אגדות מהרי"ט/בבא קמא/פרק ו
אגדות מהרי"ט – מסכת בבא קמא – פרק ו
[ס' ע"א] אר"ש בר נחמני א"ר יונתן אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר (שמות כ"ב) כי תצא אש ומצאה קוצים, אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצוין לה, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר ונאכל גדיש, ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר. תאני רב יוסף מאי דכתיב (שמות י"ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר (יחזקאל כ"א) והכרתי ממך צדיק ורשע, בכי רב יוסף כולי האי נמי לאין דומין, [פירש"י כלומר להבל חשובים הצדיקים שקודמים לפורענות], א"ל אביי טיבותא הוא לגבייהו, [פירש"י שלא יראו ברעה העתידה לבא דכתיב כו'], דכתיב (ישעי' נ"ז) כי מפני הרעה נאסף הצדיק. וביאור המאמר, דבשלמא אם היה יכול לינצל לגמרי מצרה ההוא, היה בוודאי טוב יותר שישאר הצדיק ויעבוד עוד את השי"ת ויעמיד הדורות, אבל אחר שבלא"ה אי אפשר שימלט לגמרי שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין וכו', רק רב יוסף בכה שעכ"פ יהיה נאסף יחד עם הרשע או אחריו, אבל אינו בדין שיקדימו לפורעניות תחלה, על זה השיב לו אביי כיון דסוף כל סוף אינם יכולין להנצל, אם כן טיבותא הוא לגבייהו שיהיו נאספין עוד לפני הרעה, כדי שלא יראו ברעה העתידה לבוא.
וכן איתא בזוה"ק (פ' נח דף סח.) ר' יצחק אמר כל זמנא דחייבי עלמא אסגיאו, זכאה דאשתכח בינייהו הוא אתפס "בקדמיתא" וכו', ונח היך שזיב ליה קוב"ה בין כל אינון חייביא, אלא בגין דיפקון מני' תולדין בעלמא, ותו דאיהו אתרי בהו כל יומא ויומא ולא קבילו מני', וקיים בנפשי' (יחזקאל ג') ואתה כי הזהרת רשע וגו' ואתה את נפשך הצלת, מכאן כל מאן דאזהר לחייביא, אע"ג דלא קביל מני', הוא שזיב לגרמיה וההוא חייבא אתפס בחוביה, עכ"ד הזוה"ק. הרי מבואר בזוה"ק גם כן שצדיקים נתפסים תמיד בקדמייתא עוד לפני הרשעים, וגם על נח עצמו הקשו איך ניצול מבין הרשעים, שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין וכו', אלא שניצל בשביל תולדותיו שהוא היה מוכן לכך להעמיד תולדות כדאיתא בב"ר, וגם לפי שהוכיח את בני דורו על כן הציל את עצמו, אבל שאר הצדיקים שהי' אז בדורו כולם נמחו בעון הדור עוד לפני המבול.
ואיתא בתנחומא (פ' ראה ס"ג) אמרו רבותינו הרבה כשרים היו בהן [בדור המבול] כגון נח, ונמחו עם הדור עכ"ל. הנה לא אמרו בתנחומא ונמחו "במבול", אלא ונמחו "עם הדור", יראה לפרש שנסתלקו מן העולם עוד קודם המבול ולפני הפורעניות. וכן איתא בספר הישר שהיו בדור הרבה צדיקים, וסילקם הקב"ה מן העולם כדי שלא יתפללו על דורם, שלא היה רצון הברא ברוך הוא שיתפללו עליהם, וסלקן עוד לפני המבול, כמ"ש מפני הרעה נאסף הצדיק, שכן הוא תמיד שהקב"ה מסלק את הצדיק עוד מקודם שבא הצרה, כדי שלא יצטער הצדיק בראותו הצרה ההוא.
[שם] אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר (שמות כ"ב) כי תצא אש ומצאה קוצים, אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצוין לה, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר ונאכל גדיש, ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר. ולכאורה יל"ד מהו הלשון "ומצאה" קוצים, והלא מציאה אינה באה אלא בהיסח הדעת, ומה מציאה שייך כאן ברשעי הדור, וע"ד שהקשה ק"ז הישמח משה זלה"ה [עיין תפלה למשה קאפ' קי"ט פ' קס"ב עה"פ שש אנכי אות ב', וייט"ל ריש תצא, וקדויו"ט ריש נח] על אמרם ז"ל (מגילה ו' ע"ב) יגעתי ומצאתי תאמין, דאם יש כאן יגיעה הרי אינו מציאה הבאה רק בהיסח הדעת. וכמו כן כאן מה מציאה מצאו בהיסח הדעת באלו הרשעים שנדמו לקוצים דקאמר ומצאה קוצים.
ונראה לפרש על פי מה שפירשתי הפסוק (דברים י"ח י') לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו', דלכאורה גם שם קשה כנ"ל דמהו הלשון לא ימצא, לשון מציאה הבאה בהיסח הדעת, מה מציאה שייך שם. ופירשתי דהנה מדרך העולם לעשות פשרות בעניני חינוך הבנים והבנות, ואינם משגיחים היטב איזה חינוך הם נותנים להם, ומוותרים על הרבה דברים מיסודי היהדות, באמרם כי גם על דרך זה יתגדלו על ברכי התורה, וחושבים בדעתם שאין זה מזיק כלום, וגם על דרך זה יהיה טוב, אבל טעות גדול בידם, דכך דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך וכו', וככה הוא נמשך מהקל אל החמור עד שפתאום רואים שיוצא לתרבות רעה רח"ל, וזה בא לו בהיסח הדעת שלא חשב על זה, כי הוא באמת היה רוצה שיתגדל בנו על ברכי התורה והיראה, ולא עלה על דעתו כזאת שסופו לסור ח"ו מדרך התורה, אבל סופו נוכיח על תחלתו דעל ידי שהתרשל ולא השגיח בעינא פקיחא בתחלתו בזה גרם מאז להעביר בנו לע"ז ח"ו, אלא שימצא זאת לבסוף פתאום בדרך מציאה הבאה בהיסח הדעת.
ולזה הזהירה תוה"ק לא "ימצא" בך מעביר בנו ובתו באש, ולא אמר לא יהיה בך, דעל זאת אי"צ להזהיר דשום אדם מישראל אינו רוצה להעביר בנו בידים לע"ז ח"ו, ואטו ברשיעי עסקינן שעושין בזדון, אבל הכתוב בא להזהיר שלא ימצא בך כדבר הזה אפילו בהיסח הדעת ובדרך מציאה. וז"ש לא ימצא בך שלא יהיה בך זה המציאות ולא יהיה אפשרות כלל שיבוא לידי כך אפילו בהיסח הדעת.
ובזה אפשר לפרש גם מה שאמר הכתוב הכא כי תצא אש "ומצאה" קוצים, דהנה כל אדם מישראל מתבונן בנפשו לפעמים דמה יהיה התכלית בהתנהגותו, וחושב בנפשו שיתקן את מעשיו ויעשה תשובה ויתעלה מעלה מעלה, אבל אם מתרשל במעשיו ועוברין עליו ימיו ושנותיו ומזניח מלתקן אזי יורד ח"ו מדחי אל דחי, ומדי יום ויום השכם וחטוא, עד שלפתע פתאום נוכח לדעת שהוא מהקוצים רח"ל, וזה בא לו בהיסח הדעת שלא עלה על דעתו שיבוא עד כדי כך, כי הוא היה חושב שיעשה תשובה ויעבוד את ה'. והנה בדורות הראשונים שהיו צדיקים היו משפיעים על כל אחד מישראל קדושה וטהרה, והיו יכולין לאחוז עצמן בהקדושה על ידי כח הצדיקים, אף על פי שבעצמן לא היה בכוחם, אבל בעוה"ר הן עתה חסרנו כל אלה ואין מי שישפיע עלינו ונשארנו קוצים. וז"פ הכתוב כי תצא אש "ומצאה" קוצים, וכנ"ל שלפתע בהיסח הדעת ימצא את עצמו שהוא מהקוצים, ואע"פ שהוא חשב לעבוד את השי"ת, עם כל זה מוצא את עצמו בבחינת קוצים, אז ידוע תדע שהוא בסיבת ונאכל גדיש, וכפי' הגמרא שכבר נאכל גדיש, והיינו מפני שנסתלקו הצדיקים מן העולם ונשאר הדור ריקם בלא צדיקים, ואין מי שישפיע קדושה וטהרה בלבבות בני ישראל, וע"כ דא עקא שהגענו לבחינת קוצים ח"ו.
[אבל אעפי"כ מי שרוצה באמת לעשות תשובה ולעבוד את השי"ת אז הקב"ה בעזרו ומשפיע עליו ברוב רחמיו וחסדיו. וכמו שפירשתי כבר כמה פעמים מה דאיתא במשנה (סוף מסכת סוטה) שחושב שם איך שיהיה מצב הדור בעיקבא דמשיחא שאין מי יגדור גדר ומי יעמוד בפרץ, ולבסוף מסיים אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים. והקושיא ידוע וכי בדורות הראשונים היו נשענים ח"ו על זולתו ולא על אבינו שבשמים, הלא מעולם סמכו רק על אבינו שבשמים, ומה זה גריעותא של אותו הדור האחרון דקאמר אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים.
