ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן קלח
קלח
ובגמרא (בבא מציעא לג.), הא גופה קשי', אמרת בגמ' אין לך מדה גדולה מזו, והדר אמרת ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמ'. אמר רב יהודה, בימי רבי נשנית משנה זו, שבקי כולי עלמא מתניתין ואזלי בתר גמרא. הדר דרוש להו, ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמ'. ובודאי ששתי המימרות אמת, כי לא אמרו דבר שאינו אמת, אף שנראה לכאורה סתימת המאמרים כסתירה, כמו שהקשו על זה בגמרא הא גופה קשיא, אלא כיון שאמר שלא נשנו אלא המימרות בדור אחד, תו אין כאן קושיא, דבאותו הדור שהיה צורך להגיד להם רק מעלת הגמ', סתם דבריו ולא הזכיר ממעלת המשנה, אלא מן הגמ'. ואחר כך כשראה בדור אחר שינוי המצב דשבקי מתניתין, ראה צורך לדבר רק ממעלת המשנה.
וככה הוא בזה שבדורות של החרדים והשל"ה הק' ושארי הדורות הקודמים לא היה שכיח כל כך שיבואו רשעים לארץ הקודש, כי כל העולם היה נבנה יותר בכל טוב מארץ ישראל, וכמו שכתב רש"י על הכתוב (ויקרא כו, לב) והשימותי אני את הארץ, זו מדה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים בה נחת רוח. ועכשיו מובן מה היא הטובה, שאם האויבים אינם מוצאים בה נחת רוח, אינם באים הרשעים לשם, ויכולים שם ישראל לישב בשלוה לעסוק בתורה ובמצות כראוי, ועל כן בזמנם ובדורם היה צורך יותר לדבר משבח ישוב הארץ, ליתן התחזקות לראוים לכך ליסע לארץ ישראל. ולא היה צורך אז לבאר כל דיעות החולקים בזה. כי להראוים לכך, גם בלאו הכי בודאי היא מעלה גדולה ויתירה לישב בארץ ישראל, וקלי הדעת, בלאו הכי לא היו רוצים ליסע. ואף על פי כן היו זהירים לכתוב גם זה שאין כוונתם אלא ליראים וחרדים באמת, אבל לא הוצרכו להאריך ולבאר בזה כל הפרטים, שהיה בדורם מילתא דלא שכיחא שיתאוו קלי הדעת לארץ ישראל, ולא היה יצר הרע על זה. מה שאין כן עכשיו נהפוך הוא שעשו האפיקורסים כלי זין מישוב ארץ ישראל כדי לצודד שם נפשות ברשת זו טמנו להם, ורבים חללים הפילו ועצומים כל הרוגיה, שהפכו למינות וכפירה רחמנא ליצלן על ידי לבוש הזה שלבשו איצטלא ירושלמית ועשו מישוב הארץ חק לעבודה זרה וציונות, וכל הצבועים המבקשים שכר כפנחס, כמה שמחניפין את הרשעים ומחזקין ידי הציונים זה להם לכסות עינים שמדברים מישוב הארץ. והחיוב להשגיח בעינא פקיחא לראות דרך האמת בהלכה זו.
וכמה פעמים אמרתי בדרך צחות, במה שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין עה.) מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה, שרמז גדול רמזו לנו בזה. שמבואר בקידושין (לז:), כל מקום שנאמר ביאה וישוב, אינו אלא לאחר ירושה וישיבה. וסתם לשון ביאה שבדברי חכמינו ז"ל קאי על ביאה לארץ ישראל, דכתיב ביה כמה פעמים בקרא כי תבוא, וכי תבואו, ובזמן שבית המקדש היה קיים, היה טעם ביאה לארץ ישראל טעם נפלא במתיקות עד כלות הנפש, ומשחרב בית המקדש ניטל אותו הטעם הנפלא, אבל עדיין נשאר בו מהמתיקות. וראו חכמינו ז"ל ברוח קדשם שיבוא לידי כך אשר אותו הטעם שבביאת הארץ יהיה ניתן לעוברי עבירה שהס"מ ימסור זה לעוברי עבירה להשתמש בו להסית ולהדיח.