אגדות מהרי"ט/בבא בתרא/פרק ח
אגדות מהרי"ט – מסכת בבא בתרא – פרק ח
[ק"ט ע"ב] מאי לאו מבנות יתרו שפיטם עגלים לע"ז, לא מבנות יוסף שפטפט ביצרו, והלא שבטים מבזים אותו ואומרים ראיתם בן פוטי זה, בן שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז, יהרוג נשיא שבט מישראל וכו'. [עיין מ"ש בס"ד במסכת סנהדרין, בדף פ"ב ע"ב].
[קט"ז ע"א] דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה. הנה זה רק אם בניו מתנהגים בדרך התורה, אבל אם אין הבן הולך ח"ו בדרכי אבותיו ובדרך התורה, גם הבן עצמו אינו נחשב כחי, כי חייו אינם חיים, ובכגון דא גם לאביו לא נחשב כאילו לא מת.
וענין זה דהמניח בן כמותו כאילו לא מת, [הנה גם התלמידים נקראים בנים], והיא על פי מה שאמר דוד המלך ע"ה אגורה באוהלך עולמים, שאם אומרים שמועות מצדיקים הקודמים אז נחשבים כאילו הם בחיים אתנו ולא נסתלקו מן העולם, וממילא כל זמן שאומרים שמועותיהם ומתנהגים בדרכיהם לא נסתלקו עדיין.
ורעיון זה מבואר בגמרא ברכות (מ"ב ע"ב) כי נח נפשיה דרב אזלו תלמידיו בתריה, כי הדרי אמרו ניזול וניכול לחמא אנהר דנק, בתר דכרכי יתבי וקא מיבעיא להו וכו' לא הוה בידייהו, קם רב אדא בר אהבה אהדר קרעיה לאחוריה וקרע קריעה אחרינא, אמר נח נפשיה דרב, ופירש"י להראות אבל עכשיו כיום המיתה, על שהיו צריכים להוראה ואין יודעין להורות.
[קי"ז ע"א] דתניא ר' יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, שנא' (במדבר כ"ו) לשמות מטות אבותם ינחלו וכו', דכתיב (שמות ו') ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', ירושה היא לכם מאבותיכם וליוצאי מצרים קאמר להו. הקשה ק"ז הישמח משה זלה"ה (פ' וארא) דכאן בגמרא יליף מקרא דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, עיי"ש, ולהלן (קי"ט ע"א) מסיק דמוחזקת היא ליוצאי מצרים ובניהם נטלו חלק בכורה, עיי"ש, ולכאורה קשה ממנ"פ אי זכו משעת הבטחה, אם כן כבר זכו בה האבות והיה ראוי שיתחלק ארץ ישראל לי"ב חלקים שווין שהם בני יעקב, וכל אחד מוריש לבניו כפי הבנים ולא כפי הבני בנים, ואי לא זכו עד שעת ביאתן, אם כן היה ראוי להתחלק לבאי הארץ ולא ליוצאי מצרים, ע"כ קושיתו.
ויתורץ כל זה על פי דרכנו הנ"ל, דהנה ירושת הארץ תליא גם כן בזה, אם נחשבים להתייחס על שם אבותיהם ולא נטמעו באומות, ורק אז זוכים בארץ מכח ירושת אבותיהם. וק"ז הישמח משה זלה"ה פירוש בזה קישור הפסוקים והייתי לכם לאלקים וגו' והבאתי אתכם אל הארץ וגו' ונתתי אותה לכם מורשה, והנה יש לתמוה אם מורשה הוא, אף אם לא יתייחדו לעם לו יתברך לייחד אלקותו עליהם, מ"מ שלהם היא כמו בשאר אומות בארץ ירושתם, ואיך תולה זה בזה. ותוכן תירוצו על פי דברי המהרי"ט (בתשו' ח"ב ס"ו) דהגם דעשו ישראל מומר הוי דיורש את אביו, עם כל זה אין לו זרע לירש אותו, כיון שנשא נשים נכריות קרוי בנה, וממילא אין להם חלק בארץ, אבל אנחנו בני ישראל אברהם יצחק ויעקב זוכים בארץ מכח ירושת אבותינו, כי שם י"ה עדות לישראל שלא נטמעו אף בהיותם במצרים, וז"ש ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים לייחד שמי עליכם, והיינו מפני שמתייחסים אחר האבות, ולכך והבאתי אתכם וגו' ונתתי אותה לכם מורשה, עכלה"ק.
נמצא דבזכות שלא נטמעו באומות, זכו ישראל לירושת הארץ, ואפשר דמהאי טעמא ליוצאי מצריים דייקא נתחלה הארץ, דטרם שיצאו ממצרים עדיין לא היה מוחזקת להם, וקיום ההבטחה עדיין היתה תלויה ועומדת, אם יהיו נחשבים על שם אבותיהם ולא יטמעו ח"ו, ולטעם זה לא נתייחד שם י"ה להעיד עליהם כי אם אחר יציאתם ממצרים, דעד אז היה תליא בבחירתם, ואין הקב"ה מייחד שמו יתברך להעיד בדבר התלוי בבחירה כידוע, ועל כן מוחזקת היא ליוצאי מצרים ולא משעת ההבטחה, ומתורץ קושיא הנ"ל.
[שם] לאלה כאלה, להוציא את הטפלים. וברשב"ם כתב וז"ל: ובסיפרי כתב מה ת"ל לאלה תחלק הארץ, לכשרים וקדושים, כלומר לאפוקי רשעים שבהן, שלא היה להן חלק בה וכו' עכ"ל. [עי' מ"ש לקמן בדף קי"ט ע"א, בד"ה [הב'] ושהיה בכור].
[קי"ז ע"ב] אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, היינו דכתיב (במדבר כ"ו) לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב תרבו נחלתו, קשיא. ופירוש הרשב"ם וז"ל: דהא ליכא למימר לרב תרבה, אותו שהוא רב עכשיו תרבה נחלתו, ולמעט שהוא מועט עכשיו תמעיט נחלתו, דסברא היא כדכתיב לעיל לאלה תחלק הארץ, ולא צריך קרא וכו' עכ"ל. וצ"ב ליישב קושיית הגמרא דלכאורה קרא יתירא הוא לגמרי. [ועיין באוהחה"ק שכתב לפי מה שקדם לנו מכללי התלמוד, שכל שיאמר הגמרא קשיא, היא עומדת לתירוץ, אלא שלא נזדמן להם תירוץ].
ונראה בהקדם הא דאיתא בגמרא גיטין (נ"ז ע"א) דארץ ישראל קרויה ארץ הצבי, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא.
ולבאר ענין זה נקדים מה שביארתי מאמר תמוה אחד בספה"ק חסד לאברהם למהר"א אזולאי זלה"ה (מעין ג' עין הארץ נהר י"ב) וזלה"ק: כל הדר בארץ ישראל נקרא צדיק, הגם שהוא אינו צדיק כפי הנראה לעינים, כי אם לא היה צדיק היתה הארץ מקיאתו, כמ"ש הכתוב ותקיא הארץ את יושביה, וכיון שהארץ אינה מקיאתו בהכרח הוא שנקרא צדיק, עכלה"ק. ובפשטות אין דבריו מובנים, שהרי דבר זה כתוב מפורש בנביאים כי נמצאו והיו בזמן בית ראשון כמה בעלי עבירות בארץ ישראל, כגון המלכים אשר מלכו בארץ ישראל והיו עובדים ע"ז, ולדברי החסד לאברהם הנ"ל כיצד יתכן שנמשך הדבר זמן זמנים טובא כל כך, הלא הארץ היתה מקיאתם בעבור עונותיהם.
ומריש הוה אמינא דשיבוש הוא שנפל בספר חסד לאברהם הנדפס, ומצאתי און לי ממה שהעד בו נכדו הרחיד"א זלה"ה בספרו שם הגדולים (מערכת ספרים ח"א ס"ה) וז"ל: חסד לאברהם חיבר מזה מהר"א זלה"ה, ונדפס באמ"ד, ובעיר ריגיו ראיתי וכו' ונסתכלתי בו שהגהות הם מטעויות והשמטות שנפלו בהעתקה ובדפוס, וחסר כמעט בכל דף כמה שורות, וכמה טעיות וחלופי תיבות ואותיות וכו', ובחזירתי בא לידי ספר חסד לאברהם כולו כת"י שהיה של הרמ"ז, ומצאתי בו כפלי כפלים מהגהות הנז' וכו', יעיי"ש, עכ"ד הרחיד"א ז"ל בשם הגדולים. ומחמת עדות זו סבור הייתי לומר, כי גם מאמר זה בספר חסד לאברהם הוא א' מן המקומות הרבים שחל בהם שיבוש וטעות בספרו, וכאשר נתבאר דאין דבריו מובנים כלל, דכלום ראיה היא זו ממה דחזינן שאין הארץ פולטתן דהם צדיקים, והלא כך היא מדתו של הקב"ה דמאריך אפיה וגבי דיליה, וכמאמר הכתוב (ישעי' כ"ח) המאמין לא יחיש, ופירש"י ז"ל המאמין דבר זה לא ימהרנה לא יאמר אם אמת הוא ימהר לבא, ע"כ. אבל בסופו של דבר ח"ו יכול לבא מה שהתרה הכתוב. [הבורא כל עולמים יעזור שיעשו בני ישראל תשובה, ולא יתקיימו בפועל העונשים וההתראות שהתרה הקב"ה בישראל, והמזומנים להתקיים אחרי ביאת משיח צדקינו, דכתיב וברותי מכם המורדים והפושעים בי, השי"ת יעזור שלא נהיה נמנים ביניהם, אלא נשאר נאמנים להשי"ת ולתורתו הקדושה באמת ובלב שלם].
אמנם אחרי זאת התבוננתי שיש מקום לבאר דברי החסד לאברהם הללו בלי תוספת או מגרעת, ואין הכרח לומר כי חל בו טעות ושיבוש. ויובן בהקדם מה שביארתי בליל התקדש החג דברי בעל ההגדה בפיסקא הא לחמה עניא, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, דלכאורה אומרו השתא הכא לישנא יתירא היא, דמאי בא להודיע בזה שעכשיו הוא נמצא במקום שהוא, פשיטא היא ולא איצטריך למימרא. עוד יש לתמוה שהרי נוסחא זו אומרים גם כאן בארץ ישראל, והיאך שייך שיאמרו בני ארץ ישראל השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, והרי גם בשנה זו הוא בארץ ישראל.