ופירשתי דכתיב (בראשית כ"ד ז') שאמר אברהם אבינו ע"ה ה' אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי וגו', ופירש"י ולהלן הוא אומר ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ, א"ל עכשיו הוא אלקי השמים ואלקי הארץ שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלקי השמים ולא אלקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ עכ"ל. ועל פי זה יובן כי הנה בדורות הראשונים שהיו צדיקים אמיתיים בעולם היה הקב"ה נקרא גם אלקי הארץ, דבכל פינה שהיו פונים בעולם היו יודעים שיש בורא עולם, והיה שמו יתברך רגיל בפי הבריות, אבל עכשיו בעיקבא דמשיחא נסתלקו כל הצדיקים מן העולם ונשאר הדור ברקניא, וישנו בעוה"ר הסתרת פנים הסתר בתוך הסתר, ואין יודעין ואין שומעין, ורובא דרובא דעלמא המה מינים וכופרים ל"ע, וע"כ לעת כזאת אין הקב"ה נקרא אלקי הארץ אלא אלקי השמים לבד, ואמנם אפילו בתוך ההסתר הגדול הזה מי שרוצה באמת הקב"ה מושיע לו.
וז"פ אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, שאע"פ שיש הסתרת פנים שאין יודעין כלום והקב"ה נקרא רק אבינו שבשמים ולא אלקי הארץ, מ"מ מי שרוצה באמת להתקרב יכול להשען עליו והקב"ה מושיע לו].
[ס' ע"א-ע"ב] אר"ש בר נחמני א"ר יונתן אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר (שמות כ"ב) כי תצא אש ומצאה קוצים, אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצוין לה, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר ונאכל גדיש, ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר וכו'. [ובגמ' ע"ב] כי תצא אש ומצאה קוצים, תצא מעצמה, שלם ישלם המבעיר את הבערה, אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הצתי אש בציון, שנאמר (איכה ד') ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב') ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. ולכאורה יל"ד שהרי דרשו בגמרא את דברי הכתוב כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש וגו' על פורענות הצדיקים והרשעים, ואיך שייך לדרוש סיפא דקרא שלם ישלם המבעיר את הבערה על שהצית הקב"ה אש בציון, דקאי לכאורה על חורבן בית המקדש, ולפי זה לא שייך סיפא דקרא שלם ישלם וגו' לרישא, והם שני ענינים נפרדים.
ונקדים ליישב באופן אחר קצת לשון הכתוב "ומצאה" קוצים, למה כתיב לשון מציאה, שהרי אין מציאה אלא בהיסח הדעת, והול"ל ואכלה קוצים, כדכתיב בסיפא דקרא ונאכל גדיש. ונראה כי בא לרמז על מצב הדור, והוא על פי מה שדרשו ז"ל קוצים אלו הרשעים, דהנה מלפנים זאת בישראל היה היכר והבדל בין צדיק לרשע, בין עובד האלקים ללא עבדו, כי הצדיקים פרשו עצמם לגמרי מהתחברות עם הרשעים, וממילא נודע לכל מי הוא זה ואיזה הוא ההולך בדרך הרשעים, וידעו להשמר על נפשם, אבל היום נתפשט דרכם כל כך עד שאפילו מקום שלא עלתה על הדעת שהוא רע, וחושבים שהוא אך טוב, לפתע נודע כי גם הוא חבר לעושי רשעה, וכן יהודי החושב על עצמו כי הוא הולך עדיין קצת בדרך התורה, ופתאום רואה את עצמו מרוחק, וכן הוא גם בכללות העולם שאפילו מקום שאין מציירין עליו כלל שהוא רע, נתקיים בו מאמר הכתוב (ירמי' ח' ט"ו) קוה לשלום ואין טוב לעת מרפא והנה בעתה, שמקוים עליו שהוא עת מרפא ולפתע פתאום והנה בעתה, מבלי חשוב על זאת כלל, נודע לו שהוא מקום בעתה, וזה מרומז בכתוב ומצאה קוצים, שדרך הרשעים בעוה"ר מתגבר ע"ד מציאה לפתע פתאום, מבלי שחשבו עליו כלל, וכל יהודי צריך לחשוד את עצמו אולי ח"ו סר מדרך האמת, כי בעצמו אינו מרגיש אם הולך הוא בדרך נכוחה, ופעמים הוא חושב שהולך הוא בדרך האמת, ופתאום יווכח שטעה ונתעה.
ופוק חזי מ"ש הגה"ק מחוסט זלל"ה בספר הצואה הכנה דרבה, כי בדור הזה בכל מקום שפונים עצמם אין רואים כי אם מינות ואפיקורסות, ובכל אשר יפנה האדם צריך הוא כח גדול להתחזק באמונה, ואם כתב כן הוא ז"ל בדורו שעדיין לא היה המצב כך לגמרי, ואך בשביל שהיה שכיח מאד כתב כן, מה נאמר אנו בדורנו שמצב הדור הוא כך במלוא מובן המלה, אשר בכל צד ופנה שהאדם פונה עצמו הוא שומע בו דברי מינות ואפיקורסות בעוה"ר, ואין האדם יודע בעצמו היכן ובאיזה מצב הוא עומד, וצריכין אנו לנסים מן השמים שלא נפול בדרך המינות אף בלא יודעים. וז"ש הכתוב ומצאה קוצים, כי דרך הרשעים הוא נודע בהסח הדעת בלי ידיעה קודמת, ופעמים יש אשר אפילו מי שחשבו עליו שהוא טוב באמת, ורצו להשתייך אליו, בידעם כי הוא זה משרש הצדיקים, ולפתע פתאום מוצאים עצמם משתייכים עם בחינת הרשעים, כי זה האיש אשר חשב עליו שהוא אך טוב, עתה רואה הוא שגם הוא פונה לדרך הרשעים, ואין יודעים עד היכן הדברים מגיעין, וגודל השמירה שזקוקים לה, ואמרו ז"ל (סנהדרין צ"ו ע"א) שלשה באין בהיסח הדעת משיח מציאה ועקרב, ופירש המהרש"א ז"ל כי הא בהא תליא, אם זכו תהיה ביאת המשיח כהיסח הדעת דמציאה, וח"ו אם לא זכו יבאו חבלי משיח קשים בהיסח הדעת שלא חשבו עליהם, בבחינת עקרב הבא על האדם בהסח הדעת עיי"ש.
וכאשר מתבוננים על מה שעבר על כלל ישראל בשנים האחרונות, רואים כי החבלים הקשים והצרות הקשות שסבל כלל ישראל בעוה"ר, באו עליו בהסח הדעת, מבלי מחשבה קודמת, הכי היה מי שהעלה על דעתו קודם לכן שיתכן להיות כזאת, הלא לא עלתה על דעת אדם לצייר במחשבתו שיהיה מה שהיה, שימצאונו בדור זה צרות רבות ורעות, שיעדרו מאתנו החלק המובחר בכלל ישראל סלתה ושמנה, וכל מקום שגדל והצליח וגם עשה פרי בדרך הטוב והישר האמיתי בתורה וביהדות ובקדושה נספה בחרבן הנורא, ונשארנו מעט מזעיר ממש מיעוטא דמיעוטא, ואין להבין דרכי השם יתברך, ומי יודע אותן שנעדרו על מה נעדרו, ואותן שנשארו הכי יודעים על מה ולמה נשארו, לאיזה דרך ולאיזה תכלית, אבל זאת צריכים לדעת כי נותרנו בחמלת הבורא עלינו, ומוטל עלינו לעשות רצונו, ולמלאות השליחות המוטל עלינו, והבורא כל עולמים יעזור שנזכה להתגבר על כל הנסיונות, וחייבים לדעת כי מה שרואים כי דרך רשעים צלחה, הם הם הנסיונות הגדולות הקמים על האדם, וכשנזכה שהשי"ת יעזרנו לעמוד בכל הנסיונות, ונעבור את כל חבלי משיח ונזכה לגאולה, אזי מי שיהיה בין אלו שעמדו בנסיון ולא נתפסו ברשת הרשעים, אשרי לו ומה טוב חלקו וחבלו.
וכאשר נזכה לעבור הנסיונות אזי יתקיים מ"ש ז"ל דברים נוראים, שלם ישלם המבעיר את הבערה, אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הצתי אש בציון וכו' ואני עתיד לבנותה באש וכו', כי לפי שכל כך מתגברים הנסיונות על האדם ועל כל פסיעה ופסיעה אורבים הנסיונות, ומי שיזכה לעבור כל הנסיונות ולא יכשל בהם, אזי הקב"ה מקבל על עצמו שהוא הוריד לעולם נסיונות אלו, וכאמרם ז"ל (סוכה נ"ב ע"ב) אמר ר' חנא בר אחא אמרי בי רב ארבעה מתחרט הקב"ה עליהם וחד מנהון שברא יצר הרע, שנאמר (מיכה ד') ואשר הרעותי עיי"ש. וכמו כן יאמר הקב"ה אני הצתי אש בציון, שהבורא כל עולמים יקבל על עצמו מה שהניח את הנסיונות הגדולות בעולם, וז"ש הצתי אש בציון, דהיינו שהניחו מן השמים את הסט"א לבצע זממו ולנסות את העולם בבחינה זו של ציון, כמו שהניח הקב"ה את כל הע"ז בעולם, כמאמר הכתוב (דברים י"ג) ובא אליך האות והמופת כי מנסה ה' אלקיכם אתכם.
