ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן ס
ס
ואחשבה לדעת שאפשר שגם החרדים שהעתיק דברי הרמב"ן שישיבת ארץ ישראל היא מ"ע ממנין המצות מ"מ אין ראי' שהכריע כוותי' שהרי אנו רואים דרכו של החרדים שהעתיק כל הדיעות במנין המצות אף מה שאינו אלא דעה יחידית בלבד, ובמצוה שהיא ממנין תרי"ג לכל הדיעות כותב בסתם בלי שום מקור ובמצוה שהיא לדיעות יחידות אומר דבר בשם אומרו ויודעין מזה שאינו אלא לדעת אותו המ"ד שהביא, לא לדעת הראשונים האחרים, וגם כאן בפ"א ממצות התלויות בארץ אות ט"ו שהעתיק שמ"ע מה"ת לדור בארץ ישראל כתב אח"כ מתרי"ג לרמב"ן ורשב"ץ כדרכו בכ"מ שהביא המצות שהם לדיעות יחידת, וגם כאן במ"ש שהיא לרמב"ן ורשב"ץ העיר שאין זה לשאר ראשונים. והנה במה שהעתיק כל הדיעות א"א לומר שסובר כדעת כולם דא"כ יהיו הרבה יותר מתרי"ג כי כל מי שמונה איזה מצוה שלא מנה אותה חבירו ע"כ הוא מחסר כנגדה איזה מצוה אחרת דהכל מודים שהוא תרי"ג כמבואר בגמ' אלא שמחולקין איזה מהם שבאו למנין, וצ"ל דבמה שהעתיק דעת כולם לא בא להכריע אלא שדעתו ז"ל די"ש יוצא ידי כולם וכל מה שאומר איזה גדול מהראשונים שהיא מצוה מהראוי לקבלו בשמחה לעשות רצון קונו בכל אופן ואופן.
ואפשר סובר כדעת המהר"י אלפנדרי בספרו מוצל מאש סי' י"ג שכתב שם דאף שבכל האיסורים אנו מתירים בס"ס לכתחלה איסור ערו' ואיסור מאכל ובדרבנן בס' א' לכתחלה מ"מ אין זה דוקא אלא לענין איסור שהוא ל"ת שרינן ע"ס אפילו לכתחילה משום דממזר ודאי אסרה תורה אבל ס' ממזר אינו בבל יבוא וכן בכל האיסורין ספיקן לא אסרה תורה אבל לענין קיום מצוה או דרבנן או דאורייתא שהיא עשה כך וכך אין לפוטרו מטעם ס"ס שהרי אפילו באלף ספיקות כיון שיש ספק א' מיני אלף שהוא חייב א"כ הרי לא קיים העשה והרי החיוב מוטל עליו עכ"ל יעיי"ש. והרבה מגדולי האחרונים נמשכו אחר סברא זו. וכעין זה הם דברי החו"ד סבסי' ק"י שכתב דאף לדעת הרמב"ם שספיקא דאורייתא מה"ת לקולא מ"מ אין זה אלא בל"ת אבל היכא שאומרה תורה קום ועשה צריך להיות וודאי. וגם הרמב"ם מודה שצריך להחמיר מה"ת בספיקא אלא שלדעת החו"ד אפשר שלא אמר זה אלא בס' אחד דבעשה כיון שצריך להיות וודאי גם הרמב"ם מודה שצריך להחמיר מדאורייתא אבל ברוב או ס"ס שהוא כרוב אפשר דזה הוי מה"ת כוודאי ובכה"ג לא החמירה התוה"ק.
אמנם במוצל מאש מבואר דאף אלף ספיקות לא מהני ואף בס' אחד מיני אלף כיון דסוף סוף לא עשה מוטל עליו החיוב לקיים. ואפשר שזה תלוי אם אמרינן רובא וס"ס הוי לי' דין ודאי או עדיין הוי ספיקא אלא שספק כזה התירה התוה"ק, וזהו פלוגתא ישינה בין התוס' ושארי ראשונים כנודע, ואין להאריך פה בזה. והברוך טעם בסוגי' דקנין פירות הביא משם הר"ן במס' חולין לגמרי להיפך דאף דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא זה אינו אלא בספיקא דאיסורא אבל בחיוב מ"ע קיי"ל מ"ע ספיקו להקל מדאורייתא שנמצא לפי"ז קיל יותר מ"ע בספיקא ויש אריכות דברים בזה שאין מקומו פה. ועכ"פ היא פלוגתא. והפלתי בסי' ע"ז סוף ס"ק ג' כתב למנוע ממצוה לא אמרינן ס"ס וזה הוא כדעת המהר"י אלפנדרי במוצל מאש.
ואפשר לומר הסברא לחלק דבעשה צריך לקיימה אף בספק א' מני אלף, ובל"ת אין לחוש כשיש ס"ס או רוב דהפמ"א בח"ש יו"ד סי' מ"א ובח"ג סי' י"ט כתב דמי שאכל עוף ואח"כ מצאו בו א' מי"ח טריפות שא"צ כפרה דלא הוי לי' דין שוגג אלא אונסוהביא ע"ז ראי' מגמ' ותוס' יעיי"ש. ולפי"ז בל"ת היכא שיש רובא או ס"ס אף אם נתברר אח"כ שהי' מהמיעוט שאסור לא עבר על הל"ת דכיון דיש לו דין אונס כללא הוא דאונסא כמאן דלא עביד ונמצא שלא עשה מאומה, אבל בעשה עי' בש"ך חו"מ סי' נ"א דאונסא כמאן דלא עביד אמרינן אבל לא אמרינן אונסא כמאן דעביד כיון דסו"ס לא נעשה, וא"כ אף אם יש רוב או ס"ס ליפטר מ"מ יוכל להיות לפעמים שהמיעוט אמת ואף שיש לו דין אונס כיון שסמך על הרוב ואין לו עונש אבל העשה לא נתקיימה כי לא אמרינן אונסא כמאן דעביד ולדינא יש פלוגתא בזה.
ובשו"ת ב"ש יו"ד ח"ב סי' קט"ו האריך בדין ס"ס במ"ע ומביא הרבה ראיות דמועיל ס"ס להקל גם במ"ע. אמנם בשו"מ מהדו"ק ח"ג סי' פ"ז החזיק בשיטה זו דאינו מועיל רוב במ"ע. וכן הוא דעת המהר"ם שיק באו"ח סי' קכ"ה. וק"ק דהרבה אחרונים מפלפלים במצות מילה לומר רוב מצוין אצל מילה מומחין הם כמו שאמרו בשחיטה וכתבו הראשונים כן גם בניקור ובמקואות ואם נימא דיש חילוק בהך דאזלינן בתר רובא בין מ"ע לל"ת אין לדמות מילה שהיא מ"ע לשאר ענינים שהוא ל"ת. גם המהר"ם שיק בעצמו מפלפל בזה בכמה תשובות ביו"ד בה' מילה ולא העיר במ"ש באו"ח בזה. ואפשר אין כוונת המהר"ם שיק באו"ח שדעתו כן בכל מ"ע ולא אמר זה אלא על מ"ע דשמירה דלשון שמירה לא שייך אלא בוודאי לא בספק דאם הוא ספק אינו נקרא משומר, ואפשר יש לדחוק כן גם בלשון השו"מ אלא שלשונו דחוק ואין להאריך בזה, גם החת"ס ביו"ד סי' רמ"ח מפלפל בזה ולא העיר מאומה והדבר צריך ביאור רחב והיא מבוכה גדולה בין הפוסקים.