ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן קטז
קטז
והנלפע"ד דברים ברורים בכוונתם ז"ל בעזר החונן לאדם דעת ברו"ח ית"ש דהנה בכל מצוה ואיסור שנדחה בתוה"ק יש פלוגתא כמו בקרבן ציבור בטומאה שהתירה התוה"ק פלוגתא בגמ' יומא ד' ו' ע"ב אם טומאה הותרה בציבור בהיתר גמור או רק דחויה בציבור, ופירש"י ז"ל שם ד"ה דחויה אעפ"י שהקרבן ציבור דוחה אותה בקושי הותרה ולא היתר גמור, ובשבת אצל פק"נ כתב הכ"מ בפ"ב מה"ש שזה תלוי ג"כ בפלוגתא דדחויה או הותרה, והקשו עליו מג'מ יומא ד' מ"ו דשבת הותרה טומאה דחויה ועי' עט"ח או"ח סי' ד' שמתרץ, והרא"ש במס' יומא פ' יוה"כ סי' י"ד כתב בשם הר"מ לחלק דשבת הותרה אצל חולה והוי כמו חול ונבטילה ושאר מאכלות אסורות אינם אלא דחויה'. גם בעשה דוחה ל"ת כתב המהרי"ק בתשובה שלא אמרו אלא דוחה ולא הותרה, וכן נראה ממה שאמרו דהיכי דאפשר לקיים שניהם אינו דוחה הלא תעשה. ואמנם ממה שכתבו התוספות פסחים דף פ"ה ע"א ד"ה כשהוא דכיון דאיסור בגמורתא משום הפסד קדשים לא הוי אפשר לקיים שניהם ודחי הלא תעשה והלא החשש של הפסד קדשים אינו אלא איסור דרבנן והאיך אפשר לדחות ל"ת דאורייתא אם הוי מה"ת אפשר לקיים שניהם בשביל שמדרבנן א"א לקיים שניהם וע"כ שמה"ת אף באפשר לקיים שניהם נדחה הל"ת אלא שמדרבנן החמירו בזה ולא החמירו כשיש איסור דרבנן עי' מלה"ר בסוגי' דעשה דוחה ל"ת שביאר בזה ואם מדאורייתא אמרינן שנדחה הל"ת אף באפשר לקיים שניהם ע"כ שסברי דהוי היתר גמור והל"ת כמאן דליתא ולא דוחה בלבד כמ"ש המהרי"ק ובכלאים בבגדי כהונה דעת הרמב"ם בפ"י מה' כלאים ה' ל"ב ובפ"ח מה' כלי המקדש ה' י"ב שאינו מותר אלא בשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה לוקה, והראב"ד פליג שם דמותר כל היום אף שלא בשעת עבודה דלגמרי הותר וזה ג"כ כעין הפלוגתא דדחוי' או הותרה, ובכלאים בציצית דעת הראב"ד בפ"ג מה' ציצית דלא שרי אלא במקום מצוה ומשמע שמחלק דכלאים בבגדי כהונה הותרה ובציצית אינו אלא דחוי'. והתוס' מנחות ד' מ' ע"ב ד"ה תכלת כתבו בהיפך דכלאים בציצית אף בלילה שאינה מצוה מותר דלגמרי התיר הכ' כלאים של ציצית, ובבגדי כהונה לא הותרה הכלאים אלא בשעת עבודה ואינו אלא דחוי', אלא שאח"כ כתב בשם ר"ת לצדד דגם בבגדי כהונה הותרה, ועי' שאג"א סי' כ"ט ול' שהאריך בכ"ז והוא מבוכה גדולה בפוסקים בכמה ענינים שאינם דומין זל"ז, פעמים הותרה ופעמים הודחה, והוא צריך ביאור רחב לא עת האסף פה.
ובדין העוסק במצוה פטור מן המצוה כתב הרשב"א בחידושיו במס' סוכה ד' כ"ה על המשנה דשלוחי מצוה וכו' וז"ל כיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו [דאל"ה לא הוי עוסק במצוה] ל"ל קרא פשיטא למה יניח מצוה זו בשביל מצוה אחרת, וי"ל דהא קמ"ל דאפי' אי בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו סד"א איפטרוי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למישבק הא ולמיעבד האידך הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי הוא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות. ועוד למדנו הכ' דאע"ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי כגון ק"ש ושחיטת הפסח וקודם לכן באת לו מצוה אחרת שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו ואם יבטל מן האחרת יבטל ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה וכו' יעיי"ש.