וזה אפשר לרמוז במאמר הכתוב כי תצא אש, כי אש יצאה מציון, הם הנסיונות המרים ואש הסט"א, ומצאה קוצים, כי האש מצאה את רשעי הדור, והמה הוסיפו ללבות את האש עד שהבערה ללהב יצאה, ועל ידי זה ונאכל גדיש, שנלקחו מאתנו כל הצדיקים, כאשר ידוע לכל מי שהוא קצת בר דעת, כי הלהבה אשר יצאה מציון, היא היתה הגורם בפועל ובכח למה שנעדרו מאתנו מיליונען יהודים לדאבון נפשנו בשנים האחרונות האלו. וז"ש הכתוב ומצאה קוצים ונאכל גדיש, שעל ידי הקוצים רשעי הדור התפשטה האש ללהבה ונשרפו הצדיקים, ועל זה יאמר הקב"ה אני הצתי אש בציון, במה שהנחתי לנסיונות להתגבר בעולם, ואני עתיד לבנותה.
[ס' ע"א] תאני רב יוסף מאי דכתיב (שמות י"ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר (יחזקאל כ"א) והכרתי ממך צדיק ורשע, בכי רב יוסף כולי האי נמי לאין דומין, [פירש"י כלומר להבל חשובים הצדיקים שקודמים לפורענות], א"ל אביי טיבותא הוא לגבייהו, [פירש"י שלא יראו ברעה העתידה לבא דכתיב כו'], דכתיב (ישעי' נ"ז) כי מפני הרעה נאסף הצדיק. וכן איתא בזוה"ק (פ' וישב דף קפ"א) עה"פ (ישעי' נ"ז) מפני הרעה נאסף הצדיק כי כשהקב"ה עומד להשרות דינים קשים על העולם, הוא מקדים ונוטל את הצדיק מביניהם, כדי שלא יראה ברעה שתבא, וכדי שלא תגן עליהם זכותו עיי"ש. [אמנם הכל הוא על ידי עונותינו, כי החטא גורם לכל זה, וצריכין לבקש השי"ת שירחם עלינו וידרשינו לטובה].
הרי כי לטובה היה לצדיקים הראשונים אבותינו הקדושים שלא ראו בעיניהם את הדור הזה, ואם היו כאן בוודאי היו מתפללים שיסלקם השי"ת כדי שלא יראו כל אלו. ולדעתי אולי היינו טעמא שנסתלקו כל הצדיקים בשנים האחרונות, ונתקיים בנו מאמר הכתוב ונאכל גדיש, שכל צדיקי האמת וגדולי הדור האמיתיים שהיו בדור הקודם המה בעולם העליון, לפי ששמרו עליהם מן השמים שלא יראו במו עיניהם בהגיע אסון מר כזה לכלל ישראל, [דבעוה"ר רואין היום במצב החינוך של תשב"ר בארץ הקדושה, כי ממשלת הזדון מעברת על הדת הרבה אלפים ורבבות ילדי ישראל בחינוך של כפירה, ולפי האומדנא יוצא דלכל הפחות תשעים וחמשה אחוזים מכל הילדים המתחנכים בארץ ישראל מתחנכים למינות וכפירה גמורה, והם מתגברים להכניס כח המינות בכל העולם].
[ובזוה"ק איתא שני לשונות הסותרים זה את זה, ותרווייהו אמת ואלו ואלו דברי אלקים חיים, שאמר שם ווי למאן דיהוי בדור ההוא, מחמת גודל השפלות והנסיונות הגדולות שאין רואין כלום ואין שומעין כלום רק חשכות, וכדאיתא בגמרא שמתאר שם פני הדור שקודם ביאת המשיח, ואחר כך אמר אשרי למאן דיהוי בההוא דרא, היינו מפני חשיבות העבודה בערך גודל הנסיונות, ומי שעומד בנסיון הוא חשוב מאוד שבימי השפלות האלו עמד בצדקו והיה דבוק בהשי"ת ובתורתו הקדושה, ויזכה בזמן הבירור הקשה ההוא].
[שם] כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים. ולכאורה אינו מובן, הכי חשיד קוב"ה ליעבד דינא בלא דיינא להמית צדיק עם רשע. אולם הכוונה בזה על צדיק שיש לו נדנוד עבירה קלה, אלא שאם אינו עידן ריתחא לא היה נענש בשביל פגם קטן כזה, אבל כיון שניתן רשות למשחית והדין מתוח ר"ל, אז נענש גם בשביל הפגם קטן שיש לו.
[ס' ע"ב] ת"ר דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרך, מפני שמלאך המות מהלך באמצע הדרכים וכו'. הנה הרמב"ם ז"ל כתב (בהלכות דעות) שכל המידות יש ללכת בדרך הממוצע, ואל יפנה אל הקצוות. אמנם כל זה אם אין הסכנה מרחפת, שרוח הזמן החדש השורר בעולם עם דעותיו הנפסדות ר"ל, לא ידחוהו מדחי אל דחי, ויטהו מדרך התורה והמסורה לנו מאבותינו הק', אבל אם יש סכנה כזו, ומלאך המות הוא השטן הוא היצר הרע [בבא בתרא ט"ז ע"ב] הולך באמצע הדרכים, להטות את ההולכים שם מדרך הישר, אז עליו להתחכם שילך על צדי הדרכים, ואל יתיירא כלל מהקיצוניות, כי רק באופן זה יכול להנצל מפיתויו ומזרם מים הרעים השוטפים את העולם בהפקרות, ודעות כוזבות ר"ל. וכל מי שיש לו לב להבין ולהשכיל, יקשיב ויבין כי זהו הדרך הנכון לילך בה.
[שם] כי תצא אש ומצאה קוצים, תצא מעצמה, שלם ישלם המבעיר את הבערה, אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הצתי אש בציון, שנאמר (איכה ד') ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב') ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. הרי דאף שעונות ישראל גרמו חורבן בית המקדש, מכל מקום לאחר שיעשו ישראל תשובה שלימה לעתיד יאמר הקב"ה עלי לשלם.
כמו כן במה שהעניש את ישראל על חטאם, ולעתיד יתהפכו כולם לזכיות, על ידי שיעשו ישראל תשובה מאהבה, נמצא למפרע שלא היה העונש ראוי להם, על כן ישלם הקב"ה להם כנגד העונשים שכר הרבה. [ועד"ז אפ"ל במאמר הכתוב (ישעי' מ' א') נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם וגו' כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, דלכאורה צ"ב וכי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דיינא, ואיך ילקו כפליים על כל חטאתם. ואפ"ל דכוונת הכתוב לנחם את ישראל על היסורים ועונשים שסבלו בגלותם, דלעתיד יקבלו עליהם שכר, והשכר יהיה כפלים ככל חטאתיה, דהנה אז יעשו ישראל תשובה מאהבה והזדונות יתהפכו לזכיות, אם כן יגיע להם שכר אף על החטאים, וחוץ מזה ינתן להם שכר על היסורים שסבלו בעת הגלות על חטאם, ע"ד דמצינו בסוגיין דאף שעונות ישראל גרמו חורבן בית המקדש, מ"מ לאחר שיעשו ישראל תשובה שלימה לעתיד יאמר הקב"ה עלי לשלם].
[שם] כי תצא אש ומצאה קוצים, תצא מעצמה, שלם ישלם המבעיר את הבערה, אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הצתי אש בציון, שנאמר (איכה ד') ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב') ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. [עי' בדברינו לעיל (ס' ע"א-ע"ב] ד"ה אר"ש].
[ס"ב ע"א] א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן, א"ל חמסן יהיב דמי, גזלן לא יהיב דמי. המזרחי (פ' נח) הקשה על הא דפירש"י (שם) עה"פ חמס, גזל, ממ"ש בסוגיין דגזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי, אלא דלא אמר רוצה אני. ובב"ר א"ר חנינא גזל בשוה פרוטה, חמס היינו בפחות משוה פרוטה, אלמא גזל לחוד וחמס לחוד, ואיך פירש"י ז"ל דחמס היינו גזל. ותי' הרא"ם ז"ל דמה שחילקו ז"ל בין גזלן לחמסן היינו בגזל דרבנן וחמסן מדרבנן, אבל בלשון תורה אין חילוק ביניהם, ועל כן פירש"י דחמס דקרא היינו גזלן. אמנם הקשה הלבוש ז"ל דאכתי טעמא בעי למה שינה הכתוב לכתוב לשון חמס ולא גזל. [ועי' מזה בדברינו ד"י פ' נח (עמ' קעב)].
[ס"ב ע"ב] אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום, נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. ופירש"י למעלה מעשרים אמה, לא חזו לה אינשי, ולא מפרסם ניסא, ואנן לפרסומי ניסא בעינן עכ"ל.
ואפ"ל ביאור הענין דהנה בגמרא איתא (שבת דף כ"א) מאי חנוכה דת"ר וכו' שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. ופירש"י מונח בחותמו של כהן גדול, והכירו שלא נגעו בו. והנה דבריו ז"ל סתומים דאינו מבואר האיך הכירו בו, והתוספות כתבו שצ"ל שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי. והר"ן פי' שאם הסיטוהו היו שוברים אותו לראות אם יש בו זהב או מרגליות, כיון שראוהו חתום בחותם של כהן גדול, אלא ודאי לא מצאוהו ולא ראוהו כלל עכ"ל. ועוד נאמרו בזה כמה דרכים בדברי המפרשים לבאר איך ידעו שלא נטמא, ועדיין לא יצאנו יד"ח הביאור בזה, ורשיז"ל סתם הדברים שכתב שהכירו שלא נגעו בו, ולא ביאר האיך הכירו זאת.
