על הגאולה ועל התמורה/ז
ז
וכתב הרמב"ן ז"ל בפרשת עקב על הפסוק (דברים ח' י"ח) ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ולכאורה, איך יצוייר לחשוב כוחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה, אחרי שהכתוב צוח ואומר (דברים ט' א') גוים גדולים ועצומים ממך, ורבים הגוים האלה ממני (שם ז' י"ז), והצריך הכתוב להזהיר ולומר (שם י"ח) לא תירא מהם, ואיך יאמר האדם כחי ועוצם ידי וגו'.
והסביר הרמב"ן הק', דידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף, ומלכי כנען, במלחמה נצחו אותם ישראל, על כן אמר הכתוב, אם תחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, תזכור השם שהוציא אותך מארץ מצרים, ולא היה לך שם כח ועוצם יד כלל, ותזכור עוד, כי במדבר, אשר אין לאל ידך לחיות שם, עשה לך כל צרכך, אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך, השם הוא שנתן לך הכח הזה וכו'. ועוד תזכור, שהם עם גדול ורם בני ענקים, שאתה ידעת ואתה שמעת שלא יתיצב אדם לפניהם. וכשיתברר לך כל זה, יש לך לדעת ולהאמין כי ה' אלקיך העובר לפניך וגו' הוא ישמידם והוא יכניעם, ולא כוחך ועוצם ידך, אבל יד ה' עשתה זאת, עיי"ש לשונו הקדוש שהאריך בזה.
מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל, דאפילו במלחמת שלשים ואחד מלכים, שהעידה התורה הקדושה שהיו עצומים ורבים מאוד, ואף על פי כן היה מציאות לטעות ולומר כוחי ועוצם ידי, ואף שהיא טעות גמור, אבל מ"מ אילו לא היה מציאות לזה בדרך הטבע לטעות ולומר כחי ועוצם ידי, לא הוצרך הכתוב לסתור דבריהם ולהאריך בראיות מיציאת מצרים ונסי המדבר, וגם ממה שהיו בני ענק, אשר אמר הכתוב (דברים ט' ב') מי יתיצב לפני בני ענק וגו'.
עכ"פ היוצא לנו מכל דבריהם הנ"ל, דנצחון במלחמה בדרך כלל אינו ענין של נס, אלא דבר טבעי, ותליא בהצלחה, ואפילו אם יפלו רבים וגבורים ביד מעטים וחלשים, וכמו הענין שהבאנו לעיל (סי' ו') מדברי הפרי מגדים. ומכל שכן בנידון דידן, במלחמת הציונים עם הערביים, לא היה אפילו ממשות וריח של נס, כי ידוע שהערביים והישמעאלים אינם אנשי חיל, ונתקיים בהם הברכה שקבל אביהם ישמעאל (בראשית כ"ה י"ח) על פני כל אחיו נפל, ועיין ברש"י שם, וישראל המה גבורי מלחמה, כמבואר בדברי הרמב"ן הנ"ל. ומצינו בדברי חז"ל שישראל בטבע עזין הם, כדאיתא במסכת ביצה (דף כ"ה ע"ב) מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני שהם עזין, פירש"י ונתנה להם תורה שיעסקו בה, והיא מתשת כחם ומכנעת לבם. ותנא דבי רבי ישמעאל, אלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם. נמצא, דאם אין להם תורה, והמה היפך התורה, נשארין בעזותן. ואנו רואים זאת בחוש, שמחציפין פניהם בעזות וחוצפה לדבר קשות אף נגד מלוכות עצומות ומושלים אדירים, והם מתגרים בממלכות באופן נורא, וה' ירחם. וברור שלא היה בנצחון מלחמתם שום נס, אלא הצלחה מלובש בטבע, כאשר העידו הרבה יודעי דבר ושרי מלוכות במכתבי העתים של אומות העולם, שהגידו מראש שלא ינצחו הערביים במלחמה דלאו בני מלחמה נינהו.
ודכירנא כד הוינא בארץ ישראל עוד לפני הקמת המדינה, התפארו אז מנהיגי הציונים שאינם יראים ממלחמה עם הערביים אף שהם רבים נגדם, כי טבע הערביים לברוח ולנוס מחרב המלחמה. אולם עכשיו אומרים ההיפך כדי לסמות העינים, להגדיל נצחונם וניסיהם הכוזבות והמדומות, ושחודי שחדי לבעלי מכתבי העתים לכתוב כרצונם, כדי להגדיל נצחונם וגבורתם, אבל ברור שאין בכל זה אפילו ריח של אמת.
וכל זה ידוע, ולא היה צריך להאריך בכל זה ולהרבות בראיות, כי הם דברים ידועים, אבל הארכנו בזה והוצרכנו להעתיק דברי חז"ל, מפני גודל סמיות העינים השורר בימינו אלה, והס"מ מתגבר בכל כוחותיו ומתלבש באלה הדתיים הנגררים אחרי הציונים, עד שמכריזים שהאמונה בנסי הצלחתם המדומים הוא מן החיוב ומשרשי האמונה, כאילו כל מי שאינו מאמין בניסיהם הרי הוא כופר בעיניהם, ומכריזים בפומבי ובפרהסיא דברי מינות וכפירה שהנסים האלה הם גדולים מנסי יציאת מצרים, עפרא לפומייהו.