וביארתי על פי מ"ש בספה"ק צמח ה' לצבי (פ' ראה) על הפסוק אבד תאבדון, וז"ל: ובזה תבין איך מקום השכינה וכו' שהיה כהן גדול נכנס פעם אחת בשנה אחר כמה טבילות וקידושין ואחר כמה תפלות שהיו ישראל מתפללין, היאך הוא עתה בית תורפה לישמעאלים בית ע"ז שלהם. אלא שנתקפלה ירושלים ונתגברה עליה קליפה של שאר ארצות, ואפשר שבקיפול ארצות באה שם רצועה מארם, עד שבנו שם בית הע"ז, והם חשבו שבנו בירושלים והם מכזבים וכו', ולכן אמרו ז"ל אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, כי ההרים שהם באמת ארץ ישראל אין מקבלין על עצמן שום ע"ז, כי הם קדושים ואין ההרים אלו אלהיהם, שבודאי נתקפלו בעת נטעו בהם אשירה וע"ז, רק ע"ז של ארץ חוצות שהמשיכו לשם. וזהו אבד תאבדון ר"ל מה שכבר נאבד, דהיינו הרצועה בישא הנ"ל, שנאבדת מארצם הטמא ובאה לכאן, תאבדון אותה לגמרי מכאן ומכל מקום, ומפרש את כל המקומות וגו', ר"ל דמקומות אלו שבאו לכאן על ידי שעבדו הגוים את אלהיהם בכאן, וקדושת הארץ לא רצתה לסבול הטומאה, ובאו המקומות מארצם הטמא לכאן שנתקפלה הארץ תחתיהם ורצועה בישא מארץ העמים נמשך עליה וכו', עכלה"ק, יעיי"ש שהאריך עוד. ובהג"ה שם הביא עוד מדברי רש"י בפסוק (ירמי' ד') ראיתי את ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו, וזלה"ק: התקלקלו נתקו ונזרקו ממקומם, כמו קלקל בחיצים, ע"כ.
וממילא נשמע מדברים אלו כי באותו מקום שהעמידו שם בית מינות לחוקק חוקי מינות, וכן בכל המקומות שמפיצים שם מינות, אין במקומות האלו קדושת ארץ ישראל, כי הארץ הקדושה נתקה ונזרקה משם ותחתיה באה רצועה בישא של אדמה טמאה מעפר ארץ העמים [ועיין ביאור ענין זה באריכות בספר ויואל משה]. ולפי זה נמצא דאין גם אחד יודע דבר לאשורו באיזה מקום הוא נמצא באמת, כי אולי אין מעשיו רצויים ומקובלים לפני המקום ברוך הוא שיזכה לשבת בארץ ישראל, ושמא גרמו העוונות ונעקרה ממקומה האדמה אשר הוא יושב עליה בארץ ישראל, ובמקומה באה אדמת ארץ העמים, ואף כי לבבו כן ידמה כי המקום אשר הוא עומד עליו אדמת קדש הוא, טעות בידו ומקום מדרך כף רגלו אדמה טמאה, רצועה בישא מעפר חוץ לארץ שנמשכה ובאה לשם.
ועל כן אומרים בנוסח ההגדה השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, והכי פירושו השתא הכא, כלומר אף שאנכי דר בארץ ישראל, מ"מ אין הדבר ידוע לי בבירור כי אכן אני יושב בארץ ישראל, כי מי יודע שמא על אדמה טמאה אני יושב, דדלמא נעקרה הארץ הקדושה ממקומה כנ"ל, ולכן אינו אומר אלא השתא הכא, פירוש דעכשיו נמצא הוא באשר הוא שם, מבלי לפרט מקומו, דאין אתו יודע על נכון איה מקום מושבו באמת, אבל לשנה הבאה חזק ואמיץ בטחוני שאזכה לתקן מעשי ואהיה יושב בארעא דישראל על האדמה אדמת קדש.
ובדברי הספה"ק צמח ה' לצבי הנ"ל, מובן ענין אמרם ז"ל ארץ הצבי, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, כך ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא. דהנה אותם המקומות שישראל עובדים בהם את הבורא יתברך שמו בתורה ובעבודה שם מקום השראת זיו שכינתו יתברך, והארץ הקדושה לעולם עומדת במקומה בל תמוט ותנתק משם. אכן כאשר ישראל חוטאין אזי העוון גורם לסלק השכינה הקדושה, ומתנתקת אדמת הקדש של ארץ ישראל ממקומה ובאה תחתיה רצועה בישא של אדמת ארץ העמים, ומחמת כן נעלמה היא מעין כל חי אדמת הקדש אשר נתקלקלה ונתקה ממקומה מחמת העוונות, ורק באותם מקומות בארץ ישראל שעוסקין עדיין בתורה ובמצוות בשלימות נותרה על מקומה אדמת ארץ ישראל. וזהו ביאור אמרם ז"ל בזמן שיושבין עליה רווחא, הכוונה ליושבי הארץ הכשרים של שכל עסקם בתורה וביראת ה' כל היום שהם הראויים לשבת בארץ ישראל, אזי רווחא שמתפשטת ארץ ישראל האמיתית בכל מקום אשר הם יושבים, אבל בזמן שאין יושביה עליה וח"ו את מקומם תפסו עוברי עבירה המטמאין את הארץ, וגורמים לסלק קדושת השכינה מן הארץ, אזי גמדא, שהאדמה אדמת הקדש מצטמקת ומתכווצת, שהרי ניתקת ונעתקת היא מכל אותם מקומות. ואף כי למראית עין נראה כי לא נתקטנה הארץ כלום, היינו משום שבמקום הארץ הקדושה שנעתקה ממקומה באה רצועה בישא מארץ העמים.
ועל פי הדברים הנאמרים בענין, נראה לפרש דברי הכתוב לאלה תחלק הארץ וגו' לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו וגו', דהנה בספרי (פ' פנחס) איתא מה ת"ל לאלה תחלק הארץ, לפני כשרים וקדושים, והרשב"ם (לעיל בעמוד א' ד"ה כאלה) הביא דרשת הספרי, וכתב עלה לאפוקי רשעים שבהן שלא היה להם חלק בה. ולפי מה שנתבאר כי כשעוברי עבירה מתיישבין בארץ ישראל מתנתקת הארץ ממקומה, רמז לנו הכתוב בכאן ענין זה, דכלפי שהזהיר שתהיה הארץ מתחלקת לפני כשרים וקדושים דוקא, בא כמפרש כי אם יטלו רשעים חלקם תעקר הארץ הקדושה אשר נפלה לחלקם מעל מקומה, ותבא תחתיה אדמת חו לארץ, וז"ש לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, כלומר דהתפשטות הארץ או התכווצותה תלוי במספר הכשרים והצדיקים היושבים עליה, אם רבים הם אז תרבה ותתפשט נחלת ה' הארץ הקדושה, דבזמן שיושבין עליה צדיקים וכשרים הראויים ליטול בה חלק הם משרים שכינתו יתברך בקרב הארץ, ואדמת ארץ ישראל לא תעקר ממקומה, ולמעט תמעיט נחלתו, דאם נתמעטו יושבי הארץ הצדיקים, ובמקומם יושבים בעלי עבירה אזי תמעיט נחלתו, דבזמן שאין יושבין עליה כשרים וצדיקים הראויים לדור בה גמדא, שהארץ נעקרת ממקומה כנ"ל.
[קי"ט ע"א] יודע הי' משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו, ופי' הרשב"ם יודע הי' משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן כמו בן, שהרי דינין נצטוו במרה ופרשת נחלות מכללן, ועוד דאיכא למילף מפ' יבמין שהבת כבן וכו' דהא בנות צלפחד משם למדו וכו', ולכאורה א"כ למה לא השיב להם משה רבינו מיד על עיקר שאלתם שהבת כבן ויורשת במקום שאין בן, ומה נשתנה הלכה זו שהקריב את משפטן לפני ה', גם למה המתין ולא צוה לבני ישראל פרשה זו איש כי ימות ובן אין לו וגו' עד שבא לפניו מעשה דבנות צלפחד.
ואפ"ל עפי"מ דאיתא במד"ר פ' וישב (פ"ד סי"א) כך הי' אבינו יעקב סבור שתחיית המתים מגעת בימיו, וכמו"כ מבואר במדרשי חז"ל שמשרע"ה הי' מצפה על זה, והאריך בזה בספה"ק מגלה עמוקות, דמשרע"ה רצה ליכנס לא"י, ולתקן הכל ע"י זכותא דא"י, ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ ולבטל כל הצרות שבעולם, ואלו הי' נכנס הי' העולם התקון ותחיית המתים בימיו, והי' הכל מיד באותו בחי' שיהי' אחר הגאולה, ולכל זה הי' משה רבינו מצפה, ומתפלל תקט"ו תפילות שירשהו השי"ת ליכנס לארץ, ולא הודיעו ית' שהגזרה מוחלטת כדי ליתן לו פתח שיהא עומד ומתפלל, לפי שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, עד שא"ל ית' רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, כי אילו הי' מתפלל עוד תפילה אחת הי' נענה, אלא שלא הי' רצון העליון ב"ה לכך, שלא הי' עדיין זמנו של התיקון השלם, ע"כ נמנע ממנו כח התפלה אז סמוך למיתתו, והודיעו ית' שהגזירה מוחלטת, (עיין בדברנו במ"א שהארכנו בבחי' זו).
עכ"פ אילו הי' משה רבינו נכנס לארץ לא הי' עוד מקום ספק בהלכה זו דבנות צלפחד, כי הי' תחיית המתים מיד בכניסתם לארץ, וצלפחד צדיק גמור הי' כאמרז"ל והי' עומד בתחי', והי' מוליד עוד בנים כאמרז"ל עתידה אשה שתלד בכל יום, ולכ ישראל יהיו נושעים בבנים גם אותן שלא זכו אלי' בעוה"ז, ומעתה לא נהיה במציאות כלל הלכה זו דאיש כי ימות ובן אין לו, שיצרך להעביר נחלתו לבתו, גם בנות צלפחד לא היו יורשות אלא הבנים שהי' צלפחד מולד עוד.
ואפשר דע"כ לא השיב להם משרע"ה על שאלתם שהבת יורשת אע"פ שכבר ידע בזה כאמרז"ל, דאה"נ שידע בעצם ההלכה, אבל הי' מצפה שישתנה מצב העולם לטובה, ויהי' הכל בבחי' שלאחר הגאולה, ולא יצטרך להעביר נחלה מבן לבת, ומה"ט לא אמר פרשה זו דאיש כי ימות ובן אין לו עד אחר מעשה דבנות צלפחד שצוהו ד' לצוות לבנ"י, כי לפי הבחי' שהי' מצפה אליה, לא הי' מציאות לזה להלכה ולמעשה, וע"כ הקריב משה את משפטן לפני ד', לשמוע מה יצוה ד' בענין הזה, ומזה רצה לשפוט ולידע אם הגזירה מוחלטת עליו שלא יכנס לארץ אם לאו, אמנם הבוי"ת ידע כי עדיין לא הגיע הזמן שיהי' התקון השלם בימיו, גם לא רצה הבוי"ת לגלות לו בפירוש שהגזירה מוחלטת עליו שלא יכנס, דהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים כנ"ל, ולא השיב לו ית' מענין ביאתו לארץ דברים ברורים, אלא הוראה לשעה בעצם ההלכה, וצוהו לצוות את לישראל פרשה זו, ועדיין נשאר בספיקו והי' עומד ומתפלל על כניסתו לארץ, כי זה הי' רצונו ית' כנ"ל.
