ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן צג
צג
שוב התבוננתי כי בעיקר הקושיא שהקשה בתומת ישרים מהך עובדא דר"ח בשלהי כתובות שבשביל קושיא זו נחית לחלק בסברת הר"ח בין החיוב לעלות ובין החיוב שלא לצאת הנה עובדא זו דר"ח היא גם בירושלמי מו"ק פ"ג הל' א' שהביא אותה המעשה השאלה והתשובה הכל כלשון הש"ס בבלי בשלהי כתובות אלא שזה נוסף שמה שמבואר שאותו השואל היה כהן כמו שהתחיל לומר חד כהן אחתא לגבי ר"ח ופירשו שם כל מפרשי הירושלמי דלכן לא הניחו ר"ח לצאת בשביל שכהן מוזהר על טומאת הכהנים וגזרו טומאה על אויר ארץ העמים, ובאמת כן הוא הדין בגמ' בעירובין בוע"ז וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והשו"ע בסי' שס"ט, וא"כ לפי דברי הירושלמי אין התחלת קושיא על הר"ח מאותה העובדא דשאני הכא שכהן היה ואית ביה טעמא אחרינא מגזירת חכמים על אויר ארץ העמים, ואדרבא מירושלמי יש ראיה להיפך מדאיצטריך להשמיענו שכהן היה שמע מינה דבשאר כל אדם מותר והוי ברשות חכמים וע"ז הביא אותה העובדא דר"ח. אלא שלכאורה עדיין י"ל דכיוןש הבבלי לא הזכיר מזה שהיה כהן ש"מ דסבר שלא היה כהן ויש משם ראיה לכל אדם ונמצא שהיא פלוגתא בין הבבלי והירושלמי, ונודע שדעת הבבלי עיקר. אבל הוא דוחק לחדש פלוגתא במציאות בין הבבלי וירושלמי אם היה כהן או לאו, ובפרט שהתומת ישרים בעצמו סי' ע"ב כתב שאין לדחות הירושלמי אלא היכא דפליג אגמרא דידן בפי' אבל אם בגמ' דידן הוזכר טעם אחר ובירושלמי טעם אחר וכפי טעם הירושלמי יוצא דין אחר אין לדחות הירושלמי מפני שלא הוזכר טעם זה בגמ', והביא דבריו אלו הכה"ג בכללי התלמוד סי' ס"ח ולא כתב שם ערעור ע"ז. וכן נראה דעת הב"ח יו"ד סי' שפ"ז שהביא שם הלכה מן הירושלמי וכתב דאעפ"י דבתלמודא דידן אינו מפורש ילמד סתום מן המפורש. ולשון הרי"ף בשלהי עירובין דכאן דסוגיין דגמרא דידן להיתירא לא איכפת לן במאי דאסרי בגמ' דבני מערבא דעל גמ' דידן סמכינן דבתרא היא ואינהו הוי בקיאי בגמ' דבני מערבא לאו דסמכא היא לא קא שרי ליה אינהו עכ"ל. ומבואר בזה דאף בשביל שהתירו בפי' מה דאסרי הם ע"כ דפליגי עלייהו וכמ"ש הפוסקים בזה שהתלמוד ירושלמי היה שגור בפיהם ועפ"י רוב אותן האמוראים שבתלמוד בבלי המה אותן האמוראים עצמם שבתלמוד ירושלמי אבל היכא דלא פליגי בפירוש אלא שסתמו ולא פירשו אפשר דסמכי בזה על הירושלמי כמ"ש הב"ח ילמד סתום מן המפורש וכדאמרינן בגמ' פסחים ד' מ"ח ע"א שתיק לי' במתני' ואהדר לי' במכילתא אחריתא והאריך בזה החכ"צ בתשו' סי' קמ"ג לבאר שהמשניות והברייתות סומכות זע"ז פעמים שזו מארכת וזו מקצרת ופעמים איפכא, ועד"ז י"ל גם בהך השמיטה שהשמיטו בבבלי לפרש שאיש פלוני כהן הי'. והעיקר שהתומת ישרים מדויל ידי' משתלם שהוא בעצמו סובר בפי' כלל זה לעיל וא"כ בחנם הקשה מאותה העובדא דר"ח שמבואר בירושלמי שכהן הי'. וכבר כתבתי בלאו הכי ביאור מספיק לפענ"ד דלא קשה מידי מזה על הרא"ש והטוש"ע אם סוברין שאין איסור עכשיו ביציאה מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואכתי במה שאפשר לתרץ דבריהם ז"ל.
