ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן לד
לד
ומה שהביא עוד הרמב"ן מהספרי שזכרו ארץ ישראל ובכו ואמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות, הנה בגמ' לא מצינו זה, אלא בשבועות דף כ"ט ובמנחות דף מ"ג ע"א ועוד, אמרו כן על מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות, וברש"י ז"ל סוף פרשת שלח חשב ג' מצות ששקולים ככל המצות, עבודה זרה ושבת וציצית, ומדלא חשב ישיבת ארץ ישראל נראה לכאורה דאינו סובר כן בישיבת ארץ ישראל. – שוב העיר אותי חכם אחד מדברי הגמרא בבא בתרא דף ט' ע"א שקולה צדקה כנגד כל המצות ולא הובא גם זה ברש"י ז"ל אלא דתנא ושייר או משום דרש"י חישב רק אלו הסמוכין, ואם כן אין ראיה מדברי רש"י. אבל על כל פנים על הרבה מצות מצינו בש"ס שאמרו ששקולה כנגד כל המצות ועל ישוב ארץ ישראל אינו מוזכר כן בש"ס כלל. ובגמרא מגילה דף ט"ז ע"ב איתא גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה, והנה לא הזכיר מאומה שתלמוד תורה גדול מעליה לארץ ישראל שהרי לא עלה, וצריך לומר שאין זה רבותא כלל אלא הרבותא היא שגדול מבנין בית המקדש, ואם ישיבת ארץ ישראל היא שקולה כנגד כל המצות מה שלא מצינו זה בבנין בית המקדש הוה ליה למינקט הרבותא מה שגדל מעליה לארץ ישראל או על כל פנים היה לו להזכיר שניהם ישיבת ארץ ישראל ובנין בית המקדש, ומדשביק לגמרי ישיבת ארץ ישראל ולא בא להשמיענו אלא מה שגדול מבנין בית המקדש שמע מינה שלא ראו שום רבותא במה שמצוה אחרת דוחה ישיבת ארץ ישראל, ואם סברי דשקולה כנגד כל המצות הוא דבר תימה מה שלא ראו בדחייתה שום רבותא. הגם שמה ששקול כנגד כל המצות אין נפקא מינא לענין דחיית מצוה אחרת שהרי מה שעשה דוחה לא תעשה ילפינן בגמרא יבמות ד' מכלאים בציצית וכתב שם הריטב"א וזה לשונו יש מקשים היכי ילפינן מציצית לכל התורה דילמא עשה דציצית שאני שהיא שקולה כנגד כל המצות, ויש לומר דהא לא חשיבא חומרא דה אתנן הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות עכ"ל. ולכאורה אינו מובן שהרי כמה פירכות בגמ' שם דלא נוכל למילף עדול"ח ממצות שיש להם איזה מעליותא כמו ממילה שנכרתו עליה ג' בריתות ומתמיד שישנו לפני הדיבור ועוד כמה פירכות שם כהאי גוונא ולא אמרינן דכון דתנן הוי רץ למצוה קלה כבחמורה אין נפקא מינה בשום מעליותא למילף מיניה על כל המצות ולמה לא חשיב זה ששקול כנגד כל המצות פירכא לענין דלא למילף מיניה על שאר כל המצות כמו פירכות האחרות שבש"ס בזה.