[קי"ט ע"א, ע"ב] ושהיה בכור נוטל שני חלקים [דאיתא במשנה בנות צלפחד נטלו ג' חלקים וכו' ושהיה בכור נוטל פי שנים] ואמאי ראוי הוא, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק וכו', אלא אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא, [פירוש הרשב"ם ליוצאי מצרים, כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה, כלומר אני נתתיה לכם ירושה]. מיתיבי אמר רבי חידקא, שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא, וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר, יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו וכו', ואי סלקא דעתך ארץ ישראל מוחזקת מאי קא מסתפקא ליה, היא גופא קא מסתפקא ליה, דכתיב (שמות ו') ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', ירושה היא לכם מאבותיכם, או דלמא שמורישין ואינן יורשין [פי' הרשב"ם וקא מיבעיא ליה, האי מורשה דקאמר רחמנא, פשיטא לי דמורישין ואינן יורשין הוא, מדכתיב מורשה ולא כתיב ירושה, ועוד שהרי כבר מתו כולן במדבר, אלא הכי קא מבעיא ליה, מי איכא למימר נמי, דהכי קאמר ירושה היא לכם מאבותיכם ונוטל בה הבכור חלק בכורה, דכיון דכתיב לכם מורשה, ירושה היא לכם נמי בעי למימר, או דלמא מורישין ואינן יורשין לחוד קאמר, אבל אינה ירושה להם, ולא יטול בה הבכור חלק בכורה], ופשטו ליה תרווייהו, ירושה היא לכם מאבותיכם, ומורישין ואינן יורשים. [ופירוש הרשב"ם ופשטו ליה משמיא דתרוייהו משמע, מדאמר ליה רחמנא והעברת, זה חלק בכורה, שמע מינה דירושה היא לכם מאבותיכם נמי קאמר רחמנא, אבל מורישין ואינן יורשין ממילא הוה ידע כדפרישית וכו', דכתיב מורשה ולא כתיב ירושה, ועוד שכבר מתו מתי מדבר, עכ"ל הרשב"ם]. והיינו דכתיב (שם ט"ו) תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, תביאנו לא נאמר אלא תביאמו, מלמד שמתנבאין ואינן יודעין מה מתנבאין. פירוש הרשב"ם כיוצא בדבר אתה אומר, דכי היכי דהאי מורשה אתא להתנבאות עליהן דמורישין ואינן יורשין, ואע"ג שלא חטאו עדיין חטא דמרגלים ולא נגזרה גזירה, כך אנו מוצאים פסוק אחר, שנתנבאו שלא יכנסו לארץ, ואע"פ שעדיין לא נגזר עליהן שלא ליכנס, תביאמו לאחרים משמע, עכ"ד הרשב"ם ז"ל.
לכאורה צ"ב מ"ש בגמרא ופשטו ליה תרווייהו, דלפי דברי הרשב"ם ז"ל לא איפשטא רק הא דירושה היא לכם מאבותיכם, מדכתיב והעברת זה חלק בכורה, ואין הבכור נוטל בראוי, אבל הך דמורישין ואינם יורשים לא פשטו ליה מהכא, אלא שכתב הרשב"ם דממילא הוי ידעו זה ומעיקרא היה האיבעיא רק על אידך, אם ירושה היא לכם מאבותיכם, אמנם מלישנא דגמרא ופשטו ליה תרווייהו, משמע דאבעיית הגמרא היה על שניהם ומכאן פשטו לתרווייהו. גם קשה מה דמסיק בגמרא והיינו דכתיב תביאמו וגו' מלמד שמתנבאין ואינן יודעים מה מתנבאים, הלא אין כאן מתנבאים לפירוש הרשב"ם, כיון דכבר נשמע ממשה במה דאמר מורשה, שמורישין ואינם יורשין ולא יכנסו לארץ, וב' קושיות אלו הקשה ק"ז הישמח משה זלל"ה.
ועכ"פ מבואר דבמאמר הכתוב ונתתי אותה לכם מורשה, רמזה להם הנבואה שלא יכנסו לארץ, ומורישין ואינן יורשין, דאם לא כן היה צ"ל ונתתי אותה לכם ירושה, להודיעם עצם ההלכה דירושה היא להם מאבותיהם, והבכור יטול בה פי שנים, ולכאורה מה צורך להם בהודעה זו, ופסוק זה נאמר להם בעודם במצרים, ודיה לצרה בשעתה, וכמו ששאל משה רבינו ע"ה על מאמרו יתברך אהי' אשר אהי', ונרמז בה שעבוד שאר מלכיות, אמר לפניו רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת דיה לצרה בשעתה, וכמו כן טעמא בעי מ"ש הכתוב ונתתי אותה לכם מורשה.
אמנם אפ"ל דל"ק כל כך, דמשמעות הלשון סובל שניהם כמו שיתבאר להלן, ותליא בזכותן של ישראל איך שיתקיים פירוש הכתוב, ועל דרך זה מצינו בכמה מקומות, וכמ"ש במדרש רבה ריש פרשת במדבר (פ"א סי' י"א) שאו את ראש כל עדת בני ישראל, "רומם את ראש", "גדל את ראש" לא נאמר, אלא "שאו" את ראש, כאדם האומר לקוסטינר סב רישיה דפלן, כך נתן רמז למה שאו את ראש, שאם יזכו יעלו לגדולה, כמה דתימא ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, אם לא יזכו ימותו כולם, כמה דתימא ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על העץ וכו', וכמוהו הרבה פסוקים.
והנה הך מילתא מספקא להו לחז"ל בגמרא, אם ארץ ישראל מוחזקת וירושה היא להם מאבותיהם או לאו, ואם נאמר דמוחזקת, על כרחך מורשה דקאמר קרא משמעותו ירושה, דירושה היא לכם מאבותיכם והבכור נוטל בה פי שנים, ומדלא הוציאו קרא בלשון ירושה, שמע מינה תרווייהו וגם הך דמורישין ואינם יורשין ולא יכנסו לארץ, אמנם אם נאמר דאינה מוחזקת בידינו מאבותינו, אפשר שיתפרש ונתתי אותה לכם מורשה, מלשון מתנה ולא לשון ירושה, וכמו שדרשו ז"ל בשמות רבה (פל"ג ס"ז) תורה צוה לנו משה מורשה, אל תקרי מורשה אלא ירושה, הרי שמלת מורשה כפשוטו אין הכרח לפרשו בלשון ירושה, דאי לאו הכי מה צורך לדרוש אל תקרי, ולפי זה יתפרש הפסוק ונתתי אותה לכם מורשה, שהוא הבטחה לדור באי הארץ, שיתן להם הקב"ה את הארץ במתנה, ולא איפשטא מהכא אף חדא מהני תרי האבעיות שבגמרא, דכיון דאין במשמעות מורשה ירושה, לא נדע הך דירושה הוא לכם מאבותיכם, וגם הא דמורישין ואינם יורשין, אבל השתא דילפינן מהעברתם זה חלק בכורה דירושה הוא לכם מאבותיכם, דאי לאו הכי אין הבכור נוטל בראוי, ועל כרחך מורשה לשון ירושה הוא, ואם כן למה אמר הכתוב מורשה ולא ירושה, שמע מינה דמורישין ואינם יורשין, ואתי שפיר ופשטו ליה תרווייהו, דגם הך מילתא דמורישין ואינם יורשין פשטו ליה מהכא, ומתורץ קושיא הראשונה שהקשה ק"ז זלל"ה.
וקושיא הב' אפשר לתרץ, דהנה הרשב"ם נתן ב' טעמים, דמורישין ואינם יורשין ממילא הוי ידעי, טעם א' מדכתיב מורשה, אמנם כבר ביארנו שאין בטעם זה הכרח, דאלמלי לא נפסק הדין דבנות צלפחד נוטלות חלק בכורה, לא הוי ידעינן ממורשה דמורישין ואינם יורשין, וא"ש מה שדרשו ז"ל תביאמו ותיטעמו וגו' מלמד שמתנבאין ואינן יודעים מה מתנבאים, דאף שכבר שמעו ממשה רבינו ונתתי אותה לכם מורשה, אין הכרח משם שמורישין ואינם יורשין ולא יכנסו לארץ, והטעם הב' שכתב הרשב"ם שכבר מתו מתי מדבר עדיין לא ידעו אז, ע"כ התנבאו ממ"ש תביאמו.
ובזה יש ליישב הא דקאמר בגמרא הנ"ל היא גופא קא מסתפקא ליה, דכתיב (שמות ו') ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', ירושה היא לכם מאבותיכם, או דלמא שמורישין ואינן יורשין, ולכאורה הלא כל התורה כולה כללותיה ופרטותיה נאמרו למשה מסיני, ואם כן איך הוה מספקא ליה בדין זה. אמנם משה רבינו עדיין היה מצפה שיכנס לארץ ישראל, ויהיה עולם התיקון מיד, ואף לאחר שמתו דור המדבר, אלמלא זכו ישראל היה אפשר שיהיה תחיית המתים מיד, ואותו הדור עצמו היו נכנסים עם משה רבינו ע"ה לארץ ישראל, והיה נתכפר להם על ידי המיתה, וכמ"ש רז"ל שיעקב אבינו היה סבור שתחיית המתים מגעת בימיו, וכמו כן משה רבינו ע"ה אף לאחר שתמו דור המדבר עדיין היה מתפלל אעברה נא וגו', והיה מצפה שיהיה עולם התיקון, ויתוקנו כל החטאים בבחינה דלעתיד, ולא יהיה חורבן וגלות, דלולי זה היה כמה טעמים ומניעות שישאר משה רבינו ע"ה במדבר, גם לטעם שאמרו ז"ל שיקומו עמו מתי מדבר בתחיה לעתיד, והארכנו בזה במקום אחר.
ואפשר דלטעם זה לא רצה משה רבינו ע"ה להכריע בהלכה זו דבנות צלפחד, אלא ויקרב משה את משפטן לפני ה', דבמשפט זה תליא גם משפטם של דור המדבר אם יכנסו לארץ, ועל כן הקריב משפטן לפני ה' דייקא, ועורר רחמים שיכריע הבורא יתברך בדינם לטובת דור המדבר שיכנסו לארץ ישראל, ואפשר שהיה רצון משה רבינו ע"ה להכריע יותר שאין ארץ ישראל מוחזקת בידינו ולא ירושה היא בידינו מאבותינו, ולא נצטרך לפרש דמורישין ואינן יורשין, ולזה אמר שנתעלמה ממנו הלכה, ואפשר שהעלימה הקב"ה ממנו לטעם זה, דעד שלא ידע הכרעה זו ירבה בתפלות ותחנונים לבטל הגזירה, והבורא יתברך מתאוה לתפלתן של צדיקים, אמנם ראתה חכמתו יתברך שכן צריך להיות, ובוודאי הוא לטובתם של ישראל, ועל כן פשטו ליה משמיא מדכתיב והעברת זה חלק בכורה, שמע מינה דירושה היא להם מאבותיהם ומורישין ואינן יורשין, והגזירה מוחלטת שלא יכנסו דור המדבר לארץ כמבואר בגמרא.
