ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן צ
צ
הנה מובן בזה דעת הרי"ף כמו שכתבתי אבל הרא"ש והטושו"ע שהשמיטו כל סוגיא שאסור לצאת מארץ ישראל והחילוקי דינים שבזה אין קושיא עליהם אם סברי שכיון שסתם משמעות לשון הש"ס שלמדו זה מקרא דאלימלך ואין שום גילוי דעת שם שיש בזה עוד טעמא אחרינא מיסתבר להו כמשמעות סתימת לשון הש"ס שאך מקרא דאלימלך למדו ענין זה והביאו דברי רשב"י לטעם וראיה, וא"כ לא דיברו אלא מזמן שישראל שרוין על אדמתם ואינו נוהג בזמן הזה, ואפשר לא פליגי לגמרי על הר"ח, ועיקר הסברא סברי ג"כ דיש לחוש בזמן הזה טובא שרוב בני אדם אף הרוצים ליזהר אינם יכולים לעמוד בנסיונות וא"א להטיל מצוה וחיוב על ישראל מה שעלול למכשולות ר"ל וכמו שהנהיגו הקדמונים להפקיע כל הבכורים מהקדושה והמצוה וכמו הבאתי גם הדוגמא מנדרים אלא שבזה פליגי על הר"ח במה שכתב זה גם לענין הדין דהכל מעלין דכיון שסוגיא זו נכתבה בסתמא ואין שם שום רמז לחלק בין הזמנים לא מיסתבר להו לעשות חדשות שאין רמז בשב"ס וכמ"ש הטור סי' ע"ה סברי דיש לחלק בהך דהכל מעלין לארץ ישראל י"ל שעשו כחז"ל תקנה שלא לעכב את הרוצי לעלות ואפשר דידע איניש בנפשיה שמשתוקק לעלות עבור הקדושה וכמו שעשו תקנה זו ממש גם בעליה לירושלים אף שאין שם מצוה וחובה כלל ולכן פליגי בזה על הר"ח, אבל בהך סוגיא דאין יוצאין מארץ ישראל כיון שבפי' אמרו ע"ז שהוא מקרא דאלימלך והוי המשמעות בסתמא שאינו נוהג בזמן הזה סברי ג"כ בזה כסברת הר"ח שבזמן הזה א"א להטיל מצוה וחובה על ישראל מה שאפשר להביאם לידי מכשול, ואין סתירה לזה מהעובדא דשלהי כתובות בההוא דאתא לקמיה דר' חנינא דכיון שסברי גם הטעם שכתב הר"ח דאין יכולין ליזהר אין להביא ראיה וסתירה ממעשה יחידית ובפרט שאינו מבואר גם שם שאסור לצאת, ואפשר הפשט שאינו מחויב לירד אחר אחיו כמ"ש לעיל, אבל אין בזה איסור, ומתורץ בזה מה שהשמיטו כל הענין.
ואין קושיא לפי"ז מה שהעתיקו הדין דהכל מעלין אף דלכאורה הסברא היא בהיפך דאם סברי שאין להטיל חיוב ומצוה לעלות לארץ ישראל או איסור לצאת משם כש"כ שאין להבי"ד לעשות מעשה כפי' בזה דיש גם סברא בהך דהכל מעלין שהכפי' שאמרו חכז"ל בזה הוא במה שמפסידין כתובתה ואם לא היו מפסידין כתובתה היה צורך להבי"ד לכפותו לשלם לה כתובתה ולפעמים ע"י שאין לו לשלם הכתובה הוא מעוכב מלנסוע לארץ ישראל ויוכל להיות לפעמים אף במי שראוי לאותה איצטלא וצריך לנסוע לארץ ישראל כעין שמצינו בר"ז שהיה מסכן בנפשו ליסע לארץ ישראל והבי"ד עשו מעשה כפי' שלא יסע לארץ ישראל ע"י שכופין אותו לשלם הכתובה שאין לו. וכללו של דבר דיש לחלק דאף בסתם לא אמרו שמצוה לעלות לארץ ישראל מ"מ היכא שהוא חב לאחריני שמונע עי"ז את האחר שנפשו חשקה באמת ליסע לארץ ישראל שלא יוכל לנסוע בזה לא רצו חכמים לבטל התקנה הראשונה דהכל מעלין אף לאחר החורבן. והעיקר בזה שאין מדמין בתקנת חכז"ל זל"ז כמו שאמרו במשנה דמס' ידים פ"ג משנה ב' אין דנין ד"ס מד"ס, וכבר כתבו הפוסקים שאף בק"ו אין דנין דברי חכמים זה מזה, ואין לך אלא מה שאמרו טי' א"ר שם. ולכן כיון דמיסתבר להו מלשון חכז"ל שלא אמרו מצוה בעליה ואיסור ביציאה מארץ ישראל אלא קודם החורבן, לא אח"כ, לא ראו ללמוד דינים אלו מהך דהכל מעלין שעשו שם חכמים כמה תקנות בענין הכתובה. גם מארץ ישראל לירושלים ומנוה הרעה לנוה היפה וכדומה, שאין מדמין בתקנ"ח אף היכא דליכא שום טעמא לחלק, ובפרט דאיכא גם טעם לחלק, וכיון שנראה להו מסתמיות הש"ס דהך דינים שבכתובה הם תקנות קבועות וקיימות בלי הפרש אחר החורבן ולא נראה כן בדברי הש"ס בדין עליה ויציאה מארץ ישראל כנז"ל אין לדמות הענינים זל"ז.