והנ"ל בזה על פי הידוע שכל מעשיהם של הכהנים הק' החשמונאים היה ברוח הקודש, הן המלחמות שלחמו והן כל קביעת ימי חנוכה ליו"ט לדורות, היה על ידי שידעו ברוח הקודש שהיה נכון מאז להיות כן, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל (פ' בהעלותך) על הכתוב בהעלותך את הנרות, שרמז לו על נרות חנוכה, שתהיה על ידי חשמונאי ובניו, ושהבטיח הקב"ה לאהרן הכהן שיעשה נסים ותשועה לבניו בימי חשמונאים יעיי"ש, והחשמונאים הקדושים השיגו כל זה ברוח קדשם, ושישאר כח הנס נצחי לדורות, ויתעורר בכל שנה ושנה, וכמ"ש בקדושת לוי ושאר ספה"ק דרק עד"ז קבעוהו ליו"ט, מפני שראו ברוח הקודש שיהיה נמשך לדורות.
והנה בהך מילתא אם יש לסמוך על נבואה ורוח הקודש בדבר שנוגע להלכה יש פלוגתא דרבוותא, דמצינו בגמרא (יומא ע"ה ע"א) על הכתוב והמן כזרע גד הוא, שהיה המן מגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון וכו', וכן שנים שבאו אל משה לדין, זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה דינו לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו וכו'. ונתקשה הרב בעל כפות תמרים דהלא קיי"ל תורה לא בשמים הוא, ולא סמכינן ארוה"ק ונסים מן השמים לפסוק הלכתא אפומייהו, כמבואר בגמרא (ב"מ נ"ט ע"ב) בעובדא דר"א ור"י בתנורו של עכנאי, ונדחק לתרץ יעיי"ש. והברכי יוסף (באו"ח סי' ל"ב) אסף איש טהור דעת כמה פוסקים דס"ל דהך כללא דתורה לא בשמים הוא אינו אלא בספיקא דדינא, דספק בהלכה צריכין לברר על פי דעת תורה ואין לסמוך על רוח הקודש ונבואה דאין הנביא רשאי לחדש דבר, אבל היכא שהספק הוא רק בדבר התלוי במציאות אז יש לסמוך על רוח הקודש לברר גופא דעובדא היכי הוה, ואע"פ שיוצא על ידי זה נפק"מ להלכה, דכיון שההלכה פשוטה ואין כאן ספק אלא במציאות האיך היה הדבר, זה שפיר יש לברר על ידי רוח הקודש יעיי"ש.
ואמרתי להביא ראיה לזה, דמצינו כסברא זו גם בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב (בסוף הלכות מלכים) וז"ל: בימי המלך המשיח כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו שנאמר וישב מצרף ומטהר וגו', ובני לוי מטהר תחילה ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל, הרי הוא אומר (עזרא ב') ויאמר התרשתא (הוא נחמיה בן חכליה) להם וגו' עד עמוד כהן לאורים ולתומים, הנה למדת שברוח הקודש מייחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס, ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני, אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד, שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה, עכ"ל. הרי מפורש יוצא מדבריו שיתייחסו יחוסי כהונה ולויה על ידי רוח הקודש של המלך המשיח, ואע"פ שנוגע להלכה, וגם אילולי הא דקיי"ל דמשפחה שנטמעה נטמעה, היינו פוסקין על פי רוח הקודש על אותן משפחות הנטמעות שאסורין לבוא בקהל, ואע"פ שנוגע להלכתא רבתי, דמ"מ כיון שהספק הוא רק במציאות המעשה האיך הוא, סמכינן ארוה"ק לברר את המציאות, ואה"נ במקום שהוא ספיקא דהלכתא שאנו מסופקים אם על פי הלכה נחשב לממזר או לא שם אי אפשר לפסוק על פי נבואה ורוח הקודש, דפסק ההלכה משועבד אל הדעת תורה ולא יתכן שיכריע בזה שום רוח הקודש או נסים דתורה לא בשמים היא, אבל כשהספק אינו אלא מציאות הדבר נראה מזה דשפיר יש לפסוק על פי רוח הקודש.
וגם בגמרא (כתובות כ"ד ע"ב וקידושין ס"ט ע"ב) שמביא הך קרא דעזרא הנ"ל, שמבני הכהנים עולי הגולה שבקשו את כתב יחוסם כדי שיהיו כהנים כשרים לשרת בבית שני ולא מצאו ונפסלו מן הכהונה, ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקודש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ולתומים, פי' רש"י ז"ל כאדם שאומר לחבירו עד שיבוא המשיח, דאורים ותומים לא היו במקדש שני. ונראה מזה שאלמלי היו אורים ותומים בבית שני היו יודעין מי הוא כהן מיוחס ומי לא, וחזינן מזה דספק המציאות יכולין לברר על פי רוח הקודש.
ולדעת הכפות תמרים ודעימיה דלא ס"ל חילוק הנ"ל, צ"ל דאין ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל לענין אחר, דאין דנין אפשר משאי אפשר, ויחוסי הכהונה ולויה דאי אפשר לברר באופן אחר יוכל לברר על פי רוח הקודש שעליו, משא"כ בענינים אחרים אין מבררין על פי רוח הקודש.
[והנה אף גם לדעת בעל כפות תמרים ודעימיה, אפשר דהיכא שעתיד להתגלות תיכף שיהיה נס, והרוח הקודש אינו אלא גילוי מילתא בעלמא לפי שעה עד שיתגלה הנס, אולי דגם לדידהו ניתן לסמוך ארוה"ק. (ועיין מזה בד"י לחנוכה אות נ"ד).
עכ"פ בהא סלקינן לדינא דכל היכא שהספק הוא רק במציאות שפיר ניתן לסמוך על רוה"ק לברר הדבר, ולפי זה נ"ל דמ"ש רש"י ז"ל שהכירו שלא נגעו בו היינו ברוח הקודש, שהכהנים ברוח קדשם ראו והכירו שלא נגעו היוונים בפך השמן, דהאמנם שאין לפסוק הלכה על פי רוח הקודש, מ"מ הכא הרי היה הספק רק במציאות אם נגעו בו או לא, ובזה שפיר היו יכולין לסמוך על מה שראו ברוח קדשם שלא נגעו בו וטהור הוא. ואכן אחר כך כאשר נעשה להם נס שנתרבה השמן שבפך, והיה מספיק על עוד ז' ימים, הוכיח סופו על תחילתו דשפיר חזו, דקוב"ה לא עביד ניסא למגנא, ושמן טמא הרי היה להם די סיפוקם ולא היה צורך הנס שיתרבה, ועל כרחך שהוא טהור [וכמו שבארנו בזה בארוכה בד"י לחנוכה אות ו']. והיתה זאת הסכמה ואשרתא מן השמים שהטיבו לראות. אלא שאעפי"כ אילולא דאמרינן שבספק מציאות יש לסמוך על רוח הקודש לא היה מועיל גם הנס לברר מאומה, שהרי גם הנס הוא הוראה מן השמים, וכיון דנקטינן להלכה דתורה לא בשמים היא לא מהני אף גם כמה נסים לברר שהשמן הוא טהור, וכמו אצל עובדא דר' אליעזר הגדול, ועל כרחך לומר דבספק מציאות ניתן לסמוך על רוח הקודש, ועל כן שפיר היה אפשר להם לבררו על פי רוח הקודש שעליהם. וז"ש רש"י ז"ל והכירו שלא נגעו בו, ולא ביאר האיך הכירו, דהרי מידע ידוע על מי קאי ומי היו מן המכירים, הלא הם הכהנים הקדושים החשמונאים, והם יכלו להכיר ברוח קדשם אם הוא שמן טהור, שהבורא כל עולמים השפיע להם רוח הקודש שיראו דברים ברורים ויוכלו להכיר שזה היה שמן טהור.
והנה כתב הר"ן (בפ"ב דשבת) דטעמא דנרות חנוכה אסורין להשתמש לאורן, דכיון שעל ידי נס שנעשה במנורה תקנוה, עשאוהו כמנורה שאין משתמשין בה כלל עכ"ל. אמנם הנה לכאורה הלא מנרות של קודש היה אסור ליהנות גם בראייה, וכדאיתא בגמרא (פסחים כ"ו) שהיו משלשין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קודש הקדשים, ואע"פ דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, מכל מקום איסורא איכא. והתוספות במסכת סוכה (דף נ"ג) פירשו דמ"ש אשה בוררת חטים לאור של בית השואבה, דבוררת לאו דוקא קאמר לפי שהשמן והפתילות היו של קודש, אלא כלומר שהיתה יכולה לברור מרוב אורה. הרי דאין זה מעלה לזון עיניהם מן הקודש ואיסורא דרבנן אית ביה, ואם כן לכאורה למה זה הקפידו חז"ל בנר חנוכה והזקיקו לראותן, והלא איפכא מסתברא, דכיון שעשאוהו קודש ורמיא עלייהו לנהוג בהו מעין קדושת המנורה, היה ראוי ליזהר גם מלהסתכל ומלזון עינים מהם, וכמו אצל המנורה עצמה.