[שם] ושהיה בכור נוטל שני חלקים [דאיתא במשנה בנות צלפחד נטלו ג' חלקים וכו' ושהיה בכור נוטל פי שנים] ואמאי ראוי הוא, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק וכו', אלא אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא, מיתיבי אמר רבי חידקא, שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא, וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר, יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו, וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן, ויודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה וכו', אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות, וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב ע"י משה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו, ללמדך שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, ואי סלקא דעתך ארץ ישראל מוחזקת מאי קא מסתפקא ליה, היא גופא קא מסתפקא ליה, דכתיב (שמות ו') ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', ירושה היא לכם מאבותיכם, או דלמא שמורישין ואינן יורשין. ולכאורה קשה דמדברי הגמרא משמע שמשה רבינו ע"ה בעצמו היה מסופק בהלכה זו, אמנם במדרש ילקוט (רמז תשע"ד) מבואר להיפך, והכי איתא שם: ר"ל אומר יודע היה משה רבינו את הדין, אלא באו לפני שרי העשרות תחלה, אמרו להם דין של נחלה הוא, ואין זו שלנו, אלא של גדולים ממנו, באו לפני שרי חמשים, ראו שכבדו אותן שרי עשרות, אמרו אף אנו יש גדולים ממנו, וכן לשרי המאות, וכן לשרי האלפים, וכן לנשיאים, השיבו להן כולן כענין הזה, שלא רצו לפתוח פה בפני מי שגדול מהן, אמר משה אם אומר אני להם את הדין, אטול את גדולתן, אמר להן אף אני יש גדול ממני, לפיכך ויקרב משה את משפטן לפני ה', עכ"ד המדרש. מבואר דכולן היו יודעים לפשוט הלכה זו, רק שלא רצו ליטול גדולה לעצמן, והוא היפך לשיטת הגמרא הנ"ל.
גם קשה לפי דברי הגמרא, הלא כל התורה כולה כללותיה ופרטותיה נאמרו למשה מסיני, ואם כן איך הוה מספקא ליה בדין זה. ועוד מה זה דמדייק הגמרא שהוא תלמידו של רבי עקיבא, ואין זה דרך הגמרא בכל מקום שאמרו הלכה בשם תנא, לפרט תלמיד של מי, ומה נפק"מ להלכה זו שהוא תלמידו של רבי עקיבא. גם צ"ב הקישור בין שני מימרות הללו, בנות צלפחד ומקושש, שהסמיכוהו בברייתא זה לזה. הקשה בספר בנין אריאל הובא בישמח משה, אמאי לא פשט ליה משה רבינו ע"ה דארץ ישראל מוחזקת לנו, מן הפסוק (דברים י"ב) ואשיריהן תשרפון באש, דמזה פשטו בגמרא ע"ז (נ"ג ע"ב) דארץ ישראל מוחזקת לנו, דאם לא כן היה סגי בביטול כדין ע"ז של גוי, עיי"ש.
ויתבאר בהקדם לפרש הפסוק (במדבר י' כ"ט) ויאמר משה לחובב וגו' נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, וזה הפסוק הוא מקושי הבנה לכאורה. גם תיבת אותו מיותר. ונקדים מה דאיתא בגמרא (להלן קכ"ד ע"א) עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, ולכאורה הלא גם על הי"ב חלקים, היו השבטים מתרעמין שקטן הוא מהכיל, ואינו מספיק חלקם, ומכל שכן לעתיד שיתרבו ישראל אלפים ורבבות עד אין מספר, ואיך יתחלק לי"ג חלקים בתמיה. אך אפ"ל על פי מה דאיתא במדרש רבה (פ' דברים) א"ר אלעאי בשם ר' יוסי בן זמרה מפני מה לא גילה הקב"ה לאברהם אבינו שיתן לבניו את המן [פי' המפרשים, מדכתיב המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, והרי גילה לו הגלות והגאולה ונתינת הארץ, ולמה לא גילה לו גם טובת המן], א"ר אבא בר כהנא כך הוא דרכן של צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. ועד"ז אפ"ל גם הכא לענינינו, דאע"פ שארץ ישראל הניתן לישראל מאז לגבולותיה באמת קטן הוא מהכיל עם רב כזה אשר יתרבה לעתיד בעת קץ, מ"מ כיון שדרכו יתברך צדיקו של עולם ליתן יותר ממה שגילה, בבחינת צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, על כרחך שיוסיף הקב"ה על מתנת ארץ ישראל המועטת הניתן מאז, ויתן לנו עוד חלקי ארץ ישראל הרבה יותר ממה שהיה לנו מקדם, ומלבד ההבטחה שהובטחה לאברהם אבינו ע"ה שלעתיד ינתן לישראל גם ארץ קיני קניזי וקדמוני, שהם אדום עמון ומואב, מלבד זה יתגלה לנו בארץ ישראל גופא עוד חלקים רבים ומרובים שלא נתגלו עדיין מימים מקדם, ועל דרך זה שפיר יהיה בו כדי הספקת מקום להכיל את כל הקהל המרובה.
ויובן על פי מה דאיתא במדרש רבה (פ' ראה) כי ירחיב ה' את גבולך, אפשר שהקב"ה מרחיב את ארץ ישראל, א"ר יצחק המגלה הזאת אין אדם יודע כמה ארכה וכמה רחבה, כשהיא נפתחת היא מודעת כמה היא, כך ארץ ישראל כל רובה הרים וגבעות וכו', כשישרה [גירסת הרד"ל "כשישווה"] אותה הקב"ה, מנין שנאמר כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, אותה שעה היא מודעת מה היא וכו', ואיתא בספרי שהראה לו הקב"ה למשה כל חדרי ארץ ישראל, ופי' שהראה לו הפנימיות של ארץ ישראל שטמיר ונעלם מעינינו, ועתיד להתרחב ולהיות נגלה לעין כל לעתיד [עיין בדברינו פ' עקב עמוד ע"ז שהרחבנו בביאור ענין זה].
והנה מפורש בנבואת יחזקאל (סי' מ"ז) דלעתיד גם הגרים יהיה להם חלק בארץ, אף דלא נטלו חלק בארץ בחלוקת יהושע, וטעמא דמילתא כתב המשנה למלך (בפ"ד הל' בכורים) דהגרים שנתגיירו בעוד ישראל בגלות הם גירי צדק, ולא דמו לאותם גרים שנתגיירו כשיצאו ישראל ממצרים, שהיינו ברום המעלות, ולא היתה כוונתם לשמה, משו"ה אותם לא נטלו חלק בארץ, עכ"ל. ואפשר שיקבלו הגרים מאותו החלק בארץ שיתוסף לעתיד, דהרי החלק שבארץ ישראל שהיה מכבר, הרי היא מוחזקת בידינו מאבותינו, והרי השבטים מוחזקין בה. והנה משה רבינו היה מצפה שיכנס לארץ ישראל מיד, כמו שפירש"י ז"ל על הפסוק נוסעים אנחנו וגו' מפני מה שיתף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזירה עליו וכסבור שהוא נכנס, ע"כ, ואז לא היה הבית המקדש נחרב, דלא שלטו האויבים במעשה ידיו של משה כמפורש בדרז"ל, והיה עולם התיקון מיד, והיה נתגלה גם הפנימיות של ארץ ישראל, ומאותו חלק יהיו גם הגרים נוטלים חלקם, וז"ש נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, ומלת המקום ומלת אותו נסתר, ירמוז על חלק הנסתר שיתגלה לנו, ועל כן אמר לכה אתנו והטבנו לך וגו' והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך, כי גם הגרים יקבלו חלק בארץ.
ואפשר דהא דארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו, זה רק על חלק ארץ ישראל שהיה נגלה אז בחלוקת הארץ בימי יהושע, אבל החלק שעתיד להתגלות, אולי אין זה מוחזק בידינו, ובזה היה משה רבינו ע"ה מסופק, שהיה סבור ליכנס לארץ ישראל מיד, ויהיה עולם התיקון ויתגלה פנימיות הארץ, ועל זה החלק היה מסופק, אם הבכור נוטל פי שנים, דאולי זה אינו מוחזק, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.
וממילא אין שום סתירה מהילקוט על דברי הגמרא, וגם ל"ק קושית המפרשים, אמאי לא פשיט ליה משה רבינו ע"ה מואשיריהם תשרפון באש, דבאמת היו יודעין הדין, שארץ ישראל מוחזקת להם, מן הפסוק ואשיריהן תשרפון כנ"ל בגמרא על זה, רק משה רבינו ע"ה נכנס בגדר הספק, על חלק ארץ ישראל העתיד להתגלות, ואפשר דזה אין מוחזקת, ואין מגיע להם בה חלק בכורה, על כן ויקרב משה את משפטן לפני ה', כי בחינת העתיד לא נגלה רק להקב"ה, שהוא יודע אם גם זה החלק בארץ ישראל מוחזק לנו, אבל הקב"ה השיב לו כן בנות צלפחד דוברות, דהיינו רק מה שהם דוברות דייקא, ואפשר שהם לא השיגו כל זה, ובקשו חלקם מחלק ארץ ישראל שהיה נגלה אז, אבל מה שאתה חושב בספקן, על זה לא השיב לו הקב"ה, דלא ניתן להתגלות עד לעתיד. ועם כל זה היה משה רבינו ע"ה סובר, מפני שאמר לו הקב"ה נתן תתן ב' פעמים, שא' קאי על ארץ ישראל דעכשיו, וא' על ארץ ישראל דלעתיד, ועדיין היה מצפה שיכנס לארץ ישראל מיד ויתגלה חלק העתיד, עד שאמר לו הקב"ה בפרשה הסמוכה עלה אל הר העברים, שאין עדיין זמנה ולא יכנס לארץ.
ומיושב גם כן קושייתנו הנ"ל מה שבגמרא בסוגיין מספקא להו, אם ארץ ישראל מוחזקת, או דלמא מורישין ואינן יורשין, ובמסכת ע"ז פשיטא להו דמוחזקת מן הפסוק ואשיריהם הנ"ל, גם תמי' על הרמב"ם שלא הביא רק הך דינא דמסכת ע"ז, ולא הך דסוגיין הנ"ל, ולדרכנו א"ש דחלק ארץ ישראל הנגלה לנו פשיטא דמוחזקת, אבל בסוגיין השקלא וטריה בספיקו של משה רבינו על ארץ ישראל של לעתיד, וזהו הלכתא למשיחא ולא נפשט, על כן לא הביאה הרמב"ם ז"ל.