גם י"ל שכל אלו החילוקי דינים שאמרו בזה בכתובה הכל הוא מתקנ"ח ותקנה שנעשה במנין אין לה ביטול אף אחר שנתבטל הטעם כנודע, ולכן לא נתבטלה התקנה אף לאחר החורבן. אבל על עיקר מצות הדירה בארץ ישראל והיציאה משם שחל על כאו"א לעצמו ע"ז לא נעשה שום תקנה וכמו שהוא במה שאמרו שדירת חוצה לארץ הוא כעובד ע"ז שבוודאי לא נעשה תקנה על ככה שיהיה כן אלא יש טעמים בדבר וכן באיסור היציאה שכתב הרשב"ם הטעם בשביל שמפקיע עצמו מן המצות לא נעשה תקנה על ככה אלא כן הוא בכל מקום שהמפקיע עצמו מן המצות הוא פורק עול ומזלזל במצות. וא"כ לדעת הסוברין שהטעם שאמרו שדירת חוצה לארץ הוא כע"ז הוא בשביל שבארץ ישראל הוא מלכות קדושה ובחוצה לארץ מלכי עכו"ם, אחר החורבן בטל טעם זה. וכן בטעם הפקעת המצות מצינו גם בשאר מקומות שהיכא שיש חשש מכשול אין לחוש להפקעת המצות כי אינו עושה בשביל זלזול המצות אלא אדרבא בשביל זהירות שלא לבוא לידי מכשול כמו שנתבאר לעיל. גם בעיקר מצות ישוב ארץ ישראל י"ל שסברי שבטל בזמן הגלות, וכיון שהוא ענינים שלא נעשה תקנה במנין אלא היה כן מחמת הטעמים שהיו בזה שוב כשנתבטלו הטעמים בטלו הדינים והמימרות שבזה. ואין קושיא מה שחילוק בדבר והביאו הדינים דהכל מעלין והשמיטו שארי הדינים שבענין ארץ ישראל.
ולעיל הבאתי דברי הגאון רי"פ זלה"ה שכתב גם בלא"ה שהרי"ף והטור סברי דבזמן הגלות ליכא כלל מצות ישוב ארץ ישראל ממה שהשמיטו הדין דכותבין אונו אפילו בשבת. ועל השו"ע שהביאו נשאר בצ"ע, וכתבתי לעיל לתרץ קצת אבל אין ראיה משם על מצות ישוב ארץ ישראל כמו שהבאתי דברי הריב"ש שאין ראיה משם להתיר גם בשביל מצות עליה לארץ ישראל דשא"ה דאיכא גם טעמא לגרש עכו"ם, והארכתי בזה לעיל, וע"כ בשארי הדינים שבענין ישוב ארץ ישראל השמיטו גם הרא"ש והשו"ע דסברי שאינו נוהג בזמן הזה. ובדברי הרי"ף צ"ל דסובר ג"כ דאין עכשיו מצות ישוב ארץ ישראל מ"מ ביציאה משם עדיין יש איסור של הפקעת המצות כיון דחייב שם במצות התלויות בארץ ואינו סובר סברת הר"ח שאדרבה יש מכשול אבל הרא"ש והטוש"ע לא פליגי על הר"ח אלא במה שאומר כן גם בהך דהכל מעלין ואינו סובר החילוקים שכתבתי, אבל לענין שארי הדינים גם דעתיה כדעת הר"ח ז"ל לכן השמיטו כל הענין של העליה ואיסור היציאה מארץ ישראל, כן אפשר לפרש דעת הראשונים ופלוגתתיה בזה.