אך אפ"ל על פי מה דאמרן שמקור כל הנס היה על ידי שהכהנים הקדושים הכירו וראו ברוח קדשם שהשמן הוא טהור, והנה הראייה אשר יאות לקרותה באמת בשם ראייה, הוא אך כאשר רואין את האמת לאמיתו, וכמו שפרשתי מ"ש (בתפלת נשמת) כי כל פה לך יודה וכל לשון לך תשבע וכל עין לך תצפה וכו', ולכאורה הלא עינינו הרואות דלאו הכי הוא, דמעשים בכל יום הוא שישנם הרבה פיות שאינם מודים להשי"ת והרבה עינים שאינם מצפים לו, ואדרבה בעוה"ר אין רק מעט מן המעט מישראל אשר עודם מאמינים בהשי"ת בשלימות כראוי, ואיך זה קאמר כללא שכל פה לך יודה וכו'. ואמרתי לפרש דהנה יש מן הקדמונים שפירשו דמ"ש בכתובים כמ"פ יד ה' עיני ה' וכיו"ב, הוא רק לשון מושאל כדי לסבר את האוזן, והשל"ה הק' (בח"א בשער בית אחרון) פי' להיפך דעיקר מה שנקרא עין, הוא כח הראייה של מעלה, ומה שנקרא פה הוא כח המדבר של מעלה, והכתובים מדברים מאותו כח האמיתי שלמעלה שהוא שם העצם שלהם, ומה שמכנים גם את חוש הראייה של האדם בשם עין וכח המדבר בשם פה הוא רק שם מושאל, דלפי שגם בני אדם רואין ומדברין הושאל אליהם כינוי זה, אבל אליבא דאמת אין זה שם העצם של פה ועין וכו', אלא הוא מושאל מאותו כח של מעלה יעיי"ש. וז"ש כל פה לך יודה וכו', דאמנם יציבא מילתא דפה המודה להשי"ת הוא הראוי להקרא באמת בשם פה, ועיין המצפה להשי"ת הוא הנקרא עין, ואותן שאינם עושין כן אליבא דאמת אין נקראין פה ועין, ולא יאות להם שם זה כלל, אלא לפי שבני אדם אינם משיגים פנימיות הדברים, לכן כינוהו עליהם בלשון מושאל וחושבים שהם פה ועין, ובאמת אינו כן.
נמצא לפי זה דמי שיש לו עינים כאלו אשר יאות להם באמת להקרא בשם עינים הוא יש לו כח הראייה אמיתית לראות ולהשיג בנסתרות, ועד"ז היו הנביאים מלפנים נקראים בשם רואה, כמו שאמר הכתוב (שמואל א' ט') כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה. [ואמרתי מכבר לפרש טעמא דמילתא למה מלפנים היה נקרא "רואה" ואחר כך "נביא", דהנה נביא הוא מלשון ניב שפתים לשון דיבור, ומלפנים בישראל היתה רבותא מי שזכה לראייה אמיתית והיה יכול לראות נסתרות, אבל לדבר ולגלות מה שראה לא היה רבותא, לפי שהדור היה זכאי ולא היה מתיירא לגלות להם מה שהראו לו, ורק הראייה לבדה היתה רבותא, אבל אחר כך בדורות אחרונים ירדה חשכות לעולם ומחמת אימת הדור היו מתייראין לגלות מה שראו, עד שגם הדיבור כבר היה רבותא, ולזה התחילו לקרותו בשם נביא, דיותר רבותא היה באותו שהוא מדבר ומגלה ראייתו, וז"ש כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה, דמלפנים היה נקרא רואה, וממילא ידוע ואין צריך לומר שגם דיבר, משא"כ אחר כך נקרא רק נביא, דעיקר החשיבות הוא רק באותו שמגלה האמת. וכל זה נאמר אז באותו הזמן שהיה עוד בישראל עכ"פ בחינת נביא, אבל היום בעוה"ר חשכו הרואות בארובות, וכבר פסקו גם שניהם דאין רואה ואין שומע ואין מדבר].
עכ"פ רק ראייה אמיתית יאות לקרותה בשם ראייה, ומעתה לפי שכל הנס דחנוכה היה על ידי מה שהכהנים הקדושים הי"ל כח הראייה טוב, והיו להם עינים טובות ומאירות רואות האמת, וראו ברוח הקודש שהפך הוא טהור, לכן תקנו לעשות זכר לזה שיהא מצוה בראייה, לפי שזה היה מעיקר הנס. והיינו דאמר רבי תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, משום דלא שלטה בה עינא, ונר חנוכה הרי הוא מצוה בראיית העין גם כן מהאי טעמא, לפי שכל הנס היה על ידי שראו הכהנים ברוח הקודש כנ"ל.
באופן אחר יש לפרש דברי הגמרא, בהקדם הא דקאמר בגמרא (שבת כ"ג) א"ר יהודה יום ראשון הרואה מברך שתים ומדליק מברך ג', מכאן ואילך מדליק מברך שתים ורואה מברך א', מאי ממעט ממעט זמן, ונמעוט ניסא, נס בכל יומי איתיה, ופירש"י שהרי כל שמונה הדליקו מן הפך עכ"ל. ואפשר לפרש תירוץ הגמרא ניסא בכל יומי איתיה, דהנה ביום ראשון כאשר נעשה הנס בפך שנתרבה השמן על ידי הברכה, לא ידעו מזה רק הכהנים, ולאו כו"ע הוו ידעו מזה, ולא היה פרסומי ניסא, אבל על ידי שהדליקו ממנו ח' ימים, היה בזה פרסומי ניסא לנס ההוא, דזאת ראו הכל, ואזי אכן נודע הדבר ונתפרסם לכל שהיה שם נס גדול, שתחלה לא היה בפך אלא כדי הדלקת יום א', ונתרבה על ידי נס לכשיעור ח' ימים, וכל יום שהדליקו משמן הזה נתפרסם הנס יותר, נמצא שכל יום בפני עצמו היה בו משום פרסומי ניסא, לכן שפיר צריך לברך שעשה נסים בכל יום על הפרסומי ניסא שנעשה על ידי ההדלקה שבכל יום.
ובזה מתורץ נמי מה שהקשו המפרשים מאי טעמא מקפידים בנס חנוכה על פרסומי ניסא יותר מבשאר הנסים שנעשו לישראל, שלא נצטוינו לעשות זכר למו באופן שיתפרסם הנס, ועל פי האמור ניחא, דמקור הנס חנוכה הרי היה גם כן על דרך זה, דאע"פ שעיקר הנס נעשה ביום א', מכל מקום פרסום הנס היה רק על ידי מה שהדליקו ממנו אחר כך ח' ימים, ואילולא כן לא היה נודע כל הנס כלל, נמצא דעל ידי הפרסומי ניסא נודע לבאי עולם כל ענין הנס, לכן מהאי טעמא יש קפידא בנרות חנוכה על פרסומי ניסא, משום שבשעת הנס גם כן נודע הדבר רק על ידי פרסומי ניסא. ומהאי טעמא צריכין להניח את הנרות חנוכה למטה מעשרים אמה היכא דשלטה בה עינא, וכמו שהיה בשעת הנס שעל ידי שהדליקו את המנורה ח' ימים, נעשה פרסומי ניסא ונודע לבאי עולם ענין הנס.
עוד יש לפרש דברי הגמרא, בהקדם מה שעמדו על המחקר כל המפרשים ראשונים ואחרונים להבין מנא ידעו שלא נטמא הפך שמן, אחרי שכל השמנים שבהיכל נטמאו, דרש"י ז"ל (שבת כ"א ע"ב) פי' שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, בהצנע וחתום בטבעתו והכירו שלא נגעו בו. ומשמע דמיד כאשר מצאוהו הכירו לדעת שלא נטמא, אמנם אינו מבואר האיך הכירו זאת, וכמו שהקשה הרב בית יוסף (בסי' עת"ר) דכי חתום בחותמו של כהן גדול מאי הוי, נהי דאפילו נגעו בו מבחוץ לא נטמא דכלי חרס אינו מטמא מגבו אלא מתוכו, מ"מ ליחוש שמא הסיטוהו ונטמא, והביא שם הבית יוסף מ"ש התוספות שאם כבר גזרו על העכו"ם להיות כזבים, צ"ל שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי. והר"ן תירץ שאם הסיטוהו היו שוברים אותו לראות אם יש בו זהב או מרגליות, כיון שראוהו נחתם בחותם של כהן גדול, אלא ודאי לא מצאוהו כלל ולא ראוהו, ואפשר שגם רש"י כוון לזה במ"ש והכירו שלא נגעו בו, עכ"ד הרב בית יוסף. והיותר מסתבר בזה הוא מה שהביא הב"ח (שם) בשם בשם הגהות מרדכי, דיש אומרים שהיה מונח בתוך שידה קבועה בכותל שלא היו יכולים האויבים להסיטה, והיה פתחה סגור וחתום בחותמו של כהן גדול, ובסגירת הפתח בחותם הכירו שלא נגעו בפך, ע"כ. ובאמת כן משמע גם משטחיות לשון הגמרא דחותמו של כהן גדול הוא שהוכיח, דאם לא כן אינו מדוקדק כל כך לישנא דקאמר שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, דמה נפקא מינה בהכי ואין זה העיקר, ואכתי מנא ידעו שלא נטמא בהיסט, ועל פי הנ"ל א"ש, דאמנם חותמו של כהן גדול שהיה מונח על פתח מקום גניזת הפך, הוא שהוכיח שלא נטמא אף בהיסט.