ונקדים מה שדרשו רז"ל בספרי [הביאו הרשב"ם (לעיל קי"ז ע"א)] לאלה תחלק הארץ, לצדיקים לכשרים כמותכם. נמצא שאין בארץ ישראל חלק רק למי שמתנהג על פי התורה, אבל מי שאינו מתנהג על פי התורה, ולהמינים ורשעים הכופרים בתוה"ק, אין להם טענה על ארץ ישראל, שאין להם שום חלק בה. ואם כן לכאורה קשה היאך תבעו בנות צלפחד חלק אביהם בארץ ישראל, הלא למ"ד צלפחד זה מקושש, אם כן חילל את השבת דהוי כעובר על כל התורה כולה, ואין לו חלק בארץ ישראל. אמנם יתבאר בהקדם דברי הגמרא (שבת צ"ו ע"ב) ת"ר מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר (במדבר ט"ו) ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים וגו', ולהלן הוא אומר (שם כ"ז) אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי ר' עקיבא, אמר לו ר' יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק, ויל"ד דר' עקיבא לא השיבו כלום על טענה זו, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, וטעמא בעי לשיטת ר' עקיבא. ועוד קשה דלשיטת ר' עקיבא דדריש ליה מגזירה שוה במדבר במדבר, אם כן התורה גילהו, דגזירה שוה דאורייתא הוא, ואם כן מה טענה היא זו, אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, הי"ל להשיב דלפי דבריו גם התורה גילהו, דגזירה שוה דאורייתא היא.
אמנם התוספות (בסוגיין לקמן עמוד ב' ד"ה אפילו) הביאו בשם המדרש דמקושש לשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחויבים במצות, עמד וחילל שבת, כדי שיהרג ויראו אחרים, עכ"ל. מבואר שעשה עבירה לשמה לזכות את הכלל ישראל, והיה כוונתו לטובה, ואמרז"ל (נזיר כ"ג ע"ב) גדולה עבירה לשמה וכו', אבל סוף כל סוף גוף המעשה עבירה היה, ורק הכוונה היתה לטובה, וכל כעין זה נמסר רק להקב"ה, שרק הוא יתברך יודע להכיר פנימיות המחשבה שבלב, אבל בבית דין של מטה אי אפשר לדון על המחשבה, והטעם יובן, על פי מה שכתב הנודע ביהודה זלה"ה (עי' שו"ת נוב"י חאו"ח סי' ל"ה) שלא מהני תשובה בבית דין של מטה, אף שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, כיון שהתשובה היא רק נקודה שבלב, והנסתרות לה' אלקינו, ואי אפשר לדון על המחשבה בבית דין של מטה, [עי' מזה בספר ויואל משה (מאמר א' סי' ע"ב)], ואם מחלל שבת בכי האי גוונא נדון למיתה בבית דין, אף שנתכוין לשם שמים, ובשביל זה נהרג צלפחד.
ואפשר שזהו שאמר לו ר' יהודה בן בתירא לר' עקיבא, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, היינו שדבר זה שאדם עושה עבירה וכוונתו לשם שמים התורה מכסהו, שאי אפשר לדון בדיני התורה על המחשבה, וזה שייך רק להקב"ה, ולגבי הקב"ה הוא צדיק, אבל לגבי דידן עבירה היא, ואם כן למה אתה מגלהו, ור' עקיבא לא חש לטענה זו, דבאמת גם התורה גילהו על ידי גזירה שוה במדבר במדבר.
ובמעשה דבנות צלפחד שאמר לו הקב"ה למשה כן בנות צלפחד דוברות, ומגיע להם חלק בארץ, הבורא יתברך הכריע דלשם שמים נתכוין, דאי לאו הכי לא היה מגיע להם חלק בארץ, ולכך מעיקרא בפרשת מקושש כיסהו התורה, דכתיב וימצאו איש מקושש עצים, ולא נזכר שמו, אבל בפרשת צלפחד כתבה התוה"ק אבינו מת במדבר, ומלת במדבר מיותר ומופנה לגזירה שוה, לדרוש דצלפחד היה, ומעתה כבר התורה גילהו, אחר שהבורא יתברך בעצמו דן במשפטם של בנות צלפחד והכריע דלשם שמים נתכוין, [עיין בדברי יואל ויחי (עמוד תקי"ג) שהארכנו בזה].
וז"ש בנות צלפחד, אבינו מת במדבר, רמזו על גזירה שוה במדבר במדבר, דיליף ר' עקיבא משם דמקושש זה צלפחד, וכי תימא אם כן חילל שבת והוי כעובר על כל התורה כולה ואין לו חלק בארץ ישראל, על זה אמרו והוא בחטאו מת, בחטאו דייקא, דהיינו לגבי עצמו ובני אדם כמותו היה נחשב חטא, אבל לגבי הקב"ה שהוא בוחן כליות ולב לא היה חטא, משום שעשה לשם שמים לזכות על ידי זה את הכלל ישראל, על כן ויקרב משה את משפטן לפני ה' דייקא, שדבר זה לא נמסר להכריע כי אם להבורא יתברך, שהוא בוחן כליות ולב, והשיב הקב"ה למשה כן בנות צלפחד דוברות, נתן תתן להם וגו', דלכאורה אומרו כן בנות צלפחד דוברות מיותר, שיספיק לומר נתן תתן להם וגו', אמנם שני דברים הודיעו הקב"ה למשה, הא' כן בנות צלפחד דוברות, במה שאומרים שאביהם היה צדיק ונתכוון לשם שמים, וממילא מגיע לו חלק בארץ, ואחר כך אמר לו הדין נתן תתן להם וגו' שאם אין בן יורשין הבנות.
[א"י דהשיבו השי"ת כן בנות צלפחד דוברות, שאמת נכון הדבר שלשם שמים נתכוין, ולכן נתן תתן להם, שמגיע לו חלק בארץ, דבאמת למחללי שבתות אין להם חלק בארץ, ואם היה אומר רק נתן תתן לו היה אפשר לטעות דגם למחלל שבת יש חלק בארץ, לכן הכפיל הדבר ואמר כן בנות צלפחד דוברות, להגיד שרק עבור זה שלשם שמים נתכוון, ורק עבור זה מגיע לו חלק בארץ, אבל בלא זה לא היה מגיע לו].
ובזה יובן קישור ב' מימרות הנ"ל של ר' שמעון השקמוני, יודע היה משה שבנות צלפחד יורשות, ויודע היה משה שמקושש חייב מיתה, גם מ"ש שהוא תלמידו של ר' עקיבא, דלכאורה אי אמרינן דמקושש זה צלפחד, אם כן המאמר דמשה היה יודע שחייב מיתה, סתירה למאמר הב' שידע שבנות צלפחד יורשות, כמו שהקשינו לעיל, ממ"ש בספרי לאלה תחלק הארץ לצדיקים וכשרים כמותכם, על זה קאמר שהוא תלמידו של ר' עקיבא, והוא סובר דמקושש זהו צלפחד ויליף ליה מגזירה שוה, ולזה לא חש למה שהקשה לו ר' יהודה בן בתירא ממנ"פ, משום שסובר דמקושש לשם שמים נתכוין ויש לו חלק בארץ, ומהאי טעמא גם משה רבינו היה יודע שבנות צלפחד יורשות, שקיבל גזירה שוה זו מסיני, אלא שלא רצה לדון בדבר זה כנ"ל, ומיושב גם כן דברי המדרש מבנות צלפחד אתה מסתלק, שלא רצה משה רבינו ע"ה לדון בדינם, משום שדבר זה נמסר רק להקב"ה לבד, היודע מחשבות אדם וכוונתו הטובה, ומלפני אי אתה מסתלק, שאתה עומד ומרבה בתפלה, לבטל הגזירה וליכנס לארץ ולעשות עולם התיקון מיד, תדע שענין זה לא נמסר לבשר ודם, שאני רואה שדבר זה הכרח שאתה לא תבא לארץ, והוא לטובת הכלל ישראל, כמשרז"ל בשביל דור המדבר שיוכלו לעמוד בתחיית המתים, ויבואו בזכותו לעתיד לארץ ישראל.
[קי"ט ע"ב] תני רבי אליעזר בן יעקב אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה. וכתבו התוספות (ד"ה אפילו) בא"ד וז"ל: דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין [המקושש], שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים וכו' עכ"ל. [עיין מ"ש בדרוש הנ"ל בד"ה אמנם וכו'].
[שם] אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה. וכתבו התוספות (ד"ה אפילו) בא"ד וז"ל: דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין [המקושש], שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים וכו' עכ"ל. והנה איתא בגמרא (סנהדרין פ' ע"ב) ושאר חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותן אלא בעדה ועדים והתראה, ועד שיעודיעהו שהוא חייב מיתת בית דין, רבי יהודה אומר עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג, ת"ק יליף ממקושש, פירש"י שהמוצאים אותו לא התרו בו שם מיתתו, שלא הוו ידעי לה, אלא מיתה סתם, ור' יהודה אומר מקושש הוראת שעה היתה, פירש"י ועל פי הדיבור מחייב, ולא גמרינן מינה לדורות. וראיתי מקשים לדברי ר' יהודה שסובר הוראת שעה היתה, איך אפ"ל שנתכוון לשם שמים, בשביל שיהרג ויראו אחרים ויקחו מוסר, דמנא ידע שידינוהו למיתה, ולא עשו כן רק בהוראת שעה למיגדר מילתא, אבל על פי הלכה צריך שיתרו בו באיזה מיתה, ואיך חילל שבת על סמך זה. ונראה מדברי המפרשים שזה המדרש שהביאו התוספות שנתכוון לשם שמים, אינו מוסכם רק לת"ק, דס"ל דא"צ שיתרו בו באיזה מיתה, וכן כתב אא"ז זלה"ה הישמח משה, דלמ"ד הוראת שעה היתה, אי אפשר לומר שנתכוון לשם שמים. אמנם לא מסתברא לומר כן, שיהיה זה תליא בפלוגתא דת"ק ור' יהודה, ויותר נראה לומר דזה המדרש מוסכם לדברי הכל, גם מוכרח לומר שנתכוון לשם שמים, דאם לא כן איך היה לו חלק בארץ, הלא לא נתחלקה הארץ רק לכשרים כנ"ל.
