ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן קמו

קמו

ואמרתי עוד בזה במאמר הכתוב זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וגו' שהתקשו כולם בסתימת הכתוב, מה הוא הדבר אשר צוה ה' בזה, דאם כוונתו על הקרבנות שצוה לעיל, כבר מבואר זה בכתוב שצוה לעשותם, ואם כן כל הקרא הזה מיותר, ואם כוונת הכתוב עוד על ענין אחר שלא זכר לעיל, הדברים סתומים ולא הודיע מה הוא. גם מה שאיתא במדרש על זה הכתוב, אמר משה לישראל, אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם, ותהיו כולם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו. שנאמר (דברים י, טז-יז) ומלתם את ערלת לבככם וגו'. מפני מה, כי אני ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים וגו', עכ"ל. ואינו מובן, שלכאורה אין לכל זה רמז באותו המקרא, ומה שייכות לכל הדרש הזה לכאן. גם מה שפירשתי בלשון אותו יצר הרע, עדיין אינו מובן למה אמר זה דוקא כאן. גם אינו מובן הכוונה במה שאמר שתהיה עבודתם מיוחדת לפניו. גם מה שסיים מפני מה כי אני ה' אלוקיכם, אינו מובן מה עשה בזה שאלה מפני מה, הלא וודאי שהכל הוא בשביל שה' הוא האלקים.

ואפשר לבאר כל זה על פי המבואר בגמ' (יבמות ו.), את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו למה לי, לכדתניא יכול יתיירא אדם מן המקדש, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת, לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שצוה על השבת, אף מורא האמורה במקדש, לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. ובתוספות שם (ד"ה יכול), גבי אביו לא הוצרך לומר כן, דפשיטא שלא ישתחוה לו לשם אלקות. אבל גבי מקדש איצטריך, משום דהוי דבר שבקדושה. ואינו מובן לכאורה, דהלא המורא שצריך להיות מאביו מבואר בגמ' (קידושין לא:) ובשו"ע (יו"ד סי' ר"מ סעי' ב'), איזהו מורא, שלא יעמוד במקומו המיוחד לו, ולא סותר ומכריע את דבריו. ואין לכל זה שום דמיון למשתחוה לשם אלקות ח"ו. ובמפרשי העין יעקב, הרי"ף והעיון יעקב, נדחקו בפירושא דהך דברי התוס', וכתבו דרכים רחוקים.

ולפי עניות דעתי על כרחך צריך לומר שכוונת התוספות דכל מורא וכבוד שנותנין לאחר חוץ מהקב"ה הוי ענין עבודה זרה, ודמי למשתחוה לשם אלקות. כי הכתר והכבוד רק לחי העולמים. והוא על דרך שאמרו בגמ' (שבת נו.), דאוריה נתחייב מיתה דהוה מורד במלכות, בשביל שאמר ליה (ש"ב יא, יא) ואדוני יואב. ופירש רש"י ז"ל (ד"ה ואדוני יואב), לאו אורח ארעא לקבל עליו מרות אחרים בפני המלך. ואף שהתוס' שם פליג דאין זה מורד שלא היה בלבו להמליך ולקרותו מלך, אבל ביומא (סו: ד"ה מהו להציל), שם הביאו התוס' דעת רש"י דהוי אוריה מורד במלכות, בשביל שאמר ואדוני יואב. ולא פליג עליה, אלא מסיק שזה תלוי בפלוגתא בבבא בתרא (קיט:) אם חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב או לא. ושם במסכת בבא בתרא מסיק להלכתא, דיש חילוק אם פליג ליה רבי יקרא או לא פליג ליה יקרא. וחזינא בזה דבשביל שקבל עליו אוריה מרות אחרים בפני המלך, אף שלא היה בלבו להמליך אחר ולקרותו מלך, מכל מקום הוי מרידה במלכות אם אומר כן בפניו של המלך, וחייב מיתה. ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שכל הנברא לכבודו ברא ואין יחידות כמוהו בשום פנים, דהוי המקבל מרות אחרים בפניו מרידה במלכות שמים. וזהו ענין של עבודה זרה. ועל כן כתבו התוס' דפשיטא שלא ישתחוה לאביו לשם אלקות, וגם המורא בכלל זה. ועל כרחך שאינו אלא בשביל שצוה השי"ת על המורא, ואי אפשר לטעות בזה. אבל במקדש שהוא דבר שבקדושה, היה מקום לטעות שאין המורא בכלל עבודה זרה, לכן הוצרך הכתוב להזהיר שלא יתיירא מן המקדש אלא ממי שצוה על המורא. וממילא אחר שמיעט הכתוב שלא יתיירא מן המקדש, הוי המתיירא מן המקדש עצמו בשביל קדושתו, לא בשביל ציווי הבורא ית', עובד עבודה זרה. כמו שכתבו התוס' באביו. והקב"ה הוא יחיד ומיוחד בתכלית היחוד במורא וכבוד, הוא ואין בלתי יתברך שמו, אלא באלו שהקב"ה צוה לירא מהם ולכבדם, צריך לקיים זה בשביל ציווי הבורא ב"ה, לא בכוונה אחרת ח"ו. וכעין זה כתב בספר מחולת המחנים על אותן שאין להם מורא שמים ואינם שומרים תורה ומצות אלא הולכים לבית הכנסת ומנשקים הפרוכת, דזה הוי עבודה זרה. והביא הרבה ראיות לדבר, ובתוך ראיותיו הראה מקום גם לדברי התוספות הנ"ל, אבל לא ביאר כלל הפירוש בדברי התוספות, ואינו מובן ראיותיו משם. ולפי מה שביארתי מובן היטב הראיה כמו שכתבתי.

