו החכמים על כל זה, וגם בשמים יודעים שתורה לא בשמים הוא, והנסים של רבי אליעזר הגדול בודאי באו מסטרא דקדושה, מדרך האמת הבא מהקב"ה, ואם כן קשה למה טרחו בשמים להראות אותות ומופתים נוראים כל כך וגם לשלוח בת קול.
אמנם כיון שעל ידי אותה העובדא נתוודע להעולם הלכה למעשה שאין להשגיח על אותות ומופתים וגם על בת קול אם הוא נגד ההלכה, אם כן הוי תועלת גדול באלו המופתים שבאו אז מסטרא דקדושה, להורות שאפילו יבואו מופתים אין זה הכרע כנגד ההלכה, ותורה לא בשמים היא, והראה לנו בזה דרך האמת בתורה הקדושה, להציל כל הדורות מטעות, וזה תועלת גדול שאין לשער, המשכיל על דבר יתבונן בזה. ושוב מצאתי ברבינו נסים גאון (ברכות יט:) מבואר כדברי.
וכעין זה היה אצל משה ואהרן, שהיה רצון השם יתברך לנסות את ישראל אם יעמדו באמונתם האיתנה שלא להאמין בבשורת הגאולה אלא על ידי סימן של פקידה כפולה, והיו ישראל מושבעים על זה שלא לצאת ממצרים לפני הזמן, ורק על ידי גואל האמיתי, ובסימן של פקידה כפולה. וכבר פירשתי מה שאמר הכתוב (שמות ד' ט') והיה אם לא יאמינו [גם] לשני האותות האלה, וידוע שבכמה מקומות אמרו (ב"ר מ"ב, ג') והיה הוא לשון שמחה, ולכאורה לשמחה מה זו עושה. גם ראוי להבין ההבדל, דמדוע לא שמעו לשתי אותות הראשונים, וישמעו לקול האות האחרון, ומה נשתנה האות האחרון משתי האותות הראשונים. אמנם שמחה היתה לפניו יתברך שעמדו בנסיונם ולא האמינו באותות, כמצווה להם מפי נביאי האמת אבות העולם, ועד שלא עשה אות לבטל העבודה זרה, כמו שכתב רש"י ז"ל (שמות ד' ט') ולקחת ממימי היאור, רמז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהותם (פירוש, כשהקב"ה נפרע מן האומות, נפרע מאלהיהם תחלה, שהיו עובדים לנילוס המחיה אותם והפכם לדם - רש"י ישן), ועד אז לא היו רשאים אפילו לשמוע אליו. ומכיון שראו בו שהוא מבטל עבודה זרה, שמעו לדבריו, ועם כל זה לא קבלו דבריו רק על ידי הסימן של פקידה כפולה.
אמנם, מפני שלא היה מפורסם קבלת האבות אצל כל ישראל, ולא נמסר סוד הגאולה כי אם ליחידי סגולה, ומעתה לא נתברר עדיין בבירור גמור אמיתת נבואת משה רבינו ע"ה לכל ישראל, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה פ"ח, ה"א) דגם אחר שעשה האותות לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעד, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור, על כן הודיעו הקב"ה למשה ולכל ישראל דעבידנא לכו מילתא כי היכי דתדעו דאנא הוא דאפיקת יתכון ממצרים, ועל ידי מתן תורה נתאמת אצלם נבואת משה רבינו ע"ה באמונה גמורה בלי הרהור.
עכ"פ כבר נשרשו בזה עם בני ישראל שלא להאמין לנסים ונפלאות הכי גדולים, וכמו שהיה ביציאת מצרים, שאחרי ככלות הכל שנעשה להם ביציאתם משם הוכרחו להוכחה ברורה שיתוודע להם דאנא הוא דאפיקנא יתכון ממצרים, וזה כלל גדול בתורה שאין להתפעל מנסים לבד, ובשביל זה אמר רבי זירא, אם הוא גברא רבה, היה צריך לבקש עילה להודיע דבר זה לכלל ישראל שאין להאמין בניסים לבד, שאפשר לטעות בהן, ולכן הוה ליה למימר המוציא, ואף שעל ידי זה לא (יוציא) [יצא] ידי כל הדעות, מכל מקום היה לו להודיע זאת, שאפילו על נס של יציאת מצרים היה אפשר להרהר ולחשוש שמא ח"ו אינם מהקב"ה ולא נתברר להם עד אחר מתן תורה, וזה צריך לשרש בלבות בני ישראל שאין להאמין בנסים, ולא להתיירא מלהכניס עצמו לפלוגתא, אדרבה, אפילו אם כל העולם יהיו בעלי פלוגתא עליו, אל יתפעל מנסים גרידא, זולת אם נתברר לו שהם מסטרא דקדושה.