על הגאולה ועל התמורה/טז
טז
אמנם יתבאר הענין, עפי"מ שאמרתי כבר (דברי יואל בראשית, עמ' צ"ט) בישוב דברי הרד"ק ורבינו סעדיה גאון בפרשת בראשית על הפסוק (בראשית ג', א') והנחש היה ערום וגו', שהקשה הרד"ק ז"ל איך היה אמירת הנחש לאשה, וכי יש בו כח הדיבור, ואם היה דרך מופת כמו אמירת האתון לבלעם, למה לא אמר הכתוב ויפתח ה' את פי הנחש, כמו שאמר (במדבר כ"ב, כ"ח) ויפתח ה' את פי האתון. והביא הרד"ק דברי ה"ר סעדיה גאון ז"ל שלא דיבר הנחש, אלא מלאך דיבר בעבורו, ואיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק י"ג) שהיה הס"מ רוכב עליו עיי"ש, והקשה הרד"ק על זה, דאם כן, מה חטא הנחש בזה אם הוא לא דיבר כלום ורק המלאך דיבר עבורו, ולמה נענש הנחש. והביא עוד דברי היש אומרים כי הנחש לא דיבר, אלא בצפצוף רמז להאשה, והיא הכירה ברמיזת הנחש וידעה מה שרוצה לומר (ותירוץ זה כתב גם האור החיים הק' (בראשית ג', א', ד"ה ויאמר) כי מצינו ברבן יוחנן בן זכאי שהיה מכיר בצפצוף ושיחת עופות וחיות, ומכל שכן אדם הראשון, שהיה יציר כפיו של הקב"ה עיי"ש), אולם גם הסבר זה לא נראה בעיני הרד"ק, דאיך הבינה האשה כל השקלא וטריא ברמיזה וצפצוף. ועוד, דאם האשה הבינה צפצוף הנחש, אבל איך הבין הנחש דברי האשה.
ולכן העלה הרד"ק במסקנתו, דדיבור הנחש היה על דרך מופת ונס, לנסות בו את האשה, ואף על פי שלא אמר הכתוב ויפתח ה' את פי הנחש, כמו שאמר באתון דבלעם, לפי שיש בזה נסתר גדול, והוא העיקר למביני מדע, ועדיין יש לשאול, למה נתקלל הנחש, אחר שהא-ל יתברך שם הדיבור בפיו דרך נס, ויש לפרש, כי הנחש חשב בערמימותו לקנא באדם, והשי"ת שידע דעתו, שם הדבר בפיו, כענין שאמרו (עבודה זרה נה.) הבא לטמא פותחין לו, ע"כ לשון הרד"ק.
אולם עדיין קשה על שיטת הרד"ק דדיבור הנחש היה על דרך מופת, אם כן מדוע לא כתיב ויפתח ה' את פי הנחש כמ"ש ויפתח ה' את פי האתון, ולאיזה סוד נתכוון הרד"ק ז"ל באמרו שיש בזה נסתר גדול ועל כן העלימהו הכתוב.
אמנם נראה ליישב דברי הרד"ק, דמעיקרא לא קישא מידי, על פי דברי הגמרא במגילה (כה.) מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, והשני נקרא ולא מתרגם, ופירש"י כל פרשת העגל עד וישרוף באש וגו' (שמות ל"ב, א'-כ') זה מעשה עגל הראשון, ומה שחזר אהרן וסיפר המעשה, זה מעשה העגל השני, ולפי שכתוב בו (שם, כ"ד) ויצא העגל הזה, על כן נקרא ולא מתרגם, פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היה בו שיצא מאליו, אבל המקרא בלי תרגום אין מבינין אותו העמי הארץ, ע"כ דברי רש"י, ולהלן שם (ע"ב) תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המערערים, שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, ופירש"י העיזו פניהם לומר יש ממש בעבודה זרה.
והנה, באמת העגל לא נעשה בדרך הטבע, כדאיתא בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק ויצא העגל הזה, שנכנס השטן בתוכו ויצא כמין דמות עגל, ועוד איתא תמן, וירא את העגל ומחולות (שמות ל"ב, י"ט) וז"ל וסטנא הוה בגוה, מטפז ומשוור קדם עמא, שדלג העגל ורקד קדם עמא, על ידי שנכנס השטן בתוכו, הרי דכל העגל היה חוץ לדרך הטבע, כי הנה השליך זהב לתוך האש, ויצא העגל מעצמו על ידי שנכנס השטן בתוך העגל ורקד ודלג לעיני כל ישראל. וכל זה מפני שניתן מן השמים כח זה להשטן כדי לנסות את ישראל, על דרך הבא לטמא פותחין לו, לפי שאמרו הערב רב (שם, א') עשה לנו אלהים, וכוונתם היתה לעבודה זרה, כמבואר בדרשתם ז"ל (), על כן ניתן כח להס"מ לעשות נסים, להגדיל הנסיון של הכשרים, ולהוסיף טומאה לרשעים לטורדן מן העולם, כמאמרם ז"ל, אלא יען שיש מקום לעמי הארץ לטעות ולומר שיש כח בעבודה זרה, לכן נקרא ולא מתרגם. והמינים אין מאמינים בזה שניתן מן השמים כח זה להס"מ, על כן אמרו ז"ל שמכאן פקרו המינים לומר דיש כח בעבודה זרה. והוכיח מכאן רבי שמעון בן אלעזר דלעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיב אהרן פקרו המערערים.