על הגאולה ועל התמורה/כ
כ
וארווחנא בזה להבין שפיר דברי הרד"ק, דטובא איכא לחלק בין נס דנחש לנס דאתון, דהנה הנס של פתיחת פי האתון היה לטובה, כדי למנעו מלחטוא, כמו שכתב רש"י ז"ל על הפסוק (במדבר כ"ב כ"ב) ויתיצב מלאך ה' בדרך וגו', מלאך של רחמים היה, והיה רוצה למנעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד עכ"ל, וזהו שכתוב מלאך ה', שהיה שליח מאתו יתברך לטובה ולרחמים. וכמו כן הנס של פי האתון היה נס מאתו יתברך לטובה, ואמרו ז"ל (אבות פ"ה מ"ו) שהוא מן עשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות, ועל כן גילהו הכתוב, לפרסם שבח הנס שעשה הבורא יתברך למנוע מעשה הרע, כי הסיפור בנסיו יתברך מוסיפין קדושה ויראת הרוממות, מה שאין כן בנס של דיבור הנחש, שענינו היה להסית ולהדיח, כמו שכתב הרד"ק במסקנתו דהנחש היה מתחלה מחשבתו לרעה להסית ולהדיח, ועל כן ניתן לו כח הדיבור, על דרך הבא לטמא פותחין לו, והסית את אדם הראשון לעבור על מצותיו יתברך, ונקנסה מיתה לעולם עבור חטא זה, על כרחך זה הנס היה מכוחו של הס"מ, כי מאתו יתברך לא תצא הרעות, וכמו שכתב הרד"ק דהבא לטמא פותחין לו, על כן נס זה העלימהו הכתוב.
ואפשר שזה הכוונה בדברי הרד"ק שכתב שיש בזה נסתר גדול, כי אין לדבר מאותן הנסים שנעשים על ידי כוחות הטומאה ועל ידי הס"מ, כדי שלא ליתן פתחון פה, ושלא להעיר למי שלא נגלה אליו ידיעה זו שיש בכח הס"מ וחיילותיו לעשות נסים נגלים, כי באמת אנחנו בני ישראל המאמינים ידענו, ונאמנים עלינו קבלת חכמינו ז"ל שניתן להם כח זה לנסות בהם את הבריות, דאי אפשר שיהיה להם כח זולתי ממנו יתברך, דאין עוד מלבדו (דברים ד' ל"ה), אלא שלא רצתה התורה הקדושה לפרסם הנסים האלו בגלוי לכל, פן יפקרו המינים להעיז פניהם ולומר כי יש כח בהס"מ ובעבודה זרה לעשות נסים, ואף על פי שהתורה הקדושה פרסמה נס כזה בפסוק ויצא העגל הזה, לפי שיש בזה צורך ותועלת לדורות הבאים, וגם שם נקרא ולא מתרגם, כמאמר חז"ל, והנכון שלא לספר בזה, ולא הזכירו הכתוב רק פעם אחת בפרשת העגל על צד ההכרח, אבל כאן העלימהו הכתוב.
ואולי לזה רמז הרד"ק בלשונו שיש בזה נסתר גדול למביני מדע, כי מביני המדע יבינו הנסתר בהם שהיה הנס על ידי כח הס"מ, ושניתן לו כח זה על דרך הבא לטמא פותחין לו, אבל לחסירי דעת שלא יבינו ולא ישיגו, ויבואו לטעות וכשלון, לא יאות לגלות דבר זה, ועל כן העלימהו הכתוב, להורות לנו שסכנה עצומה טמונה בסיפור נסים אלה, ומכל שכן להאמין בהם, דזה ודאי הוא כפירה ומינות שאין כמוה.
