ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן קיז
קיז
והנה כי כן יש לחקור לדעת הרמב"ן וסייעתו שיש מצוה דאורייתא בישוב ארץ ישראל אמנם זה ודאי שבזמן גלותינו יש גזירת הגלות מאתו כמבואר בכמה קראי בדברי חכז"ל שגזר הקב"ה להיות ישראל מפוזרין בכל רוחות העולם וע"כ שבזמן הגלות נדחה מצות הישוב בארץ ישראל שא"א לקיים שניהם כמו שהארכתי למעלה אבל י"ל בשבני פנים או דכיון שגלה הקב"ה את ישראל ובטל מצות הישוב בארץ ישראל נפקע לגמרי אותה המצוה של ישוב ארץ ישראל כמ"ש הרשב"א בעוסק במצוה פטור מן המצוה דהוי לגמרי כשרות וכדעת הסוברין דהוי פטור לגמרי מן הדין ולא דמי לנאנס, וזה דעת הריטב"א שכתב דמחמת גזירת הגלות הותר אף הלאו שלא לשוב למצרים ומותר אף לכתחילה לילך לדור במצרים ומכש"כ שהופקע עי"ז המ"ע של ישוב הארץ. ואף מהפוסקים דלא סברי כוותיה דהריטב"א בלאו דלא תשוב למצרים, יש מהם שסברי דעשה דישוב הארץ בטל מכח גזירת הגלות.
אבל י"ל ג"כ דאף שבוודאי שע"י הגזירה שיהיו בגולה נדחה המצוה דישוב ארץ ישראל מ"מ לא הופקע המצוה ועדיין חיובא רמיא על כאו"א מישראל אלא שנדחה המצוה מחמת אונס של גזירת הגלות וכדעת הטו"ז בעוסק במצוה פטור מן המצוה דאף שאמרו לשון פטור אינו פטור מצד הדין כי חיובא רמיא עליה ואינו אלא אונס שרחמנא פטריה וכמו שאמרו דחוי' ופירש"י ז"ל דלא הוי היתר גמור, וזה דעת הרמב"ן בענין הגלות, דאף שבוודאי מחמת גזירת הגלות א"א שיהיה חיוב לעלות לארץ ישראל אבל לא הופקע המצוה ואינו פטור מצד הדין ועדיין חיובא רמיא על כאו"א מישראל אלא אנוסים אנחנו שלא לעשות חובותינו מחמת גזירת הגלות.
והנ"מ היא דלדעת הוסברין שהופקע המצוה לגמרי אף הזוכין לדור בארץ ישראל אינם מקיימין מצות וירשתם אותה וישבתם בה כי בזמן הגלות הופקע המצוה וכמו בכלאים בבגדי כהונה למאן דסובר שאף שלא בשעת עבודה הותר, וכן בכלאים בציצית למ"ד שמותר אף היכא שאינו מקיים מצות ציצית וכמה ענינים כה"ג דאמרינן כיון שהתירה התוה"ק לגמרי הותרה אלא שהזוכים לדור בארץ ישראל זוכים במצות התלויות בארץ ובשאר תורה ומצות שחשובים יותר במקום הקודש אבל מצות הישוב ליתא לדעתם בזמן הגלות. אמנם לדעת הרמב"ן שלא נפקע המצות ועדיין חיובא רמיא אלא שחוי' היא מחמת אונס של גזירת הגלות א"כ אותן הזוכין לדור בארץ ישראל שפיר מקיימין המצוה כי לא נפקע המצוה וכמו שהוא לדעת הסוברין בכלאים בבגדי כהונה ובציצית שבשעה שאינו מקיים המצוה לא נפקע איסור כלאים. ובאמת בכל דברי הרמב"ן אינו מוזכר שחייב לעלות לארץ ישראל אלא שכל דבריו סובבים שאינו מצוה לשעה וצריך למנותו במנין תרי"ג ואמר קודם דבשביל שהיה בכמה דורות גם בימי דוד ואינו מוצה לשעה, ושוב הוסיף עוד דגם בזמן הגלות שייך מצוה זו דכיון דלא נפקע המצוה ועכ"פ הדרים בארץ ישראל מקיימים מצוה זו הוי ודאי מצוה קבועה לדורות.
גם האבני נזר נוטה לומר דלא קאי הרמב"ן אלא על הדרים בארץ ישראל אלא שעומד לנגדו הלשון מתחייב כאו"א וכבר כתבתי בזה. גם אינו מובן לי דבריו עיקר החילוק דאם יש לחלק במצוה זו בין זמן הגלות לזמן שישראל שרויין על אדמתם לענין אם יש חיוב לעלות צ"ל דבזמן הגלות בטל המצוה דוירשתם אותה וישבתם בה וא"כ האיך חלה מצוה זו על היושבים בארץ ישראל. ובדברי הריטב"א אין קושיא דאיף שבטל מצוה זו מ"מ בהיושבים שמה יש איסור שמפקיע עצמו מן המצות, גם טעמים אחרים שיש לומר בזה, אבל לדעת הרמב"ן שכתב בפי' שבא בשביל המצוה דוישבתם בה אינו מובן לכאורה, ולדרכינו עכשיו מיושב שפיר הכוונה שלא הופקע המצוה וחיובא רמיא על כאו"א אלא שדחוי' הוא כנז"ל, ודוק בזה.