ואפ"ל שאין בזה פלוגתא, דלכאורה תקשה עוד, איך מוסכם דבר זה עם ההלכה, לחלל את השבת בקום ועשה בשביל כוונה לשם שמים, ומצינו שלא היה כח בחכז"ל לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, אף לתקנת איזה דבר, ואיך הותר לצלפחד לחלל שבת בקום ועשה, בשביל שכוונתו היה לשם שמים, והמהרש"א (בסוגיין) רוצה לצדד כיון שלא היה צריך למלאכה זו, הו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה, כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, שהוא פטור לר' שמעון. ותירוצו קשה מאוד, דלא מצינו בשום מקום, מלאכה שאינה צריכה לגופה כהאי גוונא, דבשלמא בחופר גומא ואי"צ אלא לעפרה, עושה המלאכה לכוונה אחרת, כדי שיהיה לו עפר, ואין זה מלאכת מחשבת שאסרה תורה, אבל כאן הרי רצה לעשות מלאכה זו רק שהתכוין שיראו אחרים ויקחו מוסר, וקשה לומר שזהו בכלל מלאכה שאין צריכה לגופה ויהיה פטור עליה, דהרי הוא כאילו עושה מלאכה לאדם שמשלם לו מעות, דגם כן אינו רוצה בגוף המלאכה רק בהמעות.
אמנם ביאור הענין, דהנה אותו הדור היו כולם בעלי השגות ובעלי רוח הקודש, וכמו שכתב האוהחה"ק (פ' ויחי) עה"פ ראובן בכורי אתה, על מה שהקשה הרמב"ן איך לקח יעקב אבינו ע"ה שתי אחיות, וביאר שאין שום קושיא בזה, דהרי נביא רשאי לשנות דבר מן התורה אף בקום ועשה, אם הוא למיגדר מילתא, כאליהו בהר הכרמל, עיי"ש. והנה התוספות (יבמות צ' ע"ב) הקשו אמה דאמרינן בגמרא (סנהדרין פ"ט ע"ב) אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ, אלא היכא דמוחזק שאני, ובאליהו למה לן משום דמוחזק, הא משמע דאפילו בלא נביא, שרי לבית דין לעבור משום מיגדר מילתא, ואומר ר"י משום דאתחזק בנביאות, היו סומכין עליו במה שהיה מבטיח בירידת אש, ושוחטים על הבטחתו קדשים בחוץ, שבזכותו ותפלתו תרד אש מן השמים, ויהיה מיגדר מילתא, שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים, ועי"כ יחזרו ישראל למוטב, עכ"ד התוספות. יהיה איך שיהיה לנביא מותר לשנות דבר מן התורה אפילו בקום ועשה, אם הוא למיגדר מילתא, על כן אתי שפיר מה שצלפחד חילל את השבת בקום ועשה, שהיה נביא והותר לו לחלל את השבת לצורך שעה למיגדר מילתא, גם א"ש אפילו לר' יהודה שסובר דהוראת שעה היתה, דכיון שהיה על פי נבואה, אפ"ל שראה בנבואה שעתידים לדונו למיתה בהוראת שעה משום מיגדר מילתא, והכל טעם אחד, שחילל את השבת בשביל מיגדר מילתא, וגם הרגו אותו בשביל טעם זה, והוא ראה כל זה ברוח קדשו שידונו אותו למיתה בבית דין, על כן אפילו למ"ד שס"ל הוראת שעה היתה, איכא למימר שכוונתו היתה לשם שמים.
[ק"כ ע"ב] דתניא נאמר כאן זה הדבר, ונאמר להלן (ויקרא ט"ז) זה הדבר, מה להלן [בשחוטי חוץ] אהרן ובניו וכל ישראל, אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל, ומה כאן ראשי המטות אף להלן [בשחוטי חוץ] ראשי המטות. ויש להבין למה דרשו הגזירה שוה לשחוטי חוץ דוקא, ולא לשאר מצות שכתוב בהם זה הדבר, וכן מה היה ההוא אמינא של חכמינו ז"ל שפרשת נדרים לא נאמרה לכל ישראל, ובוודאי יש בזה איזה כוונה.
ואפ"ל דהנה יש הרבה ענינים שלכאורה נראה כאילו הוא מצוה ובאמת היא עבירה, כגון נדר דכתיב (בפרשת מטות) איש כי ידור נדר לה', ובאמת דבר גדול הוא לידור נדר לה', ונראה דלמצוה יחשב, אמנם חכז"ל (לעיל כ"ב ועוד) אמרו בהיפוך כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן, וכן הוא גם כן אצל שחוטי חוץ, דאף דידמה האדם בדעתו דמצוה קעביד שהוא מקריב קרבנות לה', ואף על פי כן אמרה התורה (ויקרא י"ז, ד') ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה, וכמו כן בחולין שנשחטו בעזרה נראה לעינים שמקרבו אל הקדושה, ולמעשה הוא גורם בזה שמרחיקו דאסור באכילה ובהנאה.
והנה בכל דבר שנראה לעינים שהוא מצוה ואינו יודע בבירור אם הוא באמת מצוה או ח"ו עבירה, דבר זה קשה לאיש ההמוני לדעת הדרך ילך בה, כי צריך לזה חכמה גדולה וסייעתא דשמיא שלא ירמה את עצמו, והכרעת דבר זה נמסר אך ורק לראשי המטות, והם המה המכריעים שיכולים לשקול הדבר במאזני צדק בדעת תורה אמיתית.
ולכן כאן בפרשת נדרים אמר הכתוב וידבר משה אל ראשי המטות, להורות בא על ענין כזה כמו נדר וכל כיוצא בה שנראה לעינים שהוא מצוה ובאמת טוב שאינו נודר כל עיקר כנ"ל, ולכן נמסר דבר זה לראשי המטות שהם יגידו ויכריעו אם הוא מצוה או לא, ולכן הקישו הכתוב לשחוטי חוץ, משום דזה הוא כאותו ענין עצמו שנראה גם כן שהוא מצוה ובאמת הוא עבירה.
[קכ"א ע"ב] דאמר רב מתנא אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. בטור בשם הרא"ש ז"ל כתב שתיקנו לכלול עמה גם תפלה על העתיד, דהיינו שיאמר הטוב והמטיב לכל הוא הטיב לנו הוא מטיב לנו הוא ייטיב לנו, הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעולם ועד. ולכאורה צ"ב מה שתיקנו לומר הטוב והמטיב על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה, והא אמרינן בגמרא (ברכות נ"ט ע"ב) דאין מברכין הטוב והמטיב אלא אי אית ליה לאחרינא בהדיה, דהכי משמע הטוב לדידיה והמטיב לאחרינא, וכן בשינוי יין דמברכין הטוב והמטיב הוא רק בדאיכא בני חבורה דשתו בהדיה, ואיפסקא הכי בשו"ע (סי' רכ"א). ולכאורה נראה שברכת הטוב והמטיב הוא שבח על שעבר, שהבורא יתברך עשה חסד עם הרוגי ביתר, ואיך יש בזה הטבה לאחרינא.
אמנם יתבאר על פי מ"ש האבודרהם בית דין של רבן גמליאל הזקן שביבנה תקנו ברכת הטוב והמטיב על הרוגי ביתר, שהיתה עיר גדולה לאלקים והיו בה אלפים ורבבות מישראל, וכשגברה מלכות רומי עליהם ולכדום נהרגו כולם, ואז נגדעה קרן ישראל ונשארה נבלתם מאכל לעוף השמים זמן רב וכו', עד שישבו רבן גמליאל ובית דינו כמה ימים בתעניות ותפלות עד שניתנה להם רשות לקברם וכו', ע"כ. והנה חכמי ישראל בכח תפלתם הזכה, פעלו ישועה לשעה ולדורות, וכמבואר בספה"ק דעל ידי תפלותיהם של צדיקים נפתחים שער ומעייני ישועה לדורי דורות, וכמ"ש בזוה"ק פרשת תולדות (קל"ז ע"א) דקב"ה אתרעי בצלותהון דצדיקיא בשעתא דבעיין קמיה צלותהון על מה דאצטריכו, בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא לכל מאן דאצטריך בצלותהון דצדיקיא עכ"ל. וחוץ מזה כששולחין ישועה לישראל מן השמים כח הישועה הוא נצחיות להתעורר מכחה בכל דור ודור כמבואר בספה"ק, ולפי זה א"ש מה שתקנו לברך הטוב והמטיב, דיש בה הטבה לאחרינא לכל דורות ישראל.
[שם] אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. כתב הבית יוסף (סי' קפ"ט) דאמרינן בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל, ואין עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד, ועל פי זה יובן הטעם מה דאסמכוה רבנן ברכת הטוב והמטיב אצל בונה ירושלים, עכ"ל הב"י ז"ל. ולכאורה עדיין אינו מובן טעם הסמיכות דמה שנגדעה קרן ישראל היה על ידי הריגתם, וברכת הטוב והמטיב נתקנה על שניתנו לקבורה, ומה ענין סמיכות בונה ירושלים לקבורתם.
אמנם בדורנו עכשיו יובן לנו טעם הסמיכות, כי בעוה"ר קרה לנו מה שלא אירע לשום דור מדורות ישראל עד הנה, שנפשות ישראל נקיים לאלפים נגזלים איבריהם, ואינם זוכים לקבר ישראל ר"ל, וכל זה נעשה לא על ידי גוים, כי אם על ידי אלו שמכנים עצמם בשם ישראל ותופסי המלכות הרשעה, והנה המצריים זכו לקבורה על ידי שאמרו ה' הצדיק, ואפילו כמצריים לא זכינו, וזו מכה אשר לא כתובה בתורה, דכתיב בתוכחה והיתה נבלתך מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד, לעוף השמים ולא לגוים, ובעוה"ר נמכרים איברי ישראל לגוים ולא ניתנו לקבורה. [והשי"ת יעזור שיתעורר כח תפלתו של יעקב אבינו, שהתפלל לדורות אל נא תקברינו במצרים, שלא ימסרו גופות ישראל במקורות הטומאה וביד גוים]. ובזה יובן סמיכות ברכת הטוב והמטיב לבונה ירושלים, דכשהבורא יתברך יבנה ציון וירושלים ויציל את ירושלים מידי ממשלת הרשעים האלו, אז יהיה אפשר לברך הטוב והמטיב, ויהיה גם כן המטיב לאחרינא שלא יארע לנו צרה כמותה, ועכשיו ראוי לאמרה בדרך תפלה תחנה ובקשה שיתעורר גם לנו כח החסד והישועה שעשה הקב"ה עם הרוגי ביתר שניתנו לקבורה, ועל כן תיקנו לומר הוא מטיב הוא ייטיב וכו', ואסמכוה אצל בקשת בנין ירושלים, דכשיושיע הקב"ה את ירושלים גם אנו נוושע עמה.