ועכ"פ היוצא לנו מזה, דלכולהו פירושי צ"ל שהיה להם להכהנים ראיות והוכחות ברורות שלא ראו העכו"ם את פך השמן הלזה כלל, ובאמת לכאורה הוא משולל הבנה, האיך היתה כזאת שנמלט פך זה ולא שלטה בה עינם, והלא כיון שכל מגמתם היתה לטמאות את השמנים, ואוצר השמנים היה פתוח בידיהם, ובוודאי חפשו ובדקו היטב בחיפוש אחר חיפוש שיוכלו לטמא הכל, והאיך לא מצאו את הפך הזה, ואיתא במתניתין (כתובות כ"ז) דעיר שכבשוה כרכום [חיל מצור], כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות לכהונה, ופריך בגמרא מהא דתנן (ע"ז ע' ע"ב) בולשת [חיל] שנכנסה לעיר וכו' בשעת מלחמה כל חביות [של יין] מותרות, לפי שאין פנאי לנסך, ומשני שם רבי יצחק בר אלעזר משמיה דחזקיה כאן בכרכום של אותה מלכות, כאן בכרכום של מלכות אחרת, ופירש"י והר"ן ז"ל דכרכום של אותה מלכות אינו רוצה להשחית בני העיר, דדעתו של מלך כשכובש עיר הסמוך לממשלתו שישתעבדו לו בני העיר ויהיו לו למס עובד, ולפיכך אינו מפקיר ממונם ונשיהם אדרבה שומר אותם, ועל כן כהנות שנמצאו בתוכה מותרות, אבל כרכום של מלכות אחרת מתוך שיודע שלא תעמוד העיר בידו, מפקיר הכל ולא איכפת ליה בהפסידא דבני עיר, ומשו"ה הכל בחזקת טומאה, יעיי"ש. וכאן הרי היה עוד להיפוך, דלא רק דלא רק שלא נזהרו ולא איכפת להו בהפסידא דבני עיר, אלא אדרבה התגברו לאפושי טומאה וזה היה כל מגמתם, וכמו שבארנו בזה במקום אחר [עיין דברי יואל לחנוכה אות ה'], ובכגון דא ודאי קיי"ל דהכל בחזקת טומאה דדרכם למצוא ולטמא הכל, ואם כן איפוא יפלא איככה אפשר שנשאר פך זה ולא השיגוהו ולא מצאוהו.
וצריך לומר שזה גופא היה מעיקר גודל הנס, שהשי"ת שמר את הפך הזה בהשגחה פרטית מן השמים, שיהא נעלם מנגד עיניהם ולא יראוהו כלל, ואף שהיה שם בהיכל נגד פניהם ולא נמנע מהשגת ידיהם לשלוט בו, הכה אותם ה' בסנוורים שיהיה טח עיניהם מראות, וערבב אותם לבל ירגישו בפך הזה ולא יראוהו כלל, והיתה זאת סייעתא דשמיא מיוחדת, כדי שישאר פך אחד של שמן טהור להראות חיבתו יתברך לישראל.
והנה ענין כזה הוא באמת נס גדול, דכבר כתב האור החיים הק' ומבואר כן בזוה"ק (פ' וישב דף קפ"ה) והוא פשוט בפי כל המפרשים, על מה שכ' וישמע ראובן ויצילהו מידם וגו' למען הציל אותו מידם וגו', דלכאורה מה הצלה היתה בזה שיעץ להשליכו לבור של נחשים ועקרבים, והלא היה זה סכנה גדולה שלא יזיקו אותו שם, אלא שרצה להצילו מידי אחיו שהם בעלי בחירה, דקשה מאוד להנצל מידי בעלי בחירה, דעל דרך זה ברא הקב"ה את העולם שתהא הבחירה חפשית ביד כל אחד ואחד לבחור בטוב או בהפכו, דאם לא כן לא היה שייך שכר ועונש, [וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' תשובה)] ואין מונעין מן השמים את הבחירה מן האדם, ולזה קשה מאוד להנצל מידי בעלי בחירה זולת בזכותים גדולים, וצריכין נס גדול מאוד להנצל, וכתב בזוה"ק דזעירין אינון שיוכלו להנצל, משא"כ נחשים ועקרבים לצד שאין להם שכר ועונש אינם בעלי בחירה ובניקל יותר להנצל מידם, דאם הוא צדיק יעשה לו הקב"ה נס להצילו מידם שלא יזיקו אותו, וזה היתה כוונת ההצלה של ראובן שרצה להציל את יוסף מידי בעלי בחירה. וה"נ הכא לענינינו שהיוונים שהיו בעלי בחירה התגברו לטמא כל השמנים וחפשו אחריהם, ובדרך הטבע היה מן הנמנע שלא יראו את הפך הזה, ואעפ"כ עשה הבורא כל עולמים נס גדול לסמא עיניהם ולעוות אותם שלא יכירו בפך הזה כדי להצילו מידם, וניטל מהם הבחירה בנידון זה שלא יוכלו ליגע בפך הזה, ולא יהיה להם שליטה עליו בשעה שהיה הכל בידם, נמצא שעשה ה' נס להצילו מידי בעלי בחירה, וזהו הנס היותר גדול מהכל.
ומרגלא בפומי לפרש במה שאמר יעקב אבינו ללבן, עם אשר נמצא את אלהיך לא יחיה, ואמרז"ל (ב"ר פע"ד ופצ"ג) והובא ברש"י ז"ל שהיה כשגגה היוצאת מלפני השליט, ומאותה קללה מתה רחל בדרך, ולכאורה יפלא דהיתכן שיאמר יעקב אבינו כדברים האלה עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, האיך היה יכול לומר בברירות כזה שאין התרפים נמצאים במחנהו בשעה שהאמת לא כן היה, והלא היה לו לחשוש מספק שמא אכן אחד מבני ביתו לקחם, ולמה לא נזהר מלהוציא לשון קללה כזה. ואמרתי לפרש דבאמת היה יעקב אבינו נזהר בלשונו, דלא אמר דמי שלקח את התרפים לא יחיה, דידע שיתכן שלקחו אותם כדי לאבדם מן העולם כאשר היה באמת, אלא קאמר "עם אשר תמצא", דאמנם ידע יעקב אבינו בנשיו הצדקניות האמהות הק' שכח הקדושה שלהן תקיף מאוד, שאם א' מהן לקחה את הע"ז ורצונם להעלימה לא יוכל לבן למצוא אותה בשום אופן שבעולם, דאף שלבן גדול מאוד בכח הטומאה שלו, ויכול למצוא הכל ולשלוט בכל אשר תשיג ידו, מ"מ כח קדושתן של האמהות הק' חזק ותקיף יותר, שכאשר ברצונם להעלים איזה דבר אי אפשר במציאות לזולתן למצאו, וכן היה באמת שחפש ולא מצא את התרפים, וז"ש עם "אשר תמצא" את אלהיך לא יחיה, דכן הוא האמת דמי שאין בכוחו להסתיר עצמו מפני כוחות הטומאה שלא יוכלו להשיגו, אין בכוחו לעמוד בפניהם, ועל כן לא היתה עוולתה בשפתיו במה שאמר עם אשר תמצא וגו', דגבי רחל אמנו היה אמת ויציב שלא מצא, אולם אעפי"כ היה זה כשגגה היוצאת מלפני השליט, משום דדיבורו של יעקב אבינו היה מילתא דמשתמע לתרי אנפין, והיה יכול להתפרש אף כפי פשוטו, ולאו כל אחד מבין הכוונה לכן הזיק, דדיבור של צדיק וקדוש ישראל כיעקב אבינו, אף אם רק נראה ומשתמע כלשון קללה, כבר אפשר להזיק ח"ו, אבל באמת דקדק יעקב אבינו בלשונו הקדוש כנ"ל.
עכ"פ מבואר דלזה גופא שיוכלו להסתיר כל כך, שגם כאשר כוחות הטומאה מחפשין לא ימצאו, לזה צריכין כח הקדושה גדול ותקיף מאוד, דבשעה שהללו מתגברים על פי רוב מצליחין בדבר, ועל כן הכא שהיוונים היו רשעים וטמאים גדולים ונתכוונו להכשיל, וכיון שהתגברו לטמא כל השמנים וחפשו אחריהם בכוחות הטומאה שלהם, היה מן הנמנע שלא ימצאו פך זה, וכמו שמצאו וטמאו כל השמנים שבהיכל, אלא שהיה בפך זה כח הקדושה גדול של הכהנים, ובכוחם ובזכותם עזר השי"ת שלא מצאוהו ולא ראוהו כלל, ואם כן זה גופא היה הנס היותר גדול מה שנמלט פך זה מידם, ולא עלה בידם למצוא אותו, וא"ת אם כן היה יכול לישאר יותר מפך אחד שיהיה מספיק לכל הלילות, אבל אלמלי היה נשאר יותר לא היה נודע שנעשה כאן איזה נס רק ברוח הקודש, והיו צריכים לספר זאת שהיה כאן התגברות גדול לטמא כל השמנים ולא יכלו למצוא הכל, אבל לא היה ניכר הנס כל כך, ולאו כולי עלמא הוי ידעי מזה, ועל כן היה נס כפול, חדא מה שזה הפך נשאר טהור, ועוד היה נס בתוך נס שלא נשאר יותר, ועל דרך זה נתפרסם הנס וידעו כולי עלמא שזה הפך נשאר בטהרה על ידי נס.
