ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן נו
נו
השיטה הב' היא דעת רש"י והרמב"ם שאף בזמן הבית אין מ"ע בעצם הישיבה בארץ ישראל ואינו נמנה כלל במנין המצות. ומה שבאבני נזר רוצה להעמיס גם בדברי הרמב"ם שסובר דהוי מ"ע אלא דלא מנאה במנין המצות יען שנכלל במצות החרם תחרימם, כבר הבאתי שהרמב"ן עצמו כתב שלא להשתבש בזה וכתב דברים ברורים שאין לדחותם כאשר כתבתי לעיל, ומבואר זה בכמה פוסקים שהבינו כן מדברי הרמב"ם שסובר שאינו מצוה דאורייתא מדלא מנאה במנין המצות. אף הרשב"ש בסי' ב' שהחזיק בשיטת אביו הרשב"ץ שסובר כדעת זקינו הרמב"ן דהוי מ"ע דאורייתא מ"מ כתב שם שאף לדברי הרמב"ם שלא מנאה מ"מ אם אינה מצוה נמנית היא מצוה מדרבנן, והרי שפשוט בעיניו דלהרמב"ם ז"ל כיון שלא מנאה וודאי דלא הוי מצוה דאורייתא. וכן מביאה בס' כנה"ג יו"ד סי' רל"ט בהגה"ט אות ל"ג דהנשבע שלא לדור בארץ ישראל שבועה חלה עליו כיון שאינה מצוה המפורשת בתורה אלא מצוה דרבנן, והביא שם מכמה פוסקים שסברי כן דמדלא מנאה הרמב"ם במנין המצות לא הוי אלא דרבנן, וכל ספק שנסתפק בה לקולא. ותמה על המבי"ט שכתב שאין שבועה חלה עליו הגם שאפשר שסמך על הרמב"ן מ"מ תמה שעזב סברת הרמב"ם יעיי"ש.
והמהרי"י אלגזי בספרו ארעא דרבנן העתיק דברי הכה"ג האלו ככתבם וכלשונם ולא העיר מאומה. גם החיד"א בספרו יעיר אוזן אות י' סי' ה' העתיק דברי הכה"ג האלו ולא העיר מאומה על דבריו אלא שהביא דברי הספרי ומפלפל על פירושו של המג"א בדברי הספרי אבל במה שכתב הכה"ג ועוד כ"פ שלפי דעת הרמב"ם שלא מנאה במנין המצות אינו מצוה דאורייתא, והאומר שהיא מצוה דאורייתא אין סמיכתו אלא על דברי הרמב"ן זה הביאו בסתמא ואין פוצה פה ומצפצף נגד זה. וכן הוא עוד בכמה פוסקים אלא שלא ביארו הטעם למה אינו חושבי הרמב"ם ז"ל למצוה. אבל לפי המבואר בדברי רש"י בפי' שאינו מצוה אלא הבטחה, והרמב"ן ז"ל בעצמו כתב שכן הוא דעת רש"י ז"ל כאשר הבאתי לעיל, בזה מובן היטב טעמו של הרמב"ם ז"ל, ותלי"ת ישבתי דברי רש"י והרמב"ם מכל הקושיות כאשר הארכתי לעיל. גם הבאתי שאף מדברי התוס' והרא"ש נראה כדעת רש"י והרמב"ם.
וחץ לזה לפי מה שהבאתי מדברי הפוסקים דכיון שלא מנאה הרמב"ם במנין המצות ש"מ דסבירא לי' שאינו מצוה דאורייתא הנה רוב ראשונים סברי דמנין המצות כדעת הרמב"ם ז"ל וכמ"ש הרא"ה ז"ל, גם הסמ"ג וסמ"ק שחלקו באיזה מצות על מנינו של הרמב"ם ומנו מצות אחרות כנגדם לא חשבו ג"כ מצוה זו של ישוב ארץ ישראל, והמשנה למלך בדרך מצותיך סידר בפרטיות המצות שמנאם הסמ"ג ולא הרמב"ם ועי' במצות השם שסידר המצות מסמ"ג וסמ"ק, ועכ"פ רובא דרובא ממוני המצות הראשונים לא הביאו מצוה זו, וא"כ רוב הראשונים הלכו בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל שאינה מצוה.
ומה שכתבו הרשב"ש והכה"ג ועוד כ"פ שהיא מצוה דרבנן לא הבנתי לכאורה דכיון שלא נמצא בקרא שום מצוה בזה מנ"ל שהיא מצוה דרבנן דמ"ש הרשב"ש בסי' א' ראיה שהיא מצוה דרבנן מהא דאמרו הכל מעלין כבר כתבתי שאינו ראיה. גם מרוב הפלגה שהפליגו חכז"ל בחשיבות ישוב ארץ ישראל י"ל שהוא בשביל חשיבות העבודה שם גם בשביל חישבת מצות התלויות בארץ כאשר כתבתי מזה למעלה שאין מכ"ז ראי' שיש מצוה בעיקר הישיבה. גם במה שאמרו במס' ב"ב אין יוצאין מארץ ישראל לחוץ לארץ פי' הרשב"ם שהוא בשביל שמפקיע עצמו מן המצות וא"כ גם משם אין ראי' שיש מצוה בעצם הישיבה. אך י"ל דזה גופא שלא להפקיע עצמו מן המצות היא מצוה דרבנן, וכבר הבאתי דברי הש"ס דלפעמים ענשינן בעידן ריתחא אף מי שאינו מחויב עדיין יען שלא הביא עצמו לידי חיוב, וצ"ב בפרטיות מתי צריך להביא עצמו לידי חיוב המצוה גם מתי שאסור להפקיע עצמו מן המצות כי גם בזה יש סתירות בדברי הפוסקים, ואדבר מזה להלן. ועכ"פ רואין שהרבה פוסקים פשוט בעיניהם שהרמב"ם וסייעתו שלא מנאו ישוב ארץ ישראל במנין המצות סברי שהיא מצוה דרבנן. שוב ראיתי בעקרי הד"ט בדיני נדרים סי' כ"ג אות א' שהביא מס' סמא דחיי שאין בעליה לארץ ישראל בזמן הזה אפילו מצוה דרבנן, ונראה שמחלק דבזמן הבית היה עכ"פ מצוה דרבנן, ועכשיו אפילו מצוה דרבנן אין בזה, ואין הס' סמא דחיי בידי לעיין בו.