ואפשר דנרמז דבר זה בדברי חז"ל במסכת חולין (מג.) שהקשו לרבי יוסי בר רבי יהודה דסבירא ליה ניקבה המרה טריפה, והכתיב (איוב ט"ז י"ג) ישפוך לארץ מררתי, ועדיין איוב קיים, אמר להם אין מזכירין מעשה נסים, פירש"י להביא ראיה מהם. ולכאורה הוה ליה למימר אין למדין ממעשה נסים, והזכרה מאן דכר שמיה. אמנם לשון חכמים מרפא, ונרמז בלשונם הקדוש דהזכרת נסים כי האי גוונא דנעשו על ידי הס"מ (כמבואר בדברי רז"ל (בבא בתרא טז. ועי' בהקדמה ד"ה ומי יודע)) יפה למנוע ממנו, ומוטב שלא להזכיר נסים אלו מחשש כשלון, כמבואר לעיל, ועל כן תפסו בלשונם לומר אין מזכירין מעשה נסים.
גם לא קשה קושית הרד"ק על רבינו סעדיה גאון דלשיטתו אם המלאך דיבר עבור הנחש מה חטא הנחש, ולמה נענש ונתקלל, דהנה הרד"ק עצמו כתב שם דהנחש חשב בערמימות להחטיא את אדם ואשתו, והבא לטמא פותחין לו, וכמו כן אפשר להבין בזה דברי ה"ר סעדי' גאון, דלפי שהיה לו להנחש השתוקקות ומחשבה רעה לעשות מעשה הסתה זו, על ידי מחשבה זו המשיך עליו כח הס"מ, כמבואר בפרקי דרבי אליעזר (פרק יג) שהס"מ רכב עליו ודיבר עבורו. וכן הוא בכל אדם שרצונו לעשות הרע, ממשיך על עצמו כח הטומאה על ידי מחשבתו, ואף אם אין סיפק בידו לגמור בעצמו מעשהו הרע, הס"מ מסייע בידו ועושה שליחותו, על דרך הבא לטמא פותחין לו, כמבואר בדברי חז"ל. ואתי שפיר מה שנתקלל הנחש ונענש אף על פי שהס"מ דיבר עבורו, לפי שהוא המשיך עליו את כח הס"מ על ידי תשוקתו להרע.
ויתבאר ביתר ביאור על פי מה שכתב המהרש"א ז"ל במסכת מכות (י: חידושי אגדות, ד"ה בדרך) על מאמר הגמרא, אמר רב הונא אמר רבי אלעזר, מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, וכתב המהרש"א דלא קאמר שהקב"ה מוליך אותו, אלא מוליכין אותו, ויובן על פי מה שכתבנו בכמה מקומות שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו, אם לטוב אם לרע, ועל כן אמר בדרך שאדם רוצה לילך, שהרשות בידי אדם ממנו יתברך, דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:), אבל כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מהרצון ומחשבה אשר בו. ומייתי בגמרא ראיה מן התורה, שאמר לו הקב"ה לבלעם (במדבר כ"ב, י"ב) לא תלך עמהם, ואחר כך כתיב (שם, כ') קום לך אתם וגו', שרצונו ודעתו הרעה לילך אתם גרם ששלח הקב"ה לו מלאך כרצונו ומחשבתו שאמר לו קום לך אתם, ומייתי ראיה מן הכתובים, דכתיב (משלי ג' ל"ד) אם ללצים הוא יליץ וגו', רוצה לומר, דהקב"ה מוסיף לו מלאך לץ, כפי ליצנותך (ובגמרא דעבודה זרה הנ"ל (סימן י"ד) למדו מפסוק זה דהבא לטמא פותחין לו, והיינו הך וכוונה אחת לשניהם), ע"כ תוכן דברי המהרש"א ז"ל.
ובזה מובן דעת ה"ר סעדיה גאון ז"ל, דאף שהמלאך דיבר עבור הנחש, מכל מקום נתחייב הנחש, שהמלאך אינו אלא גומר ענינו שהתחיל בו, על דרך שאמרו ז"ל הבא לטמא פותחין לו, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ונענש הנחש על רוע בחירתו שגרם בזה להמשיך מלאך רע להשלים ענינו.