ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן צז
צז
אבל בעיקר הדבר שכתבתי למעלה שדעת הרי"ף והרא"ש הוא לאיסור בזמן הזה כיון שהעתיקו דינים אלו נמשכתי בזה אחר לשון השבו"י שכתב כן, אבל שוב אח"כ התבוננתי דאין ראיה מדברי הרי"ף והרא"ש כי לא נמצא בדברי הרי"ף והרא"ש אלא בהל' קטנות סוף הל' טומאה וכן במס' ע"ז שם במקומו העתיקו הברייתא שבגמ' ע"ז דף י"ג הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם וכו' וכותב ומעלה בערכאות שלהם שהוא כמציל מידם ואם היה כהן מיטמא לדון ולערער עמהם וכשם שמיטמא בחוצה לארץ כך מיטמא בבית הקברות, בבית הקברות ס"ד אלא בבית הפרס דרבנן ומיטמא ללמוד תורה ולישא אשה יעיי"ש ואין בזה ראיה דסברי דנוהג בזמנם האיסור לכהן לילך מארץ ישראל לחוצה לארץ דמה שהעתיקו הדין דמותר לכהן לילך לדבר מצוה אין זה אלא העתקת לשון הברייתא שממנו למדו דכשם שמיטמא בחוצה לארץ כך מיטמא בבית הקברות ולא חשו להשמיט מלשון הברייתא מה שהזכירו באמצע מדין כהן בחוצה לארץ אף אלו היו סוברים שאין בזה נ"מ בזמן הזה יען שממנו נלמד לדין טומאת בת הקברות כמו שאמרו בזה כשם וכו' שנ"מ בזמן הזה.וגדולה מזה כתב בכנסת הגדולה בסי' כ"ח הגה"ט ס"ק ג' במה שהעתיקו הרי"ף והרא"ש המשנה דכיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין דאף שאין דרכם להביא אלא מה שנהגו בזמן הזה איך בכך כלום דכיון דמילתא אגב ארחא הוא דכתבוהו לא חשי וכתבוהו אע"ג דלא נ"מ האידנא וכיו"ב כתב שם הכנה"ג במה שהעתיקו הך דהוי נבילה ומטמא במשא יע"ש, וא"כ ק"ו בזה שלמדו ממנו דין שהיא נ"מ גם בזמן הזה בודאי דאפשר לומר דכתבוהו אגב ארחא ולא חשו להשמיטו. וקצת ראיה לזה שבקיצור פסקו הרא"ש סוף הל' טומאה הביא הדין שאסור לכהן ליכנס לבית הקברות אפילו לבית הפרס והשמיט לגמרי האיסור לילך לחוצה לארץ אלא שבפ"ק דע"ז הביא גם בקיצור פסקי הרא"ש כלשון הברייתא שמותר לכהן לטמא לחי"ל ולבית הפרס לצורך אלה המצות שאמרו חכז"ל בזה, ויש לחלק דבהל' טומאה כתב קודם האיסור לכן השמיט חוצה לארץ אבל בט"ז כתב רק אופני ההיתר כלשון הברייתא לכן הביא כל המבואר בברייתא אגב ארחא, וצ"ע בזה שהרי זה ודאי שבטוש"ע מבואר בהדיא שכל ארץ העכו"ם אסור לכהן לטמאות בו. ואולי בשביל זה כלל השבו"י גם הרי"ף והרא"ש בין האוסרים שסובר דכיון שהחליטו כן בטושו"ע מסתמא הבינו כן מדברי הרי"ף והרא"ש במה שהעתיקו דין זה אבל טעמא בעי דלפמ"ש עכ"פ אין הכרח מדברי הרי"ף והרא"ש ובפרט לפי דרכו של החת"ס שתלוי בשני הטעמים דנמצא שלפי דעת הרמב"ם אין בזה איסור, ולפסוק נגד דעת הרמב"ם צריך שיהיה ראיה ברורה מדברי הרי"ף והרא"ש בהיפך וזה אין לנו, והב"י שתק לגמרי ולא כתב שום טעם ומקור או איזו הערה מה זה ועל מה זה שדוחה דעת הרמב"ם אלא שכן פסק בשו"ע, ואין זה דרכו בשום מקום.