אגדות מהרי"ט/מכות/פרק א
אגדות מהרי"ט – מסכת מכות – פרק א
רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו וכו', מתיב רב כהנא אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו, בין ליתן מכאן ועד ל' יום ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים, ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעי שלומי ליה, אמר רבא הכא במאי עסקינן במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לבית דין, דתנן המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמיטין.
וכתב רש"י ז"ל דהמוסר שטרותיו לבית דין הוא פרוזבול, והוא מה שהתקין הלל שכתב בו מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה.
(ד"ה המוסר) הקשו על דברי רש"י ז"ל, שכתב דהמוסר שטרותיו לבית דין היינו פרוזבול, דלא נראה דהא במסכת שביעית (פרק י') תני המוסר שטרותיו לבית דין, והדר קתני פרוזבול אינו משמט, אלמא תרי מילי נינהו. לכך נראה דתרי מילי נינהו, ומוסר שטרותיו לבית דין מדאורייתא אינו משמט, עכ"ד התוספות.
גיטין (ל"ו ע"א) כתבו התוספות ליישב דברי רש"י ז"ל, דסבירא ליה דהא דיליף בספרי מדכתיב ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, דהמלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמיטין, עיקר הדרשה קאי אהמלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין מתקנת הלל היא דהפקר בית דין הפקר, אלא דהספרי סמיך לה אקרא, עיי"ש. אמנם קשה קצת, דבירושלמי (שם) לא משמע שהלימוד הוא רק אסמכתא, וקשה לומר דבר זה מעצמינו. ומה גם שבכל מקום בש"ס נראה דהפרוזבול הוא רק מדרבנן מתקנת הלל הזקן, ולא מצינו בשום מקום שיש איזה אסמכתא על זה מהפסוק, ולפי דברי התוספות בישוב שיטת רש"י נמצא שיש על זה אסמכתא מהפסוק ואשר יהיה לך את אחיך וגו'.
לי לומר בזה סברא נכונה ואמיתית, לתרץ קושיית התוספות על רש"י, דהנה הא דהמוסר שטרותיו לבית דין אין שביעית משמטת, יליף בירושלמי מדכתיב ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, ולא המוסר שטרותיו לבית דין, ופירשו המפרשים הכוונה, שדרשוהו מאומרו "ואשר יהיה לך", שהוא עצמו צריך להשתדל בדבר לנוגשו מחבירו, אבל מכיון שמסר השטרות לבית דין, שוב אין מוטל עליו כלל לגבות השטרות. ובחידושי הרי"ם (גיטין ל"ו ע"א) ושאר מפרשים רצו לומר עוד יותר, שכיון דאלים כח בית דין לגבות החוב, אמרינן שמיד שנמסרו השטרות ליד בית דין ועומדין לגבות, הרי מכיון שכל העומד לגבות כגבוי דמי, הוה כמי שנגבה חובו קודם שביעית, עיי"ש.
זה נחזי אנן, דהנה כל זה ניחא בזמן שהיתה יד בית דין תקיפה, שהיה בידם כח השררה לכפות על קיום פסקיהם, ואם לא ירצה הלוה לשלם החוב בעת שיתבעו ממנו בית דין יוכלו לרדותו לקיים פסקם, הרי מעתה שוב לא שייך לומר שיחזרו עוד לרשות המלוה, כי ודאי שהבית דין יגבו החוב, ומה לו עוד להמלוה שייכות בהם. והנה בכגון דא מובן דשפיר אמרינן שעל ידי שמסר השטרות ליד בית דין שוב לא קרינן ביה "ואשר יהיה לך".
בזמן שאין יד בית דין תקיפה לכפות בעלי דינים לציית לפסקי הבית דין, ואין כאן כח בית דין יפה, אם כן הרי אם לא ירצה הלוה לשלם החוב בעת שיתבעו ממנו בית דין לא יוכלו לרדותו לקיים פסקם, כי אם אין שוטרים אין שופטים, ומעתה יתכן לומר שאם לא יציית הלוה לתביעת בית דין וימאן לשלם חובו, אז יתנו הבית דין רשות למלוה לתבעו בערכאות.
