על הגאולה ועל התמורה/יח
אכן יתבאר על פי מה שאמרו בגמרא (בבא בתרא פט:) דמנו חכמים בברייתא כל אופני הרמאות במדות ומשקלות שאסור לעשותן, ומהן שהוא יפה ללוקח ורע למוכר, ומהן להיפך, ועל כולן אמר רבן יוחנן בן זכאי, אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר, אם אומר שמא ילמדו הרמאין, פי' (רש"י) [רשב"ם], ומתוך כך יבואו לרמות יותר, ואם לא אומר, שמא יאמרו הרמאין אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו. איבעיא להו, אמרה או לא אמרה, אמר רבי שמואל בר יצחק, אמרה, ומהאי קרא (הושע י"ד, י') אמרה, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ופי' הרשב"ם צדיקים ילכו בם, יזהרו בם שלא לרמות הבריות, ופושעים יכשלו בם, ילמדו לרמות. ומאמר זה איתא גם במשנה דכלים (פי"ז מט"ז) ובקהלת רבה (פ"ט סי' י"ג) דנפקא מינה במעשה הרמאים לענין טומאה וטהרה, ועל כולם אמר רבי יוחנן אוי לי אם אומר וכו', אם לא אומר אני מונע את התלמיד ומטמא את הטהרות עיי"ש. ולכאורה יש להבין, מעיקרא מאי קא מבעיא ליה, ולבסוף מהיכא פשיטא ליה, ומה נתחדש לו בפסוק זה מה שלא ידע עד אז.
ונראה דספיקתו של רבן יוחנן בן זכאי היה איזהו מן החששות מכריע לדחות חבירתה, אם יותר טוב לאמרו בשביל תועלת הכשרים, שידעו האסור והמותר ויזהרו בשמירתן, ולא ישגיח על קלקול הרמאין, או יותר טוב שלא לאמרו, שמא ילמדו הרמאין. ולבסוף הכריע רבן יוחנן בן זכאי מהאי קרא כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וגו', דכללות התורה כן הוא, למיימינים בה סמא דחיי, ולמשמאילים בה היא להיפך ח"ו (שבת פח:), ואף על פי כן לא מנעה התורה מלכתבן, אף על פי שאפשר שיגיע מזה קלקול לרשעים, מכל מקום כדאי בשביל תועלת הצדיקים, וזה מכריע ודוחה חשש קלקול הרשעים, ועל כן אמרה רבן יוחנן בן זכאי מהאי קרא, ואף על פי שהרמאין ילמדו לרמות עוד יותר.
וידוע מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפתיחתו לספר המורה (סוף צוואת המאמר) בדברי התנצלותו, ידעתי כי רבים וגם שלימים יקבלו תועלת מספרי זה, ואמנם המבולבלים שמוחם מזוהם בדיעות שאינם אמיתיות ובדרכים המטעים, יברחו מפרקים רבים ממנו ויקשו עליהם וכו', מכל מקום לא אמנע הטוב, כשיאות כשיאות לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים, אני בוחר לאמרו, וארצה להציל המעולה האחד ההוא, ולא ארגיש בגנות העם הרב ההוא, עכ"ל הזהב. וכתב האפודי ז"ל שם, וכבר אמר החכם () אבחר מיתת אלף אלפים סכלים בעבור הצלת איש מעולה, ולא מיתת איש מעולה בעבור הצלת אלף אלפים סכלים.