ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן קכא

קכא

ולמען הראותי גודל הזהירות והקפידא שהקפידו הקדמונים שלא להיות בארץ ישראל מי שעלול לחטוא ראיתי להעתיק מס' שערי צדק שנדפס בירושלים עיה"ק בשנת תרכ"ב שהוא קרוב למאה שנה והביא בסי' רל"ט חד מתקנת הראשונים שגדרו כמה גדרים וסייגים באה"ק והעתיק מ"ש בס' התקנות תקנה נ"ב וז"ל: בשבטי ישראל הודענו נאמנה כי יש הסכמה עשויה ככל תוקף ההסכמות מזממן קדמון לקדושים אשר בארץ המה על ענין הרווקים מבן עשרים שנה ומעלה לא יוכל לדור בעיה"ק ירושלים ת"ו שרוי בלא אשה. הנה בעתה ראה ראינו בעו"ה שנתרבו הרווקים והפנוים פעיה"ק ירושלים תו"ב מבן עשרים שנה ומעלה שרוים בלא אשה וחולין הענין בבוקי סרוקי כי אין ידם משגת לצורכי החופה ולזון ולפרנס את אשתו ומדי יום ביומו באים מוו"ל, ומסורת בידינו כי אין אפוטרופוס לעריות, ואי אפ"ל ונקה, לכן נתוועדנו יחד אגב אסיפה חכמי ופקידי ומנהיגי ומשגיחי וממוני וטובי עיה"ק רוב בנין ורוב מנין ומחדשים ההסכמה הקדומה וכלנו פה אחד בהסכמה עלינו על ענין הרווקים מבין עשרים שנה ולמעלה ומבן ששים שנה ולמטה לא יורשה שום בר ישראל רווק לדור פעיה"ק ירושלים תו"ב בלא אשה. והזמן קצוב נתנו להם להרווקים היושבים פעיה"ק מהיום ה' לח' אייר עד ח' אלול, ראה יראה וישים כל מגמת פניו בתוך הזמן הנז' לישא אשה ואז יוכל לדור פעיה"ק כרצונו. ואם אין כח בידו כי לא מצא מנוח לישא אשה מחויב הוא תיכף ומיד לצאת מפעיה"ק לבקש את חייו בחוצה לארץ. והרשות נתונה לעיני העדה פקידי ירושלים ת"ו לכל העובר על דברינו אלה לגרשו מן הארץ ולרדוף אותו עד חרמה בכל מאמצי כחם כפי ראות עיניהם עד מקום שידם מגעת. עוד מהודעין אנחנו כי יש הסכמה קדומה בכל תוקף שלא יורשה שום בר ישראל ללכת לבית אבי הבן בשום לילה משמונת ימי המילה כלל ועיקר ולא בבית אבי הבת, כי אם דוקא הקרואים בליל שמיני הת"ח הקרואים כמנהג לא זולת כלל כ"א דוקא קרובי אבי הבן ואבי הבת והשכנים הדרים באותו החצר. ובכלל ההסכמה דמכש"כ וק"ו לעשות "ליליא"ס" הרשות בשום לילה מלילי השבוע. גם אנחנו מחדשים ההסכמה הקדומה בכל תוקף ששום בחור שלא נשא אשה לא יורשה ללכת לשום "וילד"ה" (ר"ל ליל לימוד) בעולם, ואפילו ליל חג השבועות ולילי הו"ר. כ"ז הסכמנו בתוקף בכל תוקף ההסכמות ולראיית אמת וצדק ח"ש פעיה"ק ירושלים ת"ו היום ה' לח' אייר בס' וכפר על מקדש הקדש מש' התק"ט והיה זה שלום ר"ל שהבחורים יכולו לצאת עם אביו שלא תזיז ידו מתוך יד בנו, ומי שאין לו אב ויש לו אח גדול במקום אב יוכל ללכת עם אחיו הגדול דוקא ולא תזיז ידו מתוך יד אחיו כלל והיה זה שלם. וחתימי עליה רו"ב ורו"מ רבני וגאוני ארץ תקיפי ארעא דישראל זי"ע. עכ"ל אות באות.