לפי זה יש לדון שבאופן כזה לא אמרה תורה שהמוסר שטרותיו לבית דין אין שביעית משמטתו, כי הלא כל הטעם שאמרה תורה שכשהשטרות ביד בית דין אין שביעית משמטת, זהו רק לפי שלא נחשב עוד אשר יהיה לך, כיון שברור שלא יחזרו אצלו עוד לעולם, אבל בזמן שאין יד בית דין תקיפה, שאז יתכן שיצטרכו להחזירו שיוכל לגבותו באיזה אופן אחר, אם כן אכתי לא יצאו השטרות מתחת ידו לגמרי, ובכגון דא לא נתמעט מהפסוק ואשר יהיה לך, שעדיין קרינן ביה "לך".
זה נאמר, שדין המוסר שטרותיו לבית דין, דיליף בירושלמי מקרא דואשר יהיה לך את אחיך וגו', זה היה בזמן שהיה יד בית דין תקיפה, והיינו בזמן הבית, אבל לאחר החורבן שלא היה עוד כח ביד בית דין לכפות על קיום פסקיהם, אז שוב לא היה מועיל עוד מדאורייתא למסור שטרותיו לבית דין שלא תהא שביעית משמטתו, כיון שעדיין נקרא "לך".
עמד הלל והתקין פרוזבול, ויסוד התקנה הוא, שהמוסר שטרותיו לבית דין אף בזמן שאין יד בית דין תקיפה, עם כל זה יועיל מדרבנן על ידי הפרוזבול מה שמסר שטרותיו לבית דין, ולא מטעם "דלך", אלא מטעם תקנת חכמים.
מזה שתקנת פרוזבול מבוסס בעצם על דין התורה של מוסר שטרותיו לבית דין, אבל לא מטעמיה, כי מצד דין התורה הוא מכח הלימוד של ואשר יהיה לך, וזה יועיל רק בזמן שיש בית דין תקיפה, ופרוזבול הוא רק מטעם תקנת חכמים, ולכן מועיל גם בזמן שאין יד בית דין תקיפה.
בארנו [עי' ד"י פנחס מהדו"ת ע' נ"ו באריכות מזה] שהלל התקין פרוזבול בדורו בזמן שהיה בית המקדש קיים, וכוונת תקנתו היה למען דורות הבאים כשיהיה שביעית נוהג רק מדרבנן, נמצא שבזמן הבית היה נוהג הדין של מוסר שטרותיו לבית דין, מכח הלימוד של ואשר יהיה לך, ואמנם היה כבר גם תקנת פרוזבול שהתקין הלל לדורות הבאים.
זה שוב לא קשה קושיית התוספות על רש"י, דהנה הן ודאי שמה שאמרו במסכת שביעית (פ"י מ"ב) המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אינן משמטין, ולהלן אמרו במתניתין (מ"ג) פרוזבול אינו משמט, זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן וכו', הרי כל זה איירי בזמן הבית שאז היה יד בית דין תקיפה, ואז היה מועיל מוסר שטרותיו לבית דין מכח הלימוד שדרשו בירושלמי שהלמד מהפסוק ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, דמאחר שמסרו לבית דין שוב לא הוי "לך", וחוץ מזה היתה גם תקנת פרוזבול שהתקינו הלל לדורות הבאים. אבל דברי ר' יהודה אמר שמואל שהמלוה חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו, ואוקמינן שהוא מטעם מוסר שטרותיו לבית דין, הרי מכיון שדבריהם סובבים כבר על תקופת זמנם שהיו כבר שנים רבות אחר החורבן, הרי מעתה הוכרח רש"י ז"ל לפרש שהמוסר שטרותיו לבית דין הוא הפרוזבול מה שהתקין הלל, כי מכיון שבזמן הלזו כבר נחלש תוקף כחו של הבית דין, ושוב אין מועיל עוד מסירת שטרותיו לבית דין מדאורייתא, אי אפשר לומר שהוא דין מוסר שטרותיו לבית דין הנלמד מהפסוק ואשר יהיה לך וגו', ומוכרחים לומר שהכוונה הוא על הפרוזבול. ומה שהזכירו בדין מוסר שטרותיו לבית דין, זהו בשביל שגם מה שתקנו הפרוזבול זהו גם כן מכח מוסר שטרותיו, וכמו שבארנו.
