ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן קא

קא

ויהיה איך שיהיה כיון שברא"ש וטוש"ע אין זכר מזה, גם בדברי הראשונים ז"ל היא מבוכה גדולה ואין לנו דבר ברור, ורוב החולקים על הר"ח הוא במה שכתב גם בהך דינא דהכל מעלין שאינו נוהג בזמן הזה. גם המהרי"ט שהרבה במחלקותו עליו יותר מהכל עד שחשב שאינו כלל מדברי הר"ח תמך בראשונה יסודו על המהר"ם והרא"ש שכן כתב אחר שהביא דברי הרא"ש והמהר"ם שמכאן למד שדברי הר"ח אינן מיסוד התוס' כי מי לנו בקי בדברי התוס' ממהר"ם והרא"ש והלא הרא"ש לא הביא אלא הך דינא דהכל מעלין וזולת זה מצוה העלי' ואיסור היציאה מארץ ישראל לא הביא כלל והמהר"ם כתב בפי' שיש חילוק בין זמן הבית לזמן הזה לענין אם היא תוכל לכוף אותו, אלא לענין שהוא יכול לכוף אותה כתב שאין חילוק בין זמן הבית לזמן הזה. ועכ"פ גם הוא ז"ל סובר שבזמןה זה אין המצוה גדולה כמו בזמן הבית ואלו היה סובר כדעת הרמב"ן שגם עכשיו היא מוה דאורייתא אין מקום לחלק.

גם כתב המהר"ם שהסוגיא שבש"ס בבלי אף בהך דהכל מעלין מיירי רק בזמן הבית שלכן כתבו שאף היא תוכל לכוף אותו ואם מוקי אותה הסוגיא בזמן הבית אף שאין שם רמז מזמן הבית נראה דמכש"כ בהסוגיות והמימרות שבש"ס שלמדו מקרא דדוד ומקרא דאלימלך שהיו בזן שישראל שרוין על אדמתן דמסתבר יותר לאוקמי בזמן הבית לא בזמן הגלות, כאשר הארכתי למעלה, וכן כתב התומת ישרים שבזה דעת הר"ם והר"ח דסוגית הש"ס בזה מיירי רק בזמן הבית. אלא ממה שכתב המהר"ם שגם עכשיו יש מצוה עכ"פ לענין אם הוא יוכל לכוף אותה מזה הביא נגד ר"ח שכתב שאינו נוהג כלל.

גם השלה"ק שכתב על דברי ר"ח שהם דברי יחיד כתב הטעם בשביל שהביאו כל הפוסקים הך דינא דהכל מעלין נמצא שעיקר הפלוגתא סובבת ע"ז ומה שהביאו גם דעת הרמב"ן הוא כדרך הפוסקים שמביאין הכל לרווחא דמילתא שהרמב"ן ז"ל כתב עוד יותר, אבל אלא אמרו משם רוב הפוסקים אלא נגד הר"ח שאינו סובר גם הך דינא דהכל מעלין. וכבר כתבתי שגם מדברי החרדים אף שהעתיק דברי הרמב"ן אין ראיה שהכריע כוותיה להלכה אלא שדרכי להביא הכל בחיוב המצות אף דיעות יחידות שא"א שיהיו כולם להלכה דא"כ יהיה יותר ממנין תרי"ג. וכבר הארכתי לעיל בטעמו ונימוקו. גם השלה"ק העתיק מהס' חרדים שלדעת הרמב"ן הוא ממנין תרי"ג לדור בארץ ישראל שנאמר וירשתה וישבת בה, וחזינן שהוא בעצמו לא מנה ישוב ארץ ישראל במנין תרי"ג, וכל החשבון שכתב במנין המצות הוא כדעת הרמב"ם, ועיי"ש בפ' מסעי ששם הכתוב וירשתה וישבת בה שמשם הוציא הרמב"ן למנות ישוב ארץ ישראל במנין המצות והשלה"ק חשב בפ' מסעי כל המצות שבאותו הפ' כדרכו בכל הפרשיות ולא חשב כלל ישוב ארץ ישראל, וע"כ שאינו סובר כדעת הרמב"ן מבנין המצות, ואעפי"כ כשמדבר מקדושת המקום בארץ ישראל הביא שהרמב"ן מנאו במנין תרי"ג וע"כ שלא הביאו אלא לרווחא דמילתא כדרך הפוסקים.

וא"ל דאף דפליג על הרמב"ן במנין המצות מ"מ לדינא סבר כוותיה דהוי דאורייתא, שהלא הביא דברי הרמב"ן שכתב טעמו ונימוקו שהוא דאורייתא אך בשביל אותו הקרא דוירשתם אותה וישבתם בה שהוא מ"ע ממנין המצות, ואם השלה"ק לסבר כוותיה בזה במנין המצות צ"ל שסובר כדעת רש"י והרמב"ם שאינו מ"ע אלא הבטחה ומניןלו לאמר שהיא דאורייתא. ואין לדחוק ולומר שיש לו איזה דרך אחר שאף שאינו במנין המצות מ"מ הוא דאורייתא דנמצא לפי"ז שגם הרמב"ם ז"ל מצי סבר שהיא דאורייתא, דא"כ למה תלה הדבר רק בשיטת הרמב"ן שאומר שהיא מ"ע ממנין המצות ולא רמז כלל לאותו הדרך שהוא סובר שאף לדעת הרמב"ם י"ל שהיא דאורייתא וע"כ שאינו כן. ואף הרשב"ש שהעלה להלכה כדעת אביו התשב"ץ שהיא כשיטת זקינו הרמב"ן ז"ל שהיא דאורייתא מ"מ כתב שאותן הפוסקים שאין חושבים ישוב ארץ ישראל במנין המצות סוברים דלאו דאורייתא היא. ולעיל הבאתי עוד הרבה פוסקים שכותבין כן. וא"כ גם השלה"ק בתוך אותן הפוסקים שאין סוברים להלכה כדעת הרמב"ן שלא הביאו כדרך שכתבתי למעלה. וכן נראה ג"כ מלשון שהעתקתי למעלה מהשלה"ק שכתב במק"א הטעם של העולין לארץ ישראל שהוא בשביל להביא עצמם לידי חיוב מצות כמו שמענישין לפעמים מי שאינו מביא עצמו לידי חיוב ולא רמז כלל לדברי הרמב"ן שהיא דאורייתא ממש. ועיקר דברי השל"ה הק' סובבים על חשיבות התורה והעבודה שבארץ ישראל מחמת קדושת המקום. וכתב אח"כ שמי שלא זכה לקבוע דירתו באדמת הקודש יש לו תקנה מדוגמת מקום קדוש להיות לו מקום ד' אמות של הלכה, והאריך עוד שם אח"כ מענין קדושת המקום שנתקדש ע"י תורה ותפלה.