ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן מז
מז
ובעיקר המימרא שכתב הרמב"ם על המצות שעושין בעודו מלוכלך בעונות כעין זה כתבו הזוה"ק וכל חכמי האמת דהמצות שעושין בעודו מלוכלך בעונות חוטפין הס"א ומוספין כח בהטומאה ר"ל, והובא גם בנושאי כליו של השו"ע באו"ח סי' תקע"א בעטרת זקנים ובבאה"ט שמה שכל המעשים או תורה שאדם לומד בעודו רשע אצ"ל שאינו נותן כח בקדושה אלא אדרבא מוסיף כח בקליפה וכשחוזר בתשובה מוציא אותו הכח מהקליפה ומכניסו בקדושה יעיי"ש. והיע"ד בדרוש הראשון ח"א פי' בזה מה שאומרים צאנך מיד גוזזים דכמו שמאכילין את הצאן מלח כדי שיוכלו לגוזזם כמו כן הס"א מביא לפעמים בעל עבירה לעשות מצוה שיהי' להם יניקה מזה והוספת כח ר"ל ומתפללין להנצל מזה. ועי' מ"ש בזה ז' החוו"ד בספרי פלגי מים על מגלת איכה בפסוק חטא חטאה ירושלים, וכבר פירשו בזה הכ' נירו לכם ניר ואל תזרעו אל הקוצים, וע"ז ידוו כל הדווים בעו"ה. וכבר עמד ע"ז בספה"ק דרך פקודיך בהקדמה והאריך בזה טובא באומרו שכיון שכל התורה ומצות שעושה בעוד נקרא רשע לא ירצה לקרבן אשה לה' אלא אדרבה מוסיף כח ר"ל בקליפות, ולפי"ז יאמר האדם א"כ אפטור נפשי מעסק תורה ומצות ח"ו עד אשר אתקן את אשר עויתי ואעשה כל התיקוני תשובה, אבל ח"ו לומר כן וכי ס"ד שלא יתפלל אדם ולא יקרא ק"ש ולא יניח טלית ותפילין ולא יתן צדקה עד אשר יתענה כל הימים הנקצבים לכל חטא ועון והלא אם לא יניח תפילין באיזה יום נקרא קרקפתא דלא מנח תפילין ואת פושעים הוא נמנה וכן הוא בכל התורה ומצות שאין לו רשות לבטל אף רגע. אבל העצה לזה שלא יוסיף כח בטומאה בתורתו ומצותיו, והאריך לבאר ביסוד זה שאין התעניתים והסיגופים מעיקרי התשובה אלא עיקר התשובה החרטה גמורה על החטאים עד שתסמר שערות ראשו ותבוש מפניו ית"ש באמת ובקבלה גמורה שאפילו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא ישוב עוד לכסלה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שבוודאי לא יחטא עוד כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' תשובה, ואם ככה היא מחשבתו ולבו טרם עסקו בתורה ומצות יקובל הכל לרצון לפני השי"ת ואם לאו הוא ח"ו כזורע אל הקוצים, יעיי"ש שהאריך טובא והעתקתי תמצית דבריו בקיצור נמרץ.
והנה סגנון דבריו ז"ל הוא להקל עלינו שאין צורך להמיתן על התעניתים וסיגופים אלא סגי בהתשובה והקבלה האמיתית עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלדעתו ז"ל יוכל האדם לבוא לידי מדה זו בכל עת ובכל שעה, אבל בעו"ה לפי שפלות דורינו היא דרך קצרה וארוכה דוודאי מחשבה וקבלה אמיתית כ"כ שיתאמת לפני יוצרינו מקור האמת ויעיד עלי' סגי בזמן קצר ואם באמת מגיעין הדברים לנקודה הפנימית שבלב עד שיודע תעלומות חדרי לבבו יעיד על אותה הנקודה הרי זה לב טהור שרגע אחת מלב טהור כזה יקר וחשוב מהכל עד אין שיעור וערך, אבל בעו"ה ארכה לנו השעה ולא הגענו לידי מדה זו, ובשפלות דורינו הלבבות סתומים ואטומים וזעירין אינון שיוכלו להכניס בלבבם חרטה וקבלה אמיתית שלא ישובו עוד לכסלה אף מה שהוא לפי לשון בני אדם, אבל האמת הגמור לפני יוצר בראשית כמו שאמרו הראשונים כמלאים בעו"ה האמת נעדרת כמשמעו וכמדרשו, ובמקום אחר הארכתי בזה. ועכ"פ אם נימא שח"ו ימנע מתורה ומצות עד שהגיע לנקודה האמיתית הזו לא מצאנו ידינו ורגלינו בביהמ"ד וח"ו תפוג תורה ולא ניחא לי' למרייהו דלימרי הכי.