על המשכון ובמוסר שטרותיו לבית דין וכו'. [עיין טיב לבב סוגיות סימן י"א, בסוגיא דפרוזבול].
אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן, כיצד אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש, אמרו להם האיך אתם מעידין, שהרי נהרג זה או ההורג זה היה עמנו אותו היום במקום פלוני, אין אלו זוממין, אבל אמרו להם האיך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם.
[עיין דברי יואל פ' וישב עמוד שט].
בריבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין וכו'.
הרבה פליאות מצינו בעניני העונשים, כמו בתתו מזרעו למולך, שדרשו חכז"ל (סנהדרין ס"ד ע"ב) שאינו חייב מיתה בבית דין אלא המוסר מקצת זרעו, לא המוסר כולם למולך, דזה לכאורה פליאה עצומה, דבודאי המוסר כל זרעו חמור יותר מהמוסר מקצת זרעו. והמנחת חינוך (במצוה ר"ח) אחר שהביא הטעמים שכתבו על זה, כתב דבאמת עמקו מחשבותיו יתברך שמו. וכן בעדים זוממין שדרשו חכז"ל לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין, אף שדחקו למצוא טעמים, אבל העיקר הוא דבעניני העונשים עמקו מאוד מחשבותיו יתברך שמו, ואך אלקים הבין את דרכו והוא ידע את מקומו, ולא זולת.
(שו"ת ד"י אה"ע סי' ק"ט אות א')
בריבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין וכו'.
עיין מ"ש בס"ד במסכת הוריות דף ד' ע"ב, מ"ש בויואל משה מאמר א' סי' ק"נ, ודברי יואל פ' שלח עמוד תכז].
למדת שאין עונשין מן הדין.
איתא במסכת זבחים (ס"ט ע"ב) והוא ברייתא די"ג מדות השנויה בריש תורת כהנים, מדין ק"ו כיצד, [פירש"י מנין שהתורה נתנה לידרש בק"ו], שנאמר (במדבר י"ב) ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, ק"ו לשכינה י"ד יום, ע"כ. ולכאורה קשה על זה מהא דקיי"ל אין עונשין מן הדין, וכיצד ניתן להענישה בהסגר שבעת ימים מכח קל וחומר.
דהנה בספר קרבן אהרן (בבאורו לברייתא דר"י הנקרא בשם מדות אהרן) כתב לבאר דהיינו טעמא דאין עונשין מן הדין, דק"ו הוא היקש שכלי, ואולי המצא תמצא בו איזה טעות או פירכא, להכי לא ענשינן עלה, דלא ברירא לן אמיתות הק"ו. ולפי זה אפשר לתרץ, דהכא שהק"ו כתוב בתורה, ליכא ספיקא קמי שמיא, שפיר אמרינן דעונשין מן הדין, דלא שייך לומר שמא תמצא בו טעות כמובן.