ובספר מחולת המחנים (סימן ה') מאריך טובא בזה בראיות ובהסבר, וסיום דבריו שאותן שאינם שומרים תורה ומצות ואף על פי כן עומדים לפני הספר תורה באימה וביראה, הוי זה כמו כל בעלי המגשמים שעומדים לפני תמונתם באימה יתירה, ואם כן ספר תורה שלו אסור בהנאה, ובית הכנסת שלו הוא צלם בסתר הלב, ועליו הכתוב אומר (דברים כז, טו) ושם בסתר. וכתב שם שזהו הענין שאמרו חכמינו ז"ל במנשה שהעמיד צלם בהיכל. גם כתב, שאצלו גדול חטא מורא מקדש יותר מחילול שבת, כי הוא טעות מחשבת עבודה זרה גמורה. ומורא מקדש שלו הוא עבירה גדולה, והיא עבודה זרה בסתר הלב ח"ו, יעיי"ש באריכות דבריו. (והוא היה אחד מגדולי תלמידי החתם סופר זלה"ה).

ולפי זה יובן, כי עד שלא הוקם המשכן לא היה מעולם מקום קדוש כמו הבית המקדש, ולא היה מקום לטעות ליתן מורא וכבוד לאחר בפני הקב"ה, כמו שכתבו התוספות שאי אפשר לטעות כן באביו דהוי עבודה זרה. אבל אחר שהוקם המשכן ונתקדש המקום בקרבנותיהם ובשאר עניני החינוך, ואמרו בגמ' (עירובין ב.) משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן וחדא הוא. על כן היה מקום לטעות להתיירא וליתן כבוד זה למשכן עצמו, והוצרך הכתוב להזהיר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, שלא יעשו זה אלא בשביל שצוה ה' לא זולת. ועל כן אמרו במדרש ע"ז אותו היצר הרע תעבירו מלבבכם, דהיינו אותו היצר הרע הנולד על ידי שניתן להם המקום המקודש. כי טרם שניתן להם המקום המקודש, לא היה אופן ליצר הרע להסית ולהדיח בדרך זה לעבודה זרה, כנזכר לעיל. ואמר עוד אח"כ, ותהיו כולכם ביראה אחת, כשם שהוא יחיד בעולמו כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו. דהיינו שלא יהיה לכם אלא יראה אחת ועבודה מיוחדת, אך בשביל ציווי הבורא ב"ה כי יחיד הוא בעולמו ואין ליתן כבודו לאחר אף למקום קדוש. וסיים עוד מפני מה כי ה' אלוקיכם וגו' כי כל תנועה צריך לעשות אך מטעם זה שה' הוא האלקים, לא מטעם אחר ח"ו. ומעתה לפי זה אם גם בבית המקדש עצמו, אם נותנים מורא וכבוד לבית המקדש בשביל קדושתו ואין להם מורא שמים ממי שצוה על המקדש, הוי זה עבודה זרה. מכל שכן בארץ ישראל, אם בלי מורא שמים עושים רעש על קדושת הארץ כלשון המינים והאפיקורסים שהלבישו הסתתם בלבוש קדושת הארץ, דהוי זה עבודה זרה רחמנא ליצלן. וה' ירחם על עלבון הארץ ויוציאנו מאפילה לאורה.