ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן עט
עט
גם י"ל שהר"ח סובר כדעת רש"י והרמב"ם שאף בזמן הבית לא היה מ"ע בישיבת ארץ ישראל אלא היה מצוה עכ"פ בשביל קיום מצות התלויות בארץ וחשיבת כל המצות שבארץ ישראל מקום הקודש ובזמן הבית היה שם יותר קרוב לשכר כמ"ש התוס' במס' ב"ב ד' כ"א ע"א ד"ה כי מציון תצא תורה לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכווין לבו יותר לרי"ש וללמוד תורה עכ"ל, ומכל ארץ ישראל היו מצוין יותר בירושלים בשביל שהיו רגילין להקריב קרבנות כמו שהוא בזוה"ק. ולדעת התוס' פסחים ד' ג' ע"ב ד"ה מאליה, לחד תירוצא אין חיוב לעלות לרגל אלא מארץ ישראל, לא מחוצה לארץ, ולכן ריב"ב לא עלה לרגל ולא עשה פסח יען שהיה בחוצה לארץ, א"כ היתה השפעת י"ש טובא בארץ ישראל יותר מבחוצה לארץ כמ"ש הראשונים ז"ל בטעם עליה לרגל בשביל ללמוד שם י"ש, ולדעת הרמב"ם פ' י"א ל מה' מאכלות אסורות הל' כ"ה אין חזקת כשרות לסתם אדם מישראל אלא בארץ ישראל בזמן שהיתה כולה לישראל, לא אח"כ. וכן במה שהעתיק הרמב"ם פ"י דמקואות את המשנה דארץ ישראל מקואותיה טהורות כתב שם הכ"מ והב"י סוף סי' ר"א שאין זה אלא בזמן שהיו ישראל שרוין על אדמתם אבל האידנא דין ארץ ישראל שוה לארץ העמים יעיי"ש. וצ"ל דבשביל שבזמן הבית היה בארץ ישראל הכל בהשגחה גדולה תחת הבתי דינים ולא היה שכיח כ"כ מכשולות שלכן היה אז חזקת כשרות לכל הדר בארץ ישראל. וא"כ מעלה גדולה היה אז להתיישב בארץ ישראל, לא בחוצה לארץ. גם לא היה עלול כ"כ לבוא לידי מכשול ולכן הוי מצוה משא"כ אחר החורבן שבטלה אותה ההשפעה המרובה של י"ש שכתבו התוס' על אומרו כי מציון תצא תורה. גם נפסק החזקת כשרות שהיתה שם ושוה בזה ארץ ישראל לחוצה לארץ ע"כ סובר הר"ח שלעת כזאת גרע יותר בארץ ישראל מחמת האחריות של מצות התלויות בארץ ושארי עבירות שחמורים שם הרבה יותר וקרוב להפסד יותר מלשכר ע"כ דעתו ז"ל שעכשיו אין מצוה לדור בארץ ישראל. והוא כעין שאמרו בגמ' יבמות דף ל"ט ע"ב בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה מצות יבום קודמת למצות חליצה ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום, ארב"ח אר"י חזרו לומר מצות יבום קודמת א"ל רנב"י אכשיר דרא מעיקרא סבר לה כאבא שאול ולבסוף סבר לה כרבנן וכו' יע"ש. וכן היא בטוש"ע אהע"ז סי' קס"ה שיש שני דיעות דלהסוברים כרבנן דאף אם אין מתכוונין לשם מצוה מ"מ יבמה יבוא עליה סוברים דיבום קודם, ולהסוברים כאבא שאול שצריך לכווין לשם מצוה דייקא חליצה קודמת דלא אכשיר דרי אף שבוודאי היו צדיקים שכל מעשיהם היו לש"ש בפרט בזמן הגמ' מ"מ כיון שכיח טובא שאינם מתכוונים לשם מצוה יצאה ההוראה דחליצה קודמת אף שמד"ת יבום קודם כמו שהוא הלשון בגמ' אמרו חליצה קודמת שאין זה מן הדין אלא חכמים ארו כן יען שאנחנו לא נדע כוונתו של חבירו כי אין אדם יודע מה שבלב חבירו.
וכעין זה י"ל שסובר הר"ח ז"ל דבראשונה שהי' השפעה מרובה כ"כ של י"ש בארץ ישראל והיו מתכוונים לשם מצוה ולא היו עלולים כ"כ לחטוא הוי וודאי מצוה, משא"כ עכשיו שאינו כן ואין מתכוונים לשם מצוה (ולהלן יתבאר שדירת ארץ ישראל צריך דוקא שיהיה לש"ש, לא זולת) ועלולים לחטוא, אין להבי"ד להורות שהיא מצוה, אף שבוודאי מי שעומד בנסיונות ואינו חטא שם כלל אלא עובד השי"ת ביראת ה' כל הימים מרויח שם מצות הרבה ושכרו אין קץ, מ"מ כיון שבסתם בני אדם גם בני איש אין כן, אין להבי"ד להורות שהיא מצוה שאנחנו לא נדע מטמנותיו של חבירו. ומה"ט סובר הר"ח דבטל גם הדין דהכל מעלין לארץ ישראל. אבל אעפי"כ מי שנפשו חשקה בתורה ובמצות וכונתו רצויה לש"ש בכל דרכיו ותנועותיו אשרי חלקו בישיבתו בארץ ישראל גם אין לבי"ד למונעו מישיבתו בארץ ישראל אם הוחזק בכך שעומד בנסיון ודר בעיר בארץ ישראל ואינו חטא ומעשיו מוכיחין עליו שעושה הכל לש"ש כי לאו כללא הוא, כאשר נתבאר.