על כרחך אין טעם זה מספיק להא דקיי"ל אין עונשין מן הדין, דאם נתפוס כדבריו דחיישינן אולי אין הק"ו אמיתי, ואפשר יש עליו פירכא, אם כן אמאי מפקינן ממונא מדין קל וחומר [כמ"ש בקרבן אהרן (שם) וכמבואר בכמה מקומות בש"ס, ועיין תוספות ריש בבא קמא (ב' ע"א ד"ה ולא)], ואם איתא דהטעם משום דאולי תמצא בו טעות, כיצד מפקינן ממונא מספיקא. [ועיין בשדי חמד (ח"א מערכת א' כ"ז) ובפאת השדה (מערכת א' סי' צ"ד)]. ותו דכיון דק"ו זה כתוב בתורה, וממנו למדנו דין ק"ו לכל התורה כולה, כיצד יתכן שיהיה חלוק דין ק"ו זה מכל ק"ו שבתורה דילפינן מיניה, הלא זה יסוד לכולם, וכיצד נילף מיניה דין ק"ו דאמרינן ביה אין עונשין מן הדין, ובהאי ק"ו גופיה נענשה מרים על שדיברה באחיה מדין ק"ו. [ועיין בישמח משה (פ' דברים) שהביא ג' טעמים להא דאין עונשין מן הדין].
נראה ליישב קושיא זו, על פי דברי המגיד משנה (בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה א') שהניח יסוד מוסד, דהא דאמרינן אין עונשין מן הדין, היינו היכא דלית לן קרא לאיסורא כלל, ומדין ק"ו ילפינן האיסור,
על כן אמרינן דאין להענישו מכח האי ק"ו, דדי לנו אם ילפינן איסורא ולא עונש, [יעיין (שם) במשנה למלך מה שכתב בזה], משא"כ היכא דבלא ק"ו אית לן קרא לאיסורא, כגון איסור עשה או לאו הבא מכלל עשה, אזי היכא דאית לן ק"ו שפיר ילפינן מיניה עונש מלקות, דלא איצטריך ק"ו לאיסורא. וביאור הדברים דמק"ו ליכא למילף אלא חד מילתא, איסורא או עונש, והיכא דלית לן קרא לאיסורא עבדינן ק"ו לאסור, ותו ליכא למילף מיניה עונש, משא"כ היכא דאית לן קרא לאיסור, אייתר לן ק"ו למילף מיניה עונש. [עיין ברמב"ן (פ' שמיני) עה"פ מבשרה לא תאכלו, ועיין (שם) ברא"ם ובגור אריה ובקרבן אהרן (פ' שמיני פרשה ב' פרק ג'), ועיין שאגת אריה (סי' פ') ובגינת ורדים (סי' נ') מה שכתב בזה, ועיין במלא הרועים (בערך אין עונשין מן הדין)].
פי דברי הרב המגיד יתיישב על נכון, מה דיליף הכתוב שתענש מרים בהסגר שבעת ימים מדין ק"ו, דהנה לדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל שמקורם בספרי איכא מצות עשה להזהר מסיפור לשון הרע, ואזהרתיה מקרא דהשמר בנגע הצרעת וגו', ואף לדעת הרמב"ם ז"ל שלא מנה מקרא זה במנין המצוות, מ"מ הרי כתב הרמב"ם ז"ל בספר המדע (הלכות דעות פ"ז הל' ב') וז"ל: איזהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם, יש עוון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אעפ"י שאומר אמת וכו', והוא נכלל בלאו של לא תלך רכיל בעמך, עכ"ל. הנך רואה מתוך דבריו, דבלאו דלא תלך רכיל, נכלל גם איסור סיפור לשון הרע. אם כן לכולהו פוסקים אית לן קרא לאיסור לשון הרע בלאו האי ק"ו, ואם כן אייתר לן ק"ו למילף מיניה עונש, וכמו שכתב הרב המגיד דהיכא דאית לן קרא לאיסורא ילפינן עונש מדין ק"ו.