והנה החתם סופר (בחידושיו למסכת שבת דף כ"ב) כסב לחדש דיו"ט דחנוכה עיקרו דאורייתא מטעם הקל וחומר, דילפינן בפרק קמא דמגילה (דף י"ד) דמגילה דאורייתא היא, השתא משיעבוד לגאולה אמרינן שירה [פרש"י ביציאת מצרים אמרו שירה על הים] ממיתה לחיים לא כל שכן, וק"ו דאורייתא הוא, ואותו ק"ו שייך גם גבי חנוכה, נמצא לפי זה דעיקר חנוכה דאורייתא כדעת הבה"ג יעיי"ש. אך לפי המבואר לעיל דהנס היותר גדול הוא להנצל מידי בעלי בחירה, אם כן יפה כח הק"ו רק כאשר ההצלה היא מידי בעלי בחירה, וכאשר היה בקריעת ים סוף וגבי פורים, משא"כ אם אינו מידי בעלי בחירה, אפילו אם הוא ממות לחיים הק"ו פריכא, דשם בקריעת ים סוף היתה ההצלה מבעלי בחירה שהוא נס היותר גדול. ואם כן ה"נ גבי חנוכה, בשלמא לשיטת הסוברים דיום א' הוא על נצחון המלחמה ועל ההצלה שניצולו ישראל מיד הקמים עליהם, שפיר הויא דומיא דהתם שניצולו מבעלי בחירה, אבל לשיטת רוב הפוסקים דס"ל דעיקרו של היו"ט דחנוכה ניתקן רק על נס הנרות ופך השמן, אם כן לכאורה הלא הק"ו פריכא דלא דמיא להתם, דקריעת ים סוף היתה הצלה מבעלי בחירה, משא"כ נס השמן מה הצלה מבעלי בחירה היה שם, ואיך נוכל למילף ליה מק"ו משירת הים. אבל לדרכינו הנ"ל יבוא על נכון, דהרי גם עיקר נס השמן היה מה שנמלט הפך מעיני בעלי בחירה שחזרו לטמא כל השמנים, ועם כל זה הפליא ה' חסדו לעשות שם נס גדול להעלימו מעיניהם שלא יוכלו לשלוט בו, א"כ שפיר יפה כח הק"ו להיותו דאורייתא כמ"ש החתם סופר, דגם הכא היה ההצלה מידי בעלי בחירה. [ואם שלא היה בזה הצלה ממות לחיים, כבר בארנו במקום אחר דכיון דבמה שטמאו כל השמנים נתכוונו בזה להכשיל את ישראל ולהעבירם על הדת, הרי קיי"ל דצריך למסירת נפש שלא לעשות כרצונם, ואם כן הוי גם הצלה זו ממות לחיים, וגם דכיון דגדול המחטיא את חבירו יותר מההורגו כמ"ש הטורי זהב, אם כן אדרבה אלים עוד יותר כח הק"ו מסתם ממות לחיים].
עכ"פ נמצינו למדים מכל זה, שהנס היותר גדול היה מה שנעלם הפך מראיית עיניהם של היוונים ולא ראוהו, ובזה יובן גם כן מה שתקנו רז"ל בנרות חנוכה שתהא מצוה בראייה, ואשר על כן אם הניחו נר חנוכה היכא דלא שלטה בה עינא פסולה, ודלא כמו אצל רוב המצות שאפשר לעשותם גם בעינים עצומות, לפי שעיקר הנס הרי היה מה שנסתמו עיניהם של היוונים ולא ראו את פך השמן, לכן זה לעומת זה צריכין דוקא לראות את הנרות, דמדה כנגד מדה הוי שם מצוה בראייה, כדי להראות שהבורא כל עולמים עוזר, ובני ישראל שהם מצד הקדושה אמנם זוכין ורואין מה שצריכין לראות, ולהיפך ממה שאירע התם לשונאי ה' הרשעים. וגם אפ"ל דלפי שבשעה שנעשה אותו הנס שהציל ה' את הפך מידי בעלי בחירה, לא היה שם שום אדם ולא ראה איש את הנס, לכן כדי לפרסם את הנס הגדול הזה, צריכין לעשות פרסומי ניסא ומצוה בראייה.
או יאמר בטעם שתקנו לעשות פרסומי ניסא בנר חנוכה, דהנה בנס חנוכה על ידי שהכהנים היו גבורים עצומים לא הכירו בני אדם שנצחון המלחמה היה בדרך נס, דיתרמי כמה פעמים גם בטבע דגבורים מועטים ינצחו לרבים מרובים מהם, ואפשר דעל ידי הנס שנעשה בנרות, שהיה מינכר לעין כל שהוא נס שלא כטבע, נוכחו לדעת שהקב"ה עמד להם בעת צרתם הנסים ונפלאות, ועי"כ נודע ונתפרסם גם על נצחון המלחמה שהיה נס שלא כדרך הטבע מאתו יתברך, [והא דהיה נצחון המלחמה נס גדול כל כך, עיין דברי יואל לחנוכה (אות מ"ד ועוד), ואכמ"ל בזה]], ולכן תקנו לעשות פרסומי ניסא בנר חנוכה, וזהו מ"ש ר' תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, וכפירש"י משום דלא שלטה בה עינא למעלה מעשרים אמה, וליכא פרסומי ניסא, ובנר חנוכה אדרבה תקנו לעשות פרסומי ניסא, לפי שעל ידי נס הנרות, היה פרסומי ניסא לנס נצחון המלחמה כנ"ל.
ובדרך רמז אפ"ל מדוע הקפידו כל כך חז"ל שצריך להניח נר חנוכה היכא דשלטה בה עינא, על פי הקדמה אחת אמיתית המובא בדברינו כמה פעמים, דאיתא במתניתין (בפ"ה דאבות) דקא חשיב עשה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, וחד מינייהו שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים, והביא התוספות יו"ט מ"ש המדרש שמואל בשם החסיד ז"ל, יש מי שהקשה ולמה יארע לו קרי אחר שהיו מזרזין אותו כל שבעת ימים, והוא בטהרה כל היום ההוא, וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו. והתשובה לזה, כי יצר הטוב ויצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה וכו', ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן בעל קרי, לפי שהכהן גדול על ידי עבודתו ביום הקדוש והנורא שהיה נכנס לפני ולפנים ומכפר בעד כל ישראל, היה לוחם עם כוחות הטומאה והסט"א והיה מנצח לכל המקטריגים, וכאשר זכה לצאת בשלום מן הקודש היה זוכה ומזכה לכל ישראל עמו, לכן היתה אז המלחמה היותר חזקה וקשה והתגבר עליו מאוד היצר הרע להכשילו ח"ו, בראותו כי כלתה אליו הרעה ועומד להיות מנוצח, ולא היה אפשר להנצל בדרך הטבע כי אם בדרך נס, ועל כן היה נחשב זה לנס אע"פ שפעם אחרת אין זה בגדר נס כלל, עכת"ד.
ובפנים במדרש שמואל מביא עוד כבחינה זו בשם מהר"ם אלשקאר ז"ל, שהפליג בנס זה יותר מבכל הנסים, וכתב "שזה נס עצום", והטעם דלפי שהיה הכהן גדול נשמר כל כך בשמירה מעולה ובזהירות יתירה שהיו מזרזין אותו שבעת ימים קודם יום הכיפורים, והיה בטהרה יתירה, לכן ראה היצר הרע שבא לעומתו לוחם גדול, ודייקא משום הכי היה ראוי לו להתגרות בו ביותר ח"ו, ועל דרך שאמרז"ל (סוכה נ"ב) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, דטעמא נמי משום הכי, דכל הגדול מחבירו ומתגבר ביותר על יצרו, רואה היצר הרע יותר כי כלתה אליו הרעה ועומד להיות מנוצח, על כן מתגבר לעומתו ביותר. והיינו נמי טעמא שאמרו (שם) דלעת"ל לצדיקים נדמה להם יצר הרע כהר גבוה, ולרשעים נדמה להם כחוט השערה, והתמיה מפורסמת דממנ"פ אם הוא כחוט השערה למה ידמה לצדיקים כהר גבוה, ואם הוא כהר גבוה האיך נדמה לרשעים כחוט השערה. אלא דתרווייהו איתנייהו, דכלפי שהצדיקים מתגברים עליו תמיד ונתעלין בכח הקדושה מיום ליום, רואה היצר תמיד שעומד להיות מנוצח מול לוחמים גדולים ועצומים כאלו, לכן הוא מתגבר עליהם תמיד ביתר שאת עד שנעשה אצלם כהר גבוה, לא כן הרשעים שנמשכים אחר עצתו מיד ואינם מתגברים עליו כלל, אינו רואה עצמו להיות מנוצח ממעשיהם, ואין צריך להתגבר עליהם בהתגברות יתירה, וסגי ליה אף בהתגברות מועט כחוט השערה כאשר בא עליהם תחלה, כמ"ש (שם) דתחלה דומה לחוט של בוכיא וכו'. ועל כן מטעם זה גופא היה ראוי לכהן גדול ביום הכיפורים שיתגבר עליו היצר הרע ביותר, דהיא הנותנת דלפי שהיו משמרין אותו בטהרה כל כך, ונתעלה מאוד בכח הקדושה, ראה היצר הרע כי כלתה אליו הרעה ועומד להיות מנוצח לגמרי, ועל כן היה זה רק מצד הנס שנשאר בטהרה, ע"כ תוכן דברי המהר"ם אלשקאר ז"ל בקצת תוספות ביאור.
עכ"פ חזינן עד כמה גדול התגברות כוחות הטומאה למיניהם מול הקדושה, ויש ללמוד מזה עוד לענין אחר כיוצא בו, שאם אדם עושה מצוה אל יחשוב בלבו כי מאחר שקיים את המצוה באופן הנאה אף יאה, מעתה שלום יהיה לי, דלא יתגבר עוד היצר עליו, דהאמת לא כן הוא, כי אדרבה לאחר עשיית המצוה יתגרה בו היצר יותר ויותר בתחבולות שונות כדי להכשילו ולהפריעו, דכל מה שנתעלה האדם בכח הקדושה על ידי עשיית המצוה מתגבר היצר לעומתו ביותר, וכסברת המדרש שמואל בשם מהר"ם אלשקאר הנ"ל, ועל כן צריכין תמיד לעמוד על המשמר, ולאחר המצוה צריכין להשגיח עוד יותר בעינא פקיחא לבל יפול במכמורת היצר ח"ו.