[קכ"ב ע"א] ועוד תניא עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים וכו'. ולכאורה הלא גם על הי"ב חלקים שחלקו את הארץ מלפנים בכיבוש יהושע בן נון, היו השבטים מתרעמין שקטן הוא מהכיל, ואינו מספיק חלקם, ומכל שכן לעתיד שיתרבו ישראל אלפים ורבבות עד אין מספר, שהרי כאשר יתגלה אורו של מלך המשיח במהרה בימינו, ויהיה קיבוץ גליות ותחיית המתים ויקימו לתחיה כל ישיני עפר כל הכלל ישראל שבכל הדורות, הרי יהיו ישראל רבים ומרובים עד אין מספר, וכולם יקבצו ויבואו לארץ ישראל, ואיך יכיל הארץ בקרבו את כל הגוי הקדוש הזה, והלא מדת כל הארץ לגבולותיה המבואר בקראי קטן הוא מהכיל עם רב כזה כאשר יעיד החוש, ואם כן איה איפוא יתקיימו כל ההבטחות והיעודים הטובים שהובטחו ישראל בענין נתינת הארץ, ואיך יתחלק לי"ג חלקים בתמיה.
אך אפ"ל על פי מה דאיתא במדרש רבה (פ' דברים) א"ר אלעאי בשם ר' יוסי בן זמרה מפני מה לא גילה הקב"ה לאברהם אבינו שיתן לבניו את המן [פירשו המפרשים, מדכתיב המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, והרי גילה לו הגלות והגאולה ונתינת הארץ, ולמה לא גילה לו גם טובת המן], א"ר אבא בר כהנא כך הוא דרכן של צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. ועד"ז אפ"ל גם הכא לענינינו, דאע"פ שארץ ישראל הניתן לישראל מאז לגבולותיה באמת קטן הוא מהכיל עם רב כזה אשר יתרבה לעתיד בעת קץ, מ"מ כיון שדרכו יתברך צדיקו של עולם ליתן יותר ממה שגילה, בבחינת צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, על כרחך שיוסיף הקב"ה על מתנת ארץ ישראל המועטת הניתן מאז, ויתן לנו עוד חלקי ארץ ישראל הרבה יותר ממה שהיה לנו מקדם, ומלבד ההבטחה שהובטחה לאברהם אבינו ע"ה שלעתיד ינתן לישראל גם ארץ קיני קניזי וקדמוני, שהם אדום עמון ומואב, מלבד זה יתגלה לנו בארץ ישראל גופא עוד חלקים רבים ומרובים שלא נתגלו עדיין מימים מקדם, ועל דרך זה שפיר יהיה בו כדי הספקת מקום להכיל את כל הקהל המרובה.
ויובן על פי מה דאיתא במדרש רבה (פ' ראה) כי ירחיב ה' את גבולך, אפשר שהקב"ה מרחיב את ארץ ישראל, א"ר יצחק המגלה הזאת אין אדם יודע כמה ארכה וכמה רחבה, כשהיא נפתחת היא מודעת כמה היא, כך ארץ ישראל כל רובה הרים וגבעות וכו', כשישרה [גירסת הרד"ל "כשישווה"] אותה הקב"ה, מנין שנאמר כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, אותה שעה היא מודעת מה היא וכו', ובזה מובן אצלי מה דאיתא בספרי שהראה לו הקב"ה למשה כל חדרי ארץ ישראל, דר"ל שהראה לו גם החדרים הפנימיים וחלקי ארץ ישראל הטמונים בתוך ההרים ומכוסים ונעלמים עתה מנגד עינינו, ולעתיד עתידין להתרחב ולהיות נגלה לעין כל, וזה יהיה עיקר נתינת הארץ לעתיד שיתפתחו ההרים ויתגלו חדרי הארץ הפנימיים ותתרחב ארץ ישראל ותתפשט עד שעתידה ארץ ישראל שתהא ככל העולם כולו [כדאיתא בפסיקתא רבתי פ"א], וכל זה יתן לנו הקב"ה ממדת טובו יתברך בבחינת צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, ועל דרך זה שפיר יהיה לארץ ישראל מקום בית קיבול להכיל את כל יושביה עליה. [עיין בדברי יואל פרשת עקב עמוד ע"ז שהרחבנו בביאור ענין זה].
[שם] ולא כחלוקה של עולם הזה חלוקה של עולם הבא, העולם הזה אדם יש לו שדה לבן, אין לו שדה פרדס וכו', לעולם הבא אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה ובעמק וכו', הקדוש ברוך הוא מחלק להן בעצמו וכו'. הנה נמצא בדברי חז"ל עולם הבא בשני פנים, האחד כיונו חז"ל על גן עדן התחתון, שצדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה ומשכר טוב הצפון, ונפשותיהם צרורות בצרור החיים עם נשמותיהם של אברהם יצחק ויעקב בעולם הנשמות, וזה נקרא עולם הבא בדברי חז"ל על פי הרוב, ועוד נמצא בדברי חז"ל שכינו לימות המשיח בשם עולם הבא. והיפה תואר (פ' בשלח פר' י"ב סימן ט') האריך בענין זה, והביא חבל ראיות שגם ימות המשיח נקרא בלשון חז"ל בשם עולם הבא, והביא מ"ש בעל העקרים (במ"ד פל"א) שכל שכר הבא אחר המות נקרא עולם הבא, ומבואר בכמה מקומות בש"ס דגם ימות המשיח נקרא עולם הבא, והוא מ"ש במסכת כתובות (קי"א ע"ב) לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה יש בו צער לבצור ולדרוך, העולם הבא מביא ענבה אחת בקרון או בספינה וכו' ומספק ממנה כפטום גדול וכו', וברור שהכוונה שם על עולם הבא דלימות המשיח, דבעולם הנשמות אין שם בצירה ודריכה, ואי"צ לברכה ברבוי היין וכו', וכן מבואר מדברי הגמרא בסוגיין ממ"ש לא כחלוקה של עולם הזה חלוקה של עולם הבא, העולם הזה אדם יש לו שדה לבן, אין לו שדה פרדס וכו', ועולם הבא אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה ובעמק וכו', והקדוש ברוך הוא מחלק להן בעצמו, ע"כ. ואין ספק דהגמרא מיירי בעולם הבא דלימות המשיח ולא בעולם הנשמות, ועוד ראיות הרבה נלאתי לפורטם כולם.
עכ"פ בירור גמור ששני העולמות הנזכרים לעיל יקראו עולם הבא בלשון רז"ל, ודיברו חז"ל בכל מקום לפי הענין, ופעם כוונו אל עולם הנשמות ופעם על ימות המשיח. ואפשר דמפני שיהיו ימות המשיח משונים בבחינתן מהעולם הזה, ועמידת העולם יהיה בבחינה גבוה יותר, על כן כינוהו חז"ל בשם עולם הבא.
[קכ"ג ע"א] בעא מיניה ר' חלבו מרבי שמואל בר נחמני מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף, מה ראה ובחללו יצועי אביו כתיב וכו', אלא ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב (בראשית ל"ז) אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה. הנה אצל ראובן היה הבחינה של נורא עלילה על בני אדם, דנמצא מדברי הגמרא שמעיקרא היתה הבכורה ראויה ליוסף, אלא שאין מדתו של הקב"ה לעשות דבר בלא משפט, על כן הזמין לידו של ראובן עון בבחינת נורא עלילה שיוכל להעניש אותו בדבר שיש הכרח להעשות, ממילא אין חמור כל כך חטאו של ראובן, שעון זה הזמינו לו מן השמים, הגם שיש פגם בדבר, אעפ"כ אינו דומה לשאר עון, שהרי היה הכרח לדבר כדי שיטול יוסף את הראוי לו.
[שם] מאי קדמתה לאה ברחמים, דכתיב (בראשית כ"ט) ועיני לאה רכות, מאי רכות אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב דכתיב וכו', בגנות צדיקים דבר הכתוב, אלא א"ר אלעזר שמתנותיה ארוכות, רב אמר לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה, אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים שני בנים יש לה לרבקה שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן וכו', והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה, והיינו דכתיב (שם) וירא ה' כי שנואה לאה, מאי שנואה וכו' אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה ויפתח את רחמה וכו'. לכאורה עדיין צ"ב, דאם לזה התכוין הכתוב, לא הי"ל לסתום אלא לפרש, ובקרא לא הוזכר שנואין מעשה עשו כלל, ולפי משמעות הפשוט קאי שנואה על לאה, והקושיא במקומה עומדת, איך ידבר הכתוב בגנות צדיקים. והמהרש"א (בח"א) הביא דאיתמר בבראשית רבה כי שנואה היא, שהכל שונאין בה [בדפוסים שלנו הגירסא הכל סונטין בה, פירוש מליזין עליה, עיי"ש]. עכ"פ לפי פשוטו עדיין קשה למה יספר הכתוב בגנות צדיקים.
ומרגלא בפומי לפרש, על פי מ"ש בגמרא ועיני לאה רכות, מאי רכות אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב דכתיב וכו', בגנות צדיקים דבר הכתוב, אלא א"ר אלעזר שמתנותיה ארוכות, רב אמר לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה, אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים שני בנים יש לה לרבקה שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן וכו', והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה וכו'. והכוונה אף שהדבר בעצם הוא בזיון, אבל כיון שהוא מהאי טעמא לפי ששנואין מעשה עשו בעיניה, חדל הדבר להיות בזיון והפך להיות שבח. וכמו כן יתפרש כי שנואה לאה גם לפי פשוטו, שהיתה שנואה ממש בעיני העולם, דמקומה אנשי רשע היו, על כן היתה שנואה בעיניהם, אבל לא גנאי הוא לה, אלא שבח הוא לה, דלפי שסיבת השנאה היה לפי ששנואין מעשה עשו בעיניה, חדל מלהיות בזיון, ועל כן אמר הכתוב כי שנואה לאה, והדרש והפשט בקנה א' עולים, וא"ש.
[ועד"ז פרשתי גם כן מה שאמרז"ל (ילקוט יחזקאל א') שעל כן נקרא יחזקאל הנביא "בן בוזי", לפי שהיו מבזים אותו, דכמו כן הרי יוקשה גם שם בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב, ובגנות צדיקים ידבר, ומדוע קראו הכתוב בן בוזי על שם שהיו מבזים אותו. אך חילוק גדול יש על מה הגיעו הבזיון, דמי שהוא מבוזה חלילה על דבר עבירה אז הוא בזיון מר ונמהר, משא"כ כשנעשין מבוזה על אודות פרישה מע"ז, דלמה ביזוהו לפי שהוכיחם על ע"ז, כמשה"כ איש שקוצי עיניו השליכו וגו', והיה מוכן לקבל על עצמו כל בזיונות שבעולם על קדושת שמו יתברך, בזיון זה לשבח גדול יחשב וזהו שבחו דאין לך שבח גדול מזה, ועל כן הזכיר הכתוב בזיונו על שם שבחו, לפי שזהו לו לכבוד גדול.