מפרשה זו למדנו דין קל וחומר, וכנ"ל בברייתא מדין קל וחומר כיצד, דכתיב ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם וגו', וממוצא דבר למדנו דהא דקיי"ל אין עונשין מן הדין, אין הטעם כדברי המפרשים דהוא משום שהקל וחומר הוא היקש שכלי, ואפשר יש בו טעות או פירכא, שהרי כיון שהענישה תורה למרים מכח ק"ו, ומיניה ילפינן דין קל וחומר לכל התורה, על כן לא חיישינן להכי כדאמרן, וע"כ כדברי הרב המגיד הנ"ל דהיכא דאית לן קרא לאיסורא ילפינן עונש מק"ו, ומזה נשכיל לדעת דדין קל וחומר הוא לימוד גמור שאין עליו ערער מדענשינן עליה.
עונשין מן הדין.
הנה כללא הוא בכולא תלמודא אין עונשין מן הדין, והפרי מגדים בגינת ורדים שלו (בכלל א') הביא על זה ג' טעמים, הא' ממ"ש בקרבן אהרן דכיון דהק"ו הוא היקש שכלי, ולפעמים יש לו פירכא ופרכתו מדרך החיפוש, ולזה ניחוש תמיד שמא ק"ו פריכא הוא, ודי לנו לאסור ולא לענוש מיתה או מלקות. אחר כך הביא עוד טעמים, יעיי"ש. וק"ז בישמח משה (פ' דברים) הביא גם כן ג' טעמים על זה, והביא טעם הראשון דהמדה היא מסורה כן הלכה למשה מסיני, ולבסוף הביא גם כן טעמו של הקרבן אהרן המובא בגינת ורדים שבשביל שהוא היקש שכלי, אולי המצא תמצא בו איזה טעות או פירכא, וכתב דלפי טעם הראשון שהוא הלכה למשה מסיני, בבן נח עונשין מן הדין, דהלכה למשה מסיני אינו אלא בישראל.
זה וודאי דלכל הטעמים באיסורין כל הנלמד מק"ו יש לו דין איסור וודאי בלי ספק, דק"ו דאורייתא הוא, אלא שלא נמסר לבית דין לענוש מה שאפשר אף בצד הרחוק לבוא לפעמים לידי טעות, וכמו שכתב רש"י ז"ל (בפ' משפטים) על הכתוב ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע, דר"ל שנצטדק בבית דין, אף אם יש ללמד עליו חובה אין מחזירין אותו לבית דין, שעל זה אמר הכתוב כי לא אצדיק רשע, אין עליך להחזירו כי אני לא אצדיקנו בדיני, אם יצא מידך זכאי, יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה. וכתב באוהחה"ק (פרשת חקת) על הכתוב כל הבא אל האהל, על מה שאמרו בביאת כולו אין עונשין מן הדין, וקשה לי הלא מה שאמרו אין עונשין מן הדין הוא על עונש מיתה של בית דין של מטה, וכאן מיתתו בידי שמים, יעיי"ש. והרי שברור לו שמיתה בידי שמים עונשין מן הדין, אלא שלא נמסר לבית דין מטעמים הנ"ל. [ואולי גם בדיני דגרמי שלא נמסר לבית דין, הוא מטעם זה, דבעניני הגורמים עלול יותר לבוא לפעמים לידי טעות, ממה שעלול בהעושים המעשה בעצמה, על כן לא נמסר זה לבית דין, אלא סמך הכתוב על מה שאמר כי לא אצדיק רשע].
(שו"ת ד"י אה"ע סי' ק"ט אות א')
על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה וכו', רבי עקיבא אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו, ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.
ופירש"י לא בא שלישי וכו', דמשמע שנאמר (דברים י"א) על פי שנים עדים (יקים), כל שכן שלשה, למה נאמר או שלשה עדים, אלא להחמיר עליו ליתן חומר בעדי שקר ששלישי זה אע"פ שלא היה זה נידון על פיו למיתה, שהרי בשנים שהעידו תחלה נמי היה נידון, אפילו הכי עשה הכתוב את דינו כיוצא באלו, שאם הוזמו יהרג אף השלישי, מפני שנטפל לעוברי עבירה, עכ"ל.