גם י"ל שהיה להם קצת הוכחה מר"כ שיצא מארץ ישראל וחזר לבבל כמבואר בירושלמי ברכות
פ"ב הלכה ח' וברש"י ב"ק דף ק"מ ע"ב הראה מקום לדברי הירושלמי האלו וז"ל הירושלמי שם אתא לגבי ר"י א"ל בר נש דאימיה מבסרא ליה ואיתתיה דאבוה מיקרא ליה להן ייזיל ליה, א"ל ייזיל להן דמוקרין ליה, נחית ליה כהנא מן הן דסליק אתון אמרין ליה לר"י הא נחית כהאנא לבבל אמר מה הוה מיזל ליה דלא מיסב רשותא אמרין ליה ההיא מילתא דאמר לך הוא הוה נטילת רשות דידיה ע"כ. ובמה דאמר דאימיה מבסרא ליה פירוש המפו' שהוא לשון בושה שהיה בוש במה ששאלו אותו מה קלא בשמיא ומחמת אותה הבושה הלך לחוצה לארץ, גם ר"י לא שאל כלל על עיקר הליכתו לחוצה לארץ אלא על מה שהלך בלא נטילת רשות ואחר שהשיבו לו שזה היה נטילת רשות לא שאל יותר ונראה מזה שאין איסור כי לא היה עובר ר"כ איסור מחמת בושה. ודברי היעב"ץ שנראה שהעמיס בזה טעם שלא היה אותו הדור מוכשר לקיום התורה בארץ ישראל כמו דורו של התה"ד אינו מובן כי היה במתיבתא דר"י ותלמידיו והרבה תלמדיים באו מבבל ללמוד במתיבתא דר"י כמ"ש התוס' במס' קידושין דף כ"ט ע"ב ד"ה הא, גם ר"כ בעצמו לא התאונן אלא על מה שבא רק מאימת מלכות, אבל זה ודאי שהיה שם במקום תורה וקדושה עצומה במקום הקודש בארץ ישראל ומחמת בושה לא חש לחזור לחוצה לארץ ונראה שאין בזה איסור. גם בר"מ מצינו בגמרא ע"ז דף י"ח ע"ב שמחמת כיסופא ערק ואזיל לבבל יעיי"ש בגמ' וברש"י הגם שאין כ"ז ראיות ברורות כ"כ כי א"א לידע באותה הבושה עד היכן היו הדברים מגיעים אבל יש קצת סמך לדבר שלא היה מזדמן להתנאים והאמוראים הקדושים לעשות איסורא. ובפרט לדעת הרמב"ם פ"ה מה' מלכים הל' ט' שמחלון וכליון מחמת צרה גדולה יצאו באופן שמותר לצאת מן הדין ואעפי"כ נתחייבו כליה למקום בעבור שאינו מדת חסידות לצאת אף כשהוא מחמת צרה גדולה, וא"כ בוודאי הקדושים האלו לא הוי שבקי לחסידותיה מחמת בושה, ונראה מזה שסברי שאין זה אלא בזמן שהיו ישראל שרוין על אדמתם ואין ללמוד משם על זמן הזה. גם כיון שסתמו חכז"ל הדברים שמחמת בושה עשו ר"מ ור"כ מעשה רב לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ, גם בלשון דאמי' מבשרא לי' לא ביארו השיעור, וא"כ אם באנו לחלק בין טעמא רבה לזוטרא נתת דבריך לשיעורין ותורת כאו"א בידו, ונראה מזה שאין חילוק בין הטעמים ואין איסור בדבר בזמן הגלות. גם מסוגיא דמוע"ק שהבאתי לעיל קצת הוכחה דכל נסיעות מארץ ישראל לחוצה לארץ אם יש לו עכ"פ איזה טעם כ"ד הוי ברשות חכמים זולת אם אין לו שום טעם אלא לשוט בשביל להשתעשע בתענוגים וחמדה באותה המעשה שעוזב ארץ חמדה זה ודאי הוי ממאס בארץ חמדה, ואעפי"כ לא אמרו גם בזה איסור גמור אלא שאין זה ברצון חכמים, והגם שכתבתי שאפשר לדחוק גם בזה, אבל עכ"פ אין קושיא על הרא"ש והטור ושו"ע שהשמיטו הסוגיא דב"ב ואפשר לפרש טעמם ונימוקם כאשר כתבתי, ויוכל להיות שהיה להם סניף גם מאלה הדברים שכתבתי פה.