[שם] דכתיב (בראשית כ"ט) ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכו', אמר לה אחיו אני ברמאות, א"ל ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא, אין (שמואל ב' כ"ב) עם נבר תתבר ועם עקש תתפל וכו'. הרי מבואר דידע יעקב אבינו ע"ה להשתמש ברמאות לעת ההכרח באופן המותר, ולכאורה קשה לפי דברי רש"י (פ' תולדות) עה"פ ויעקב איש תם יושב אהלים, תם אינו בקי בכל אלה כלבו כן פיו, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם עכ"ל, אם כן איך יצדק על יעקב תואר זה. גם יש לדקדק בלשון הכתוב ויעקב איש תם, דמלת איש נראה כמיותר לכאורה.
ויבואר הענין על פי מה דאיתא בתנא דבי אליהו זוטא (פ"ג), אם עושה אדם את עצמו צדיק ולדבר אמת, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת, ואם עושה אדם את עצמו רשע לכחש ולדבר שקר מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך רשעים ומכחש ומשקר עכ"ל. והמהרש"א ז"ל בח"א למסכת מכות (י' ע"ב) פירוש בזה דברי הגמרא (שם) א"ר הונא א"ר אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו וכו', דלא קאמר שהקב"ה מוליך אותו, אלא מוליכין אותו, והכוונה בזה שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם, הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו, אם לטוב אם לרע, ועל כן אמר בדרך שאדם רוצה לילך, שהרשות בידי אדם ממנו יתברך דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אבל כפי רצונו ודעתו של אדם, מוליכין אותו המלאכים הנבראים מהרצון והמחשבה אשר בו יעיי"ש דבריו באריכות.
והנה יעקב אבינו נתעצם במדת האמת, כמ"ש תתן אמת ליעקב, ולא היה יודע לרמות כלל, אך כאשר היה לו הכרח בדבר, כגון לגבי לבן הארמי שרצה לעקור יסוד אומה הישראלית, גם היה צורך להעלות ניצוה"ק שורש נשמות ישראל שהיו מגולגלים בצאן לבן כמבואר בדברי חכמי האמת, ולבן רצה לעכב בדבר על ידי רמאותו, בכי האי גוונא היה מוכרח להשתמש במדתו כדי להנצל ממנו, ומותר על פי התורה כמ"ש עם עקש תתפל ומצוה איכא בגוויה, וכמו כן לגבי עשו שיסוד קיומה של אומה הישראלית היתה תלוי בלקיחת הבכורה והברכות. ועכ"פ כיון שהיה לו ליעקב אבינו הרצון והמחשבה להשתמש במדת הרמאות, נברא מלאך מאותו הרצון והמחשבה, והמלאך היה גומר ענינו לדבר במקומו ולהתנהג ברמאות עם עשו ולבן, כי יעקב אבינו לא ידע להשתמש בזה כלל, כי נתעצם בשורש מדת האמת, אלא שהמלאך הזה הנברא מרצונו ומחשבתו של יעקב אבינו לרמות היה מלאך קדוש, כי כל רצונו של יעקב אבינו ע"ה היה להשלים רצונו יתברך ולקיום התורה הקדושה.
[שם] דכתיב (בראשית כ"ט) ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכו', אמר לה אחיו אני ברמאות, א"ל ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא, אין (שמואל ב' כ"ב) עם נבר תתבר ועם עקש תתפל וכו'. הנה בסתם בני אדם אי אפשר לסמוך בזה על דעת עצמו, להשתמש ברמאות לגבי בעל דינו מטעם דעם עקש תתפתל, משום דאין אדם רואה חוב לעצמו, והנגיעה העצמית מסמא עיני שכל האדם לחשוב את עצמו לצדיק בריבו, ועל ידי זה ידון את בעל דינו לרמאי ואפשר שאינו כן, על כן צריך לזה דעת שלישי שאין לו נגיעה עצמי בענין ריבם, ואם הוא ידין ויכריע בדעת תורה שחבירו משתמש לגביה ברמאותא, אז הותר לו גם כן לסגויי ברמאותא נגדו מטעם הכתוב עם עקש תתפל.
והנה כי כן לכאורה איך דן יעקב אבינו בעצמו שהותר לו לסגויי ברמאותא לגבי עשו. אמנם נודע מספה"ק אשר האבות הקדושים על ידי קדושת תורתם ועבודתם השלימו רמ"ח איבריהם, עד שהיו איבריהם מושכים אותם רק לעשות רצונו יתברך, כמ"ש בספה"ק אוהב ישראל (בלקוטים) דמנין בא הידיעה לאברהם אבינו ע"ה להבין את התורה הקדושה טרם שניתנה, אלא שעל ידי איבריו השיג את כל מצות התורה, עיי"ש דבריו שפירוש בזה מאמר הכתוב וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, דלפי שלא היה רצון הבורא יתברך רק להעלותו ולא לשוחטו, לכך היה צריך אברהם אבינו ע"ה לכוף את ידו לעשות שליחותו, וזהו וישלח עכ"ל. ומעתה אפשר דמזה שפט ודן יעקב אבינו ע"ה שהותר לו לילך עם עשו ברמאותא, כיון שראה שהסכימו איבריו לעשות פעולה זו ליקח ברכותיו, ידע בברור שהותר על פי התורה ושזהו הוא רצון הבורא יתברך, וכמו שידע והשיג על דרך זה בכל מצות התורה כנ"ל.
[קכ"ה ע"ב] ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה וכו'. [עיין שו"ת דברי יואל, סימן קנ"א, בסוגיא דשיעבודא דאורייתא].
[קכ"ח ע"א] שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא, הלכה שלישי בשני כשר [להעיד] וכו', מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא, ולית הלכתא כמר בר רב אשי. ופירוש הרשב"ם אכשר באבא דאבא, שיעיד הבן לאבי אביו וכו', ולית הלכתא כמר בר רב אשי, דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דורות לא יעידו לאבותיהם, דבן ירך אביו הוא, עכ"ל. וכתבו התוספות וז"ל: ואין נראה לר"י, כיון דאתפלג דרא כל כך, עכ"ל. וכן כתבו התוספות הך סברא בסנהדרין (כ"ח ע"א), עיי"ש.
והקשה בספר תוס' חן, למ"ד דאכשר באבא דאבא, מהא דאיתא במדרש רבה (שמות פ"ג) עה"פ ויאמר בי אד' שלח נא ביד תשלח, א"ר חייא הגדול אמר לפניו רבש"ע בי אתה רוצה לגאול בניו של אברהם וכו', איזה חביב לאדם בן אחיו או בן בנו, הוי אומר בן בנו, כשבקשת להציל את לוט בן אחי אברהם, ביד המלאכים שלחת להצילו, בניו של אברהם שהם ששים רבוא בידי אתה משלח להצילם, שלח נא ביד המלאכים שאתה רגיל לשלח, עכ"ד המדרש. והנה למ"ד דאכשר באבא דאבא לא קשה קושית משה רבינו ע"ה כלל, דלוט שהיה בן אחיו של אברהם, היה שני בראשון, והוא קרבות הפסול לעדות, זכה למלאך, אבל ישראל כבר אפלוג דרא מאברהם, שוב אינם חשובים כל כך ולא זכו למלאך. והנה מדברי המדרש הנ"ל מוכח כדברי הרשב"ם ז"ל דבבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות, לא אמרינן אפלוג דרא, משום דבן ירך אביו הוא. אבל באמת לית הלכתא כדברי הרשב"ם, והתוספות והרא"ש וכל הפוסקים חולקים עליו, ובשו"ע לא הובא דעת הרשב"ם כלל, ופסקינן הלכתא דדור רביעי כשר לעדות דכבר אפלוג דרא, [ואף דמסקינן בגמרא דלית הלכתא כמר בר רב אשי, ואבי אבא פסול לעדות, אבל כבר כתבו התוספות דזה אינו רק לאבא דאבא, דלא כפירוש הרשב"ם דבני בנים ובני בני בנים פסולים להעיד עד סוף כל הדורות, וכן פסקינן להילכתא דאחר ג' דורות איתפלג דרא כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' ל"ד ס"ב)], ואם כן מה היה קושיתו של משה רבינו ע"ה, והרי ישראל במצרים כבר היו אחר כמה דורות, ולא דמי לבן אחיו שהוא שני בראשון, וצ"ב.
ובאמת כל הענין צ"ב, דהרי גם הקב"ה א"ל למשה בגאולת מצרים שיאמר לבני ישראל ה' אלקי אבותיכם אלקי אברהם יצחק ויעקב שלחני אליכם, והלא כיון דאיתפלג דרא מה שייכות יש לבני ישראל אל האבות הקדושים. ויותר קשה לפי זה דכל שכן אנחנו אחר ריבוי הדורות נפלגנו פי כמה מאבותינו הקדושים, אם כן האיך אנו מזכירין תמיד בתפלתינו זכות אבות, ונשענים עליהם תמיד, הלא כבר איתפלג דרא.
אולם נראה לחלק ולומר, דהא דאמרינן דאיתפלג דרא, היינו דוקא כלפי פסולי עדות, דהפסול הוא מחמת אהבת הגופים, בזה שפיר פסקינן דאחר ג' דורות כבר איתפלג דרא, שאז כבר האהבה אינה עזה כל כך שיסמא עיניו עד שלא יראה האמת. אמנם כל זה רק בקורבה הבאה מכח הגוף שסופו רמה ותולעה, אבל הקשר בין ישראל לאבות הקדושים הוא מכח נשמתן, שכל הדורות היו בכח נשמותיהם של האבות הק' וכמו שכתב ק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' תולדות) באריכות, ובזה לא שייך לומר איפלג דרא, דהא הנשמות שהם חלק אלקי ממעל הם מקושרות ומשולבות עד סוף כל הדורות, דדבר רוחני הוא נצחי, על כן מזכירין זכות אבות, דהקשר הוא קטיר וקיים עד סוף כל הדורות.
ומעתה אתי שפיר קושית משה רבינו ע"ה, כיון דקרבות ישראל אל האבות הקדושים מצד שורש נשמתם שהיו כלולים בהם בכח, ולא מצד הגופים, על כן לא שייך אצלם סברת איפלוג דרא, כי קרבתם במקור עליון באילן הנשמות, ואין שם פירוד ולא הפלגה, ועל כן ישראל נחשבים בנים לאבוה"ק עד סוף כל הדורות, ואין לומר בהם איפלוג דרא, וא"ש טענתו של משה רבינו ע"ה חביב בן אחיו או בן בנו כנ"ל בדברי המדרש.
[קל"ד ע"א] אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו נשרף. הנה בשעה שכח התורה הוא בשלימות כמו שהיה בדורות הראשונים בימי התנאים והאמוראים הקדושים, וכמו שאמרו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף הפורח עליו מיד נשרף, על ידי שלמד בקדושה ובטהרה כל כך, וודאי שהיה בתורה זו בחי' קדושה גדולה יותר מקדושת בית המקדש, וכמ"ש ז"ל (עירובין ס"ג) גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין, ואין דבר בעולם גדול מלימוד התורה הקדושה.