זה העד השלישי לא אהני מידי להעדות, דכיון דמתקיימת העדות בשנים הוי תרי כמאה, ואין במעשה השלישי כלום, מכל מקום דינו באותו העונש כמו העדים שמתקיימת העדות על פיהם, בעבור שנטפל אליהם ונמנה עמהם, אף דלא אהני מעשיו מאומה. [וק"ו היכא שעל ידי התחברות אליהם ושנטפל עושה גם חיזוק שאומרים העולם יראים נשתתפו בדבר, והודו לדעת המינים והאפיקורסים ר"ל, ונמשכים כו"ע אבתרייהו, דזה גרע מהעד השלישי שלא חילק הכתוב בינו לשנים האחרים], ומכל שכן במי שנטפל להיות חבר בין חברי אותו הכנסת, שאינו נטפל לעוברי העבירה בלבד אלא יותר מזה, כי לפי החוק שלהם צריכים לבחור אותו המנין של החברים שמבלעדי זה אינם יכולים לעשות כלל בכל חוקי המינות וכפירה בתורה הקדושה שעושים, ואם כן כולם עיקרים הם, לא נטפל בלבד, ואין ספק שדין כולם שוה בעונש העבירות הנוראות האלה ר"ל, ק"ו מהעד השלישי שדינו כהשנים כנז"ל, איום ונורא הוא להעלות על הדעת להתיר ח"ו בכאלה, יהיה מאיזה טעם שיהיה.
יונה (במסכת אבות פ"א) כתב על המשנה דאל תתחבר לרשע, וזלה"ק: שהוא עונש גדול שאין כמותו, כי החטא החמור פשע בו עשה עבירה אחת, אבל זה בכל העבירות שעושה הרשע יש לו חלק בהם, ונמצא עושה חטאים רבים גדולים ועצומים ואם ידיו אסורים ולא נהנה מהם, ואוי לרשע ואוי לשכנו, כי הוא חוטא ושכנו מנוגד, שכן הוא מפורש באבות דר' נתן כל המדבק לרשעים אעפ"י שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם, והמדבק לצדיקים אעפ"י שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם, עכ"ל הק'. ונוכל להתבונן מזה דינם של כל אלו הנעשים חברי הכנסת, והוא ק"ו בן בנו של ק"ו.
(ויו"מ מאמר א' סי' ק', ד"י מכתבים ח"א סי' ע"ח)
רבנן והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם (במדבר ל"ה),
למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ, א"כ מה ת"ל בשעריך, בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך.
הנה אמרו ז"ל (סנהדרין נ"ב ע"ב) תניא ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם (דברים י"ז), בזמן שיש כהן יש משפט, בזמן שאין כהן אין משפט, ע"כ, שמינוי הסנהדרין לא היה אלא בזמן שבית המקדש היה קיים, וכמו שדרשו במכילתא (משפטים פ"ד) מהפסוק (שמות כ"א) מעם מזבחי תקחנו למות, שסנהדרין בצד המזבח היו יושבים, והוא בלשכת הגזית.
זה אפשר לומר, שגם מינוי הדיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר בארץ ישראל, זהו רק בזמן שבית המקדש היה קיים, שיש חיוב במינוי סנהדרין אצל המזבח, ואז יש חיוב במינוי הדיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים, ואין חיוב במינוי סנהדרין, שוב אין חיוב למנות דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אפילו בארץ ישראל, אלא כמו בחוץ לארץ.
מכות ג.
מכות ג.
[ג' ע"א, ע"ב] אמר [ג' ע"ב] במלוה [ה' ע"א] מתניתין [ה' ע"ב] תנא [שם] תנא [שם] הא [שם] שאין [שם] במתניתין [ז' ע"א] דתנו