ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן עה
עה
והעיקר בזה שאף היכא שאין צריך לעשות כלום להביא עצמו לידי חיוב אלא אדרבה המצוה באה לידו ממילא אלא שאם רוצה להפקיע עצמו מן המצוה צריך לעשות מעשה וטצדקי בשביל ההפקעה שזה ודאי אסור, ומכל מקום מצינו בטושו"ע יו"ד סי' ש"כ בדיני בכורה שבזמן הזה מצוה לשתף עם הנכרי באזנו וכיו"ב קודם שיצא לאויר העולם כדי לפוטרו מן הבכורה אעפ"י שהפקיע קדושתו הכי עדיף טפי כדי שלא יבוא לידי מכשול ליהנות ממנו בגיזה ועבודה. ובגמרא בכורות ד' ג' שנענש רב מרי וכלו חיותא דרב מרי בשביל שעשה ככה דמפקע להו מקדושתייהו. ונתקשו שם התוס' בד"ה דקא למה אנו נוהגין כן, וא' מן התירוצים דבימי רב מרי שהיו בקיאין להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר אסור לעשות ע"י הפקעה שלא יבוא לידי תקלה. והב"י כשהעתיק לשון התוס' בזה כתב והאידנא שאין רובם בקיאים, וזה שינוי בלשון התוס' שכתבו סתם שאין אנו בקיאים, ונראה דלא ניחא ליה למימר שאין בקיאים בזה כלל שהוא נגד החוש, לכן הבין כוונתם שעל הרוב דברו שכן דרכם לדבר על הרוב, ואפילו כשאומרים בלשון כל כתב הטו"ז בה' ר"ה די"ל שהכוונה על הרוב דרובו ככולו, ולכן אומרים בראש השנה מלוך על כל העולם כולו בלשון כפל ולא סגי במה שאומרים בהתחלה כל. והנה רואים בזה שבמקום שיש חשש תקלה להרוב צריכין הכל לעשות מעשה להפקיע את המצוה אף שמבואר בגמ' שרב מרי נענש הרבה על מה שעשה ככה מ"מ אם רואים חשש תקלה מצוה לעשות כן.
וקצת דמיון לזה הוא מה שהזהירו חכז"ל כ"כ בענין נדרים ואמרו בנדרים ד' כ"ב על הנודר אעפ"י שמקיימו נקרא רשע והטעם הוא דילמא אתי לידי תקלה וכמו שאמרו בנדרים דף ט' ע"ב מ"ש נודה דלא דילמא אתי לידי תקלה, נדבה נמי לא דילמא אתי לידי תקלה, כהלל הזקן דתניא אמרו על הלל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה וכתבו התוס' בחולין דף ב' ע"ב ד"ה אבל דמ"ד שאסור אףבנדבה היינו טעמא דכו"ע לא בקיאי כהלל ועדיין איכא למיחש לתקלה אף כשמביאה לעזרה ומה שמקיים את הנדר נקרא רשע כ' הטו"ז ביו"ד ריש סי' ר"ג הטעם כיון שאינו מבקש להתירו דמצוה לאיתשולי עליה. והנה כל הנודר חל עליו לא תעשה ועשה דאורייתא דלא יחל דברו וככל היוצא מפיו יעשה ובזה ששואל על נדרו מפקיע עצמו מל"ת ועשה ואינו מקיימם ובכ"מ אסור להפקיע עצמו ממצוה דאורייתא שחלה עליו וכאן אדרבה אם אינו מפקיע עצמו מן המצוה נקרא עי"ז רשע, ויותר מזה שאף אם מקיים את העשה ול"ת ונתברר שלא בא לידי מכשול מכל מקום נקרא רשע עבור שקיים אותו העשה ול"ת שיכולה להביא לידי מכשול, ונמצא דלפעמים נקרא רשע עבור שקיים המצות שיכולים להביא לידי מכשול הגם שאין לדמות כל הענינים זה לזה, אבל עכ"פ אין שום תימה על הר"ח ז"ל אםראה דאיכא למיחש טובא לתקלה יען שרוב בני אדם אינם יכולים לעמוד בתוקף האזהרות והחומרות שבארץ ישראל לכן דעתו ז"ל שאין בזה מצוה להביא עצמו לידי חיוב או אפילו להפקיע עצמו מן החיוב שפיר דמי במקום דאיכא למיחש לתקלה.
ואף המבי"ט שחלק על הר"ח לא חלק עליו בעיקר הסברא שעלול למכשולות אלא דכתב ואנן רמינן אנפשין למיתי לארץ ישראל לאיצטערי בה ולפון צערא אגרא, ובוודאי אם אית ביה צערא טפי הוא עלול בסתם בני אדם שלא יעמדו בנסיונות למיסבל צערא טפי והלא גם בבכור אפשר להיות נזהר וכן בנדרים אלא בשביל שיש בהו נסיונות טובא עלול למכשולות והוצרכו להפקיע עצמו מהם. וכעין זה סובר הר"ח ז"ל בישוב ארץ ישראל. ולהלן יתבארו עוד דברי הר"ח ז"ל גם בפרטי ההלכה שלפי דעתו ז"ל.