ובחידושי הרמב"ן שם מבואר קצת יותר שהביא קושיא זו בשם התוס' דהאיך ילפיננן מציצית דמה לציצית שכן שקולה כנגד כל המצות ותירץ וזה לשונו, דלא דייקינן הכי בשכרן של מצות וכו' דלאוי דשבת לדינא חמירי ועשה דציצית לא חמיר אלא למתן שכרו ואי אתה יודע מתן שכרן של מצות, עכ"ל ומבואר בזה החילוק שמה שהוא שקול יותר לענין מתן שכר ולא נאמר בו איזה חומר לענין הדין אין בו יפוי כח יותר לדחות איזה מצוה אחרת כי לא נמסר לנו לדין אלא בחומרא וקולא שהיא לדינא אבל מה שהוא לענין מתן שכר זה לא נמסר אלא להקב"ה. וכעין מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מה' תשובה הל' ב' שמה שאמרו שנידון בזכיות ועונות אחרי רובו אין שיקול זה לפי מנין הזכיות והעונות וכו' ואין שוקלין אלא בדעתו של קל דעות והוא היודע האיך עורקין הזכויות כנגד העונות עכ"ל. ועל כן מה שתלוי בענין שכר אין אתנו יודע עד מה ואף דמה שציצית שקולה כנגד כל המצות ילפינן מקרא דוראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' מכל מקום אין לפרש זה אלא כנגד השכר ואין בזה נפקא מינה לענין דינא לענין דחיית איזה מצוה. ועדיין צריך ביאור אלא שאין להאריך בזה כל כך כי וודאי הוא דעל כרחך צריך לומר כן מדחזינן דגמרינן עדול"ת מכלאים בציצית אף דילפינן מקרא והיא מימרא מבואר בש"ס דציצית שקולה כנגד כל המצות, ואם כן אף ממה שנראה לכאורה פשטות דברי הספרי ששקולה ישיבת ארץ ישראל ככל המצות מכל מקום לא קשה מידי מה שלא עשו על ידי זה רבותא בש"ס מה שנדחה מפני מצוה אחרת.
אבל עדיין קשה לדעת הסוברין שיש בעליה לארץ ישראל מצות עשה אף אם אינו לדינא יותר ממצוה אחרת מכל מקום זה ודאי שיש בדחיית שתי מצות רבותא יותר מבמצוה אחת ואם כן למה לא אמר אלא גדול תלמוד תורה מבנין בית המקדש שהיא מצוה אחת הוה ליה למימר יותר רבותא שהוא גדול משתי מצות ישיבת ארץ ישראל ובנין בית המקדש. וראיתי אחר כך בטורי אבן שם במגילה שהקשה במה שלמדו מעזרא שגדול תלמוד תורה מבנין בית המקדש דילמא שקולין הן משום הכי לא היה מחויב לעלות ותירץ שאלו היו שקולין תלמוד תורה ובנין בית המקדש היה מכריע בזה מצות ישיבת ארץ ישראל דהוי תרתי עם בנין בית המקדש אבל כיון שתלמוד תורה גדול מבנין בית המקדש לכן אין מכריע בזה גם מצות ישיבת ארץ ישראל יעוין שם. ונמצא לפי זה שעיקר הילפותא היא יען שישנו גם מצות ישיבת ארץ ישראל. אבל עדיין קשה כיון שישיבת ארץ ץישראל היא צורך לאותו הילפותא היה לו להזכירו על כל פנים ומדוע משמיטו לגמרי ולא יזכר ולא יפקד שמה.
ולכאורה מזה ראיה לדעת רש"י והרמב"ם וסייעתו שאין מצות עשה בעליה לארץ ישראל לכן אי אפשר לחושבו בין הדחיות אלא היכא שהוא שקול מיסתברא שמכריע. ובמפורשים יש עוד תירוצים אחרים על קושיית הטורי אבן ואין להאריך אבל זה וודאי שאם נימא שיש חיוב לעלות לארץ ישראל נמצא שדחה עזרא אז שתי מצות חיוביות שעליו והוה ליה להזכירו שדוחה שתי מצות ולא להעלים אחת ולהזכיר רק האחרת.
ולפי מה שהבאתי לעיל שאפשר לפרש גם בדעת הרמב"ן שמעת שנגזר גזירת הגלות אין המצוה של ישיבת ארץ ישראל אלא להיושבים שמה שאין רשאים לצאת משם אבל לא על היושבים בחוצה לארץ שיהיו מחויבים לעלות דלפי זה אפשר שהיה גם בזמן בית שני כן דגם אז לא היה עדיין הפקידה לכל העולם לעלות כמו שכתב הרמב"ן במאמר הגאולה ועדיין היה אז גזירת הגלות, לכן אפשר דהיינו טעמא דש"ס דמגילה שלא הזכירו מזה. ועל כל פנים רש"י והרמב"ם דלא נחתי לחילוקים אלו אפשר היה להם ראיה מלשון הש"ס שאין מצות עשה מפורשת בתורה בישיבת ארץ ישראל. ולהלן בסוף הקונטרס יתבאר שיש עוד ראיות יותר מן הש"ס דלדעת רש"י והרמב"ם בזה.