והנה רואים בזה תוקף החומרות שעשו גאוני וקדושי הראשונים ז"ל על היושבים בארץ ישראל שהרי עפ"י הלכה אף שודאי החיוב להתאמץ שלא יעבור עליו כ' ולא ישא אשה, מ"מ כתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' אישות הל' ב' שאם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתיירא מליקח אשה כדי שלא יטרד במזונות בעבור אשתו ויבטל מן התורה מותר להתאחר, והובא זה גם בשו"ע אהע"ז סי' א' סעיף ג', ואף שכתבו אח"כ ברמב"ם ושו"ע שאין זה אלא כשאין יצרו מתגבר עליו שלא יבוא לידי הרהור ח"ו, אבל עכ"פ אין זה דבר מוחלט שיכופו הבי"ד על כך. ובפרט בזמן הזה כתב הרמ"א ז"ל שם שנהגו שלא לכוף כלל ע"ז וע"ש בב"ש ס"ק ו' בשם המרדכי והאגודה שיש חילוק בזה בין ארץ ישראל לחוצה לארץ אלא שגם בארץ ישראל אין כופין.

ועכ"פ אין זה מצד ההלכה אלא בשביל שחששו להרווקים שעלולים להתגברות היצר ולבוא לידי חטא ח"ו גזרו אומר ששום רווק מבן עשרים שנה ומעלה ועד בן ששים שנה לא יהיה בארץ ישראל, ואף אם אין כח בידו כי לא מצא מנוח לישא אשה א"כ אנוס הוא בדבר מ"מ חייבוהו לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ. והנה לא חילקו בדבר ויוכל להיות גם מי שהוא צדיק ונקי ואינו חוטא מאומה וגם כבר קיים מצות פו"ר וצ"ל דמשום לא פלוג שא"א לידע מצבו של חבירו והאדם יראה לעינים ולא ללבב לכן הטילו חיוב עצום בלי שום חילוק אף למי שהוא דר שם מכבר שמחויב לילך לחוצה לארץ, ואם אינו שומע לזה גזרו לרודפו עד חרמה בכל אופן ואופן למען יהיה מוכרח לצאת לחוצה לארץ, ורואים בזה גודל הקפידא בארץ ישראל שהיה לגאונים והקדושים הראשונים ז"ל שבמצב שעלול לבוא ח"ו לידי חטא אין איסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אלא אדרבה חחיוב לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ עבור גודל החומר שיש אם חוטאין ח"ו בארץ ישראל.

גם רואין כן משאר תנאי התקנה שבשם שלא ילך שום רווק בלבדו בלי שמירה אף ללימוד התוה"ק וכ"ז נעשה ונשמע רק בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ. והגם שלהלכה אפשר לא נתקבלה אותה התקנה ולא נעשה בח"ר ואנו רואים שנשתכחה, והוא בעצמו בס' הנ"ל מתאונן גם על דורו שכמעט אבד זכר ההסכמה הנז'. ובאמת הגזירה שגזרו על כל הרווקים מבן עשרים שנה עד ששים שנה הוא בצוק העתים גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה אף הרבה יראים וחרדים לדבר ה' וקשה לעשות גירושין מארץ ישראל בכה"ג, ולא הבאתי זה אלא ללמוד ממנו דעת גדולים וקדושים כמה החמירו שלא יראה ולא ימצא בגבול ארץ ישראל מי שעלול לחטוא ח"ו וכלה גרש יתגרשו מאה"ק.

ובעו"ה עכשיו בחשכות הזמן רובא דרובא מבני אדם גם בני איש עלולים לחטוא יותר מהרווקים הכשרים הפחותים מבן ששים שנה שהיו לפני ב' מאות שנים שעבור שלא מצאו מנוח להזדווג חייבים לצאת מן הארץ. וכתב החיד"א בס' יוס אומץ סי' ע"ט על זמנו שלא היה אז בעל עבירה בארץ ישראל כ"א אדרבא היתה תורה וקדושה יעיי"ש באריכות, וא"כ לא היה אז עלול לחטוא. אבל לא כימים הראשונים הימים האלה ואנחנו לא נדע ולא נוכל להבחין בשום אדם מי שהוא עלול לחטוא או לא, והכתוב אומר האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, שבודאי א"א לשום אדםלידע מה בלב חבירו ומצבו הפנימי שזהו דבר שאינו נראה לעינים, אבל מה שאפשר לראות בעינים היה רואה האדם. אבל עכשיו בעו"ה סמיות עינים בעולם ואין רואים ואין מבינים אף דבר הנראה לעיניים וע"ד שאמרו במד"ר ס' וירא פ' נ"ג סי' י"ד עה"כ ויפקח אלקים את עיניה א"ר בנימין הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם מן הכא ויפקח אלקים את עיניה ותלך ותמלא את החמת ופירשו המפורשים מדלא כתיב שנברא באר אלא שראתה אותו וע"כ שהיה לפני' אלא שלא ראתה אותו עד שהאיר ה' עיניה. וצ"ל לפי"ז דמה שאה"כ האדם יראה לעינים גם זה אינו אלא אחר שמאיר הקב"ה את העינים וגם אז אינו רואה ללבב, ובחשכת העתים בזמן הזה ובע"ה הכל בחזקת סומים ואין רואין כלל מה שלפניהם אלא שלפעמים ברוב סייעתא דשמיא מאיר השי"ת את העינים לראות מה שאפשר לראות בעיניו ולאו כל אדם זוכה לזה. וא"כ כיון שדעת רו"ב ורו"מ רבני וגאוני ארץ תקיפה דארעא דישראל שלפני ב' מאות שנה שגזרו אומר שמי שהוא עלול לחטוא מחויב לצאת מן ארץ ישראל אף שאפשר לא נתקבלה התקנה, ובודאי שאנחנו לא נוכל לחייב בכה"ג לצאת מן הארץ, אבל לומר שיש איסור לצאת בכה"ג שזהו ממש מהיפך להיפך מדעתם הגדולה ז"ל זה ודאי אין בידינו. וא"כ כיון שאנחנו בעינים סגורות לידע מי ומי שהוא עלול לחטוא לא נוכל להגיד לשום שואל שיש איסור לצאת מן הארץ מלבד מה שכתבתי שכן נראה דעת הרא"ש והטושו"ע שאינו נוהג בזמן הזה.