נמצא לפי תי' הראשון של הרשב"א כיון שגמרינן מקרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה הוי המצוה דמיפטר ממנה לגמרי כדבר הרשות והוא כדעת האומר גם באיסורין היכא שנדחה מה"ת הוי הותרה לגמרי, ותי' השני של הרשב"א צ"ע מ"ש דקמ"ל מקרא דהוי כפורק עצמו מן המצוה כיון שכבר נתבאר דהפקעה מן המצוה להביא עצמו לידי פטור אינו אלא איסור דרבנן כמבואר בגמ' א"כ למה הוצרך קרא דלא הוי כפורק עצמו מן המצוה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה, הלא אף כשאינו מחמת דבר אין איסור פריקה מן המצוה מה"ת אלא מדרבנן.
ואולי בתירוץ השני בא לתרץ דאף אם נימא דהסברא הוא בהיפך שאינו אלא דחוי' ובכה"ג אפשר דאסור מה"ת להביא עצמו לידי כך ואפשר דמה שאינו אסור מה"ת להפקיע עצמו מן המצות אינו אלא אם אח"כ יהיה היתר גמור, אבל לא היכא שגם אח"כ אינו היתר גמור ובקושי הותרה אפשר דאסור מה"ת להביא עצמו לידי כך. ואולי הכוונה בדבר הרשב"א ז"ל דאף שהפקעה מן המצוה אינו אלא דרבנן מ"מ יש נ"מ במה שחזינן בקרא דמותר להפקיע מן המצוה כשהוא בשביל דבר מצוה הבאה לידו וראשונה קודמת דבכה"ג אף חכמים לא יוכלו לגזור שלא להפקיע את המצוה כסברת הטו"ז בכ"מ דמה שרואין בקרא בפי' שמותר אין לחכמים לגזור ע"ז. וכן נראה מדברי התוס' ב"מ ד' ס"ד ע"ב ד"ה ולא לפי' ר"ת דמה שהתורה התירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד דבריהם. וא"כ נ"מ טובא במה דחזינן בקרא דתו אין לגזור בכה"ג אפילו מדרבנן וצע"ע.
ובעיקר הדבר גבי העוסק במצוה פטור מן המצוה אם אמרינן דהופקע המצוה לגמרי והוי הותרה או אינו אלא דחוי' נראה שהיא פלוגתת גדולי האחרונים ז"ל דהטו"ז באו"ח סי' ק"ח וביו"ד סי' שמ"א פליג עם הדרישה במה שחלקו בשו"ע דבשכח אם נאנס ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים אבל אם לא התפלל מחמת שהיה אונן אינו מתפלל תפלה הסמוכה שתים כיון שבשעת חיוב התפלה היה פטור מן הדין אינו דומה להיכא שהיה חייב מן הדין אלא שנאנס ולא התפלל. וכתב הדרישה הגם היכא שלא התפלל מחמת שהיה עוסק במצוה דפטור מן המצוה הוא ג"כ פטור מן הדין בשעת חיוב התפלה ואינו דומה לנאנס להתפלל בתפלה הסמוכה שתים ופליג עליו הטו"ז דהך העוסק במצוה פטור מן המצוה אינו פטור מן הדין אלא מחמת אונס שעוסק במצוה האחרת ודמי לנאנס ולא התפלל. והנקה"כ ביו"ד סי' שס"א הסכם להדרישה דהעוסק במצוה דפטור מן המצוה אינו חייב כלל מן הדין, וכן מבואר במג"א סי' צ"ב ס"ק ה' דזה בשעת חובתו היה פטור מן הדין, דלא כטו"ז יעיי"ש. והדברים ברורים שזה שורש פלוגתתם דלדעת הטו"ז העוסק במצוה פטור מן המצוה אין הפי' שפטור מן הדין אלא שבוודאי חיובא רמיא עליו לקים המצוה אלא שא"צ לעשותה מחמת האונס שעוסק במצוה אחרת והוי רק דחוי' ודמי לשכח או נאנס ולא התפלל, אבל הדרישה והנקה"כ והמג"א סברי דכיון דהעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא פטור לגמרי מן הדין כסברת הרשב"א דהוי אצלו המצוה כדבר הרשות והותרה לגמרי.