אמנם בהקדמת ספרו אגרא דכלה שם כתב דינא רפיא ממ"ש בהקדמת ספרו דרך פקודיך וז"ל שם והנה לא נעלם מאמר הנביא נירו לכם ניר ואל תזרעו אל הקוצים והתורה והמצות שהאדם עוסק בעודנו בחלאות הטומאות התבל יוחשב כזורע אל הקוצים וח"ו יוסיף כח כקוץ ודרדר המה כחות הסט"א עכ"ז כך היא דרכה של תשובה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי עד אשר יאיו אליו השי"ת ברחמים ע"י עסק התורה והיא תלמדהו דעת ותבונה לתקן מדותיו באהבה רבה, וזה נרמז בפ' מי פתי יסור הנה היינו כשהפתי רוצה לשוב בתשובה אזי יסיר הנה ותלמדהו התורה דעת עכ"ל. ובזה מבואר שאם עכ"פ יש לו איזה הרהור תשובה אף שעדיין אין לו דעת אף להבין מה היא תשובה שלימה וחרטה באמת לאמיתו מ"מ יעסוק בתורה ומצות הרבה וזה ישפיע עליו לעשות תשובה יותר.
וכעין זה אמרתי לפרש מה שאומרים ודרך תשובה הורית שלכאורה סגי לומר תשובה הורית כי מזה אנו מדברים ומה שהוסיף תיבת דרך הוא לכאורה מיותר, גם אינו מובן הכוונה. אלא נראה שאמר שאף שאין בכחו לעשות תשובה שלימה מקוצר דעתו והשגתו ומצב לבבו הסתום והאטום מ"מ הורה לנו הקב"ה לילך בדרך תשובה שאם יש לו איזה הרהור תשובה זהו הדרך שיוכל להביא אח"כ לידי תשובה שלימה ובאמת אם זוכה אח"כ לעשות תשובה כראוי ואף אם ברגע אחרונה קודם מיתתו יבוא לידי תשובה אמיתית יחזור הכל אל הקדושה.
וק"ז בישמח משה פ' תצא אות ז' כתב במה שאמרו חז"ל מתוך שלא לשמה בא לשמה שבאמת מה שנעשה שלא לשמה שובה הסט"א רק אח"כ כשבא לשמה הוחזר הכל יעיי"ש, ועכ"פ מי שרוצה לילך בדרך התורה זו תקנתו שירבה לעסוק בתורה ומצות כמ"ש חז"ל במד"ר פ' אחרי כי בתחבולות תעשה לך מלחמה אם עשית חבילות עבירות תעשה מצות כנגדם וישים אל לבו לתקן מדותיו ולהטות לבבו לתשובה שלימה והשי"ת ברוב רחמיו ית"ש מציל עני מחזק ממנו היא הסט"א העצומה והנוראה בעו"ה. ובספה"ק אור לישרים נתן עצה ע"י אמירת לשם יחוד שזה תקנה שלא יחטפו הס"א המצות דקיי"ל מצות צריכות כוונה, ואף למ"ד אין צריכות כוונה אם אומר בפי' שאינו רוצה לצאת בו אינו יוצא כמבואר בר"ן ובפוסקים. וז"ש אני עושה מצוה זו רק על מנת לשם יחוד קוב"ה אבל אם ח"ו עונות גרמו לבלי לגרום יחוד איני רוצה לצאת בו כלל ממילא אין להם מה לחטוף, והביא זה ק"ז בישמח משה כ"פ, ועי' בתפלה למשה קפיטל מ"ה בפסוק אומר אני מעשי למלך וגו' ואף שהנוב"י פליג על אמירת לשם יחוד מ"מ אנו רואים שנתן הסכמה חמה על אותן הדרושים שבס' אור לישרים וכתב עליו שהוא בעצמו שמע מפיו דברים מתוקים ונכנסים בלב השומע להלהיב הלבבות לי"ש ושם באותו הספר בדרוש הראשון כתב הטעם הנ"ל על אמירת לשם יחוד, ונראה דאחר שאמר טעם זה קבלה ממנו אלא שעכ"פ צריך לכוין דעתו לידע מה הוא אומר באמירת לשם יחוד.
שוב ראיתי גם בשמחת הרגל על רוח מהחיד"א ז"ל בלימוד ב' שהתמרמר מאוד ע"ז שכל זמן שלא שב התורה שלומד והמצות הולך הכל לס"א, וכתב דע"ז ידוו כל הדוים וזו רעה חולה כי צרה שמה וכמעט לא שבקת חיי לרוב המון ישראל אוי ואבוי. והאריך בזה טובא עד שסיים לבסוף שהעצה היעוצה שקודם כל תורה ומצוה יהרהר בתשובה ויגמור בלבו שאינו חפץ להיות רשע ח"ו וה' יאיר עיניו לתקן מעוותו וגם רוצה לשמור לשונו כדת מה לעשות ובכוונה קצרה זו ינצל בעזהי"ת שיעלה לימודו לרצון, וירגיל עצמו לומר לשם יחוד קוב"ה כי בזה מגלה דעתו בפי' שהוא לשם ה' דוקא ולא יגע זר באותו הלימוד ואותה המצוה עכ"ל יעיי"ש. וכפי הנראה כיוון גם הוא ז"ל בעצמו לאותו התועלת שיש באמירת לשם יחוד כי אלו הי' רואה זה באור לישרים הי' אומר דבר בשם אומרו.