ובס' הנ"ל בסימן הנ"ל הביא שם מאמר חכז"ל במדרש על תהלים בפסוק מי יגור באהלך וז"ל מי יגור כתיב נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים אמר דוד אם אור לי בציון ותנור לו בירושלים ה' מי יגור באהלך כתיב ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה, אמר דוד אם חומרת אש מבחוץ וכבוד מבפנים מי יכול לשרות בתוכה ה' מי יגור באהלך. ד"א ידור באהלך אין כתיב כאן אלא מי יגור מאן יכול לאיתותבא גבך ומאן יכיל למהוי תותבך אריב"ל ומה נדר ואביהוא נכנסו להקריב ויצאו שרופים מכאן ואילך ה' מי יגור באהלך ואר"ש כתיב בעוזא וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון וכו' ויחר אף ה' בעוזא מכאן ואילך ה' מי יגור באהלך, משל לעירני שנכנס לדמינה וראה אותם מוכרים מיני כתיתין (פי' מיני תענוג) וכל דבר אמר מי מי יוכל לשבוע מאלו, א"ל חביריו מי שיש לו מעוט הרבה, כך אמר דוד לפני הקב"ה ה' מי יגור באהלך א"ל הקב"ה מי שיש בידו מצות ופרישות הולך תמים ופועל צדק עכ"ל. וכתב ע"ז בס' הנזכר והחי יתן אל לבו דברים היוצאים מהמאמר הנשגב הזה כי פשוטו מבהיל הרעיונות אם המלך החסיד אדונינו דוד קרי בחיל מי יגרו באהלך, אנן יתמי דיתמי מה נענה אבתריה, הי תורה והי מצוה מהחיובים המוטלים בתקנת הראשונים שגדרו כמה גדרים סייגים לישוב העיר יעיי"ש שהאריך.

ואנן מה נענין אבתריה אשר בעו"ה מדי יום ויום השכם וחטוא ומי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאי לעמוד בנסיונות הקשים אשר שמה שעלולים ח"ולכל דרכי היצר עד קצה. ולפלא מה שנחתם התקנה הנ"ל מרו"מ ורו"ב רבני וגאוני ארץ תקיפי דארעא דישראל זה יותר משני מאות שנה ביום ה' אייר הוא היום המר והנמהר אשר התייצבו הכופרים ומנאצי ה' על ה' ועל משיחו להשתלט על ישראל והוא השובר ומשכיח כל כח הקדושה בעו"ה והיא המערבת על דתוה"ק באופן נורא ואיום, דייקא באותו היום התעוררו הקדושים אשר בארץ תקיפי דארעא דישראל להתייצב בתקנות תקיפות עבור קדושת הארץ שלא תתחלל ח"ו וכחו הטומאה לא ירעו ולא ישחיתו את גבול הקדושה שבאה"ק. ורוה"ק הופיעה בבית מדרשם בכמה מאות שנים מלפנים שאותו היום צריך להתגברות יתירה. זכותם יגן עלינו ועכ"י להצילנו ממים הזדונים ברוב רחמיו וחסדיו ית"ש.