והא גופא יש לרמז במימרא דרבי תנחום דנר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, וטעמא משום דלא שלטה בה עינא, ולכאורה יש להבין וכי מה בכך דלא שלטה בה עינא, והלא אנן קיי"ל דהדלקה עושה מצוה, וכבתה אין זקוק לה, והראיה מדאנו מברכין "להדליק" דהעיקר היא ההדלקה, ואם כן מדוע הקפידו חז"ל בכך ואמרו דצריך להניחה היכא דשלטה בה עינא. אלא נראה דרצו לרמז בזה, דגם לאחר קיום המצוה צריך שישלוט בעינא פקיחא על המצוה, שלא יתגבר עליו היצר, דכל כמה שנתעלה והולך בקדושה זה לעומת זה מתגבר היצר הרע לעומתו ביותר, וצריך להתפלל אל ה' שיהא בעזרו, ועל כן דייקא מפני שהוא נר מצוה, צריכה שמירה והשגחה יתירה מהסט"א, ועל כן גם בנר חנוכה צריך לחוש לכך, וצריך שישלוט עינו ולא ירף השגחתו מהמצוה, ומהאי טעמא נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, משום דלא שלטה בה עינא, דצריך האדם להיות שלטה עינו תמיד במצותו ולעמוד על המשמר שלא ישלטו בה כוחות הטומאה להפריעה ולבטלה.
[שם] אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום, נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. הנה בריש מסכת סוכה מקשה הש"ס, מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה, ומאי שנא גבי מבוי דתני תקנתא, ומשני סוכה דאורייתא תני פסולה, מבוי דרבנן תני תקנתא, והקשו התוספות הרי נר חנוכה נמי דרבנן, ואמרינן בשבת (דף כ"ב) נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה.
ויש ליישב שלא יהא קשה קושיות התוספות, בהקדם מה דאיתא במדרש הביאו רש"י ז"ל (ריש פ' בהעלותך), למה נסמכה פרשת המנורה לחנוכת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, א"ל הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות. ובמדרש רבה ותנחומא איתא בזה"ל: הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות הם לעולם, שנאמר אל מול פני המנורה. והקשה הרמב"ן ז"ל (שם ריש פ' בהעלותך) למה נתפייס אהרן הכהן יותר בזה, והלא דבר ידוע הוא דכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטילות. ופי' הרמב"ן שרמז לו הקב"ה לנרות של חנוכת חשמונאי שהן נוהגות אף לאחר החורבן בגלותינו, וכלשון הזה מצא במדרש מגילת סתרים לרבינו נסים ז"ל, שא"ל הקב"ה למשה, דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה, וחנוכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בני חשמונאי, עכ"ד הרמב"ן ז"ל.
ולכאורה יש להבין מ"ש ז"ל שנס הנרות היה על ידי הכהנים בני אהרן, דבשלמא המלחמות היו על ידי הכהנים, לפי שהחשמונאים לחמו מלחמות ה', אבל הנס של הנרות הלא היה נס מן השמים שעשה השי"ת מבלי פעולות בני אדם כלל, ומה עשו לזה הכהנים, ואם דלאחר שנמצא הפך ונעשה בו נס הדליקו הכהנים את המנורה, הלא כמו כן הקריבו אז גם כל הקרבנות, ובהדלקת הנרות גופא לא היה בו שינוי וחידוש מהדלקת המנורה שהדליקו בזימנא אחרינא, ולעצם הנס שנעשה בנרות לא עשו לזה הכהנים יותר מאחרים, והאמנם דהמלחמות עם הנרות כולא הא בהא תליא, דרק על ידי שלחמו עם היוונים ונצחו אותם, היה אפשר להם ליכנס לבית המקדש ולהדליק את המנורה, אבל מ"מ במ"ש בהעלותך את הנרות שבזה פייסו את אהרן הכהן, הרי מיירי רק מהנרות עצמם וממצות הדלקת המנורה, ואין שם רמז לענין המלחמות כלל, ולענין הנס של הנרות הרי לא עשו הכהנים מאומה, ואם כן צ"ב מה ענין הפיוס שנחמו הקב"ה לאהרן הכהן במאמר בהעלותך את הנרות בחנוכה שיש בה הדלקת הנרות, שיעשה בה לישראל על ידי בניו נסים ותשועה, כיון שכל עצם הנס שנעשה בנרות לא היה על ידי הכהנים כלל.
ואפ"ל על פי מה דאיתא בגמרא (שבת דף כ"א) מאי חנוכה דת"ר וכו' כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול וכו', לשנה אחרת קבעום ועשאום יו"ט וכו'. ויש לדקדק מאי בעי לספר בזה מענין הנס שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. וגם כבר דקדקו קמאי וכי היה הכהן גדול ממונה לחתום השמנים, והלא היו על זה ממונים שהיו מספקין יינות שמנים וסלתות, ולא היה זה מעבודת הכהן גדול, ומאי בעי חותמו של כהן גדול הכא. וביותר קשה מדוע בכלל לאיזה ענין היה צריך הכהן גדול לחתום השמן בחותמו. וכן הקשה הבני יששכר ז"ל, וז"ל: (במאמרי חנוכה מאמר ד' אות ל"ז) יש להתבונן למה היה חתום בחותמו של כהן גדול דייקא, וכי סלקא דעתך שכך היה המנהג דהכהן גדול היה מחתים השמנים, וגם אם תמצי לומר שכך היה המנהג למה משמיענו החידוש, הוה ליה למימר סתם מצאו הפך חתום. ועל כן כתב שם לבאר דברי חכמים וחידותם על פי דברי האריז"ל, ותו"ד שעל פי סודן של דברים כך היה צריך להיות שיהיה הפך חתום בחותמו של כהן גדול דייקא, יעיי"ש לפי דרכו בקודש מאוד נעלה. והנה ניחא דעל פי סודן של דברים מיושב שפיר, אבל לפי פשוטן של דברים אכתי צ"ב להבין מה ענין חותמו של כהן גדול להכא.
וגם במ"ש שם הבני יששכר דאם תמצי לומר שכך היה המנהג שהכהן גדול יחתים השמנים וכו', הנה מלשון הר"ן יש ראיה ברורה שלא היה המנהג כן, [וכן כתב גם הבני יששכר גופיה במקום אחר דודאי לא היה המנהג כן, (עיי"ש במאמר ד' אות ט"ו, ובמאמר י"א ועוד בכ"מ)], דהנה התוספות הקשו דמנא ידעו שהוא טהור, דילמא נטמא בהיסט, ותירצו שהיה מונח בחותם בקרקע באופן שלא יכלו להסיעו. והר"ן תירץ שאם הסיטוהו היו שוברים אותו לראות אם יש בו זהב או מרגליות, כוין שראוהו נחתם בחותם של כהן גדול, אלא ודאי לא מצאוהו כלל ולא ראוהו עכ"ד. והנה אלמלי היה המנהג כך שכל השמנים יהיו חתומים בחותמו של כהן גדול, אם כן אכתי אין ראיה ממה שלא שברוהו שלא ראוהו, דהלא כמוהו ככל השמנים, ושמא כמו שאירע לכל השמנים שנטמאו כן אירע גם לפך זה, דמאי אולמיה דהאי מדהאי, כיון שכולם היו חתומים כמוהמו, ואכתי אין ראיה והוכחה שלא נטמא, ועל כרחך שהיה פך זה משונה מפכים אחרים, במה שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, ואשר על כן שפיר הי"ל ראיה שאלמלי ראוהו היו שוברים אוןתו כמ"ש הר"ן. אמנם הנה כי כן באמת צ"ב למה היה דייקא פך זה חתום בחותמו של כהן גדול, כיון שזה הגדיל עוד הסכנה, שעי"כ היה עלול ביותר שישברוהו לראות מה בתוכו, והרי היה חותמו של כהן גדול אדרבה עוד ריעותא גדולה, ולמה נסתבב הדבר שיהיה הנס דוקא באופן כזה.
וגם מ"ש התוספות שהיה מונח בחותם בקרקע, ובעבור כן לא ראוהו ולא הסיטוהו, לכאורה לא משמע כן מלשון הגמרא, כיון דקאמר רק שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ותו לא מידי, ואלמלי היה מונח טמון בקרקע ובעבור זה לא ראוהו, אם כן הרי גם זה מעיקר הראיה, ולמה אין זה מוזכר כלל, והו"ל למימר להדיא שמצאו פך אחד טמון בחותם בקרקע, ומשמע לכאורה שלא היה טמון אלא היה מונח בגלוי ואעפי"כ היה נס שלא ראוהו, וכל עיקר הראיה היה לפי שהיה הפך חתום בחותמו של כהן גדול, וכדברי הר"ן שזה היה עוד ריעותא שעי"כ היה עלול ביותר שישברוהו לראות מה בתוכו כנ"ל, ואעפי"כ לא שלטה בו ידם ולא ראוהו כלל, ואם כן באמת צריך להבין האיך היתה כזאת שאת כל השמנים מצאו וטמאו, ודייקא פך זה שהיה חתום בחותמו של כהן גדול לא מצאו ולא ראו כלל.
אמנם יתבאר שהיה זה בכוחו של הכהן גדול שהניח על הפך הזה כח הקדושה גדול, דעל ידי שחתמו בחותמו הניח עליו כח השמירה שלא יוכלו לשלוט בו ידי זרים, דהנה ידוע שכל חותם הוא ענין שמירה, כמו שהאריך בזה ק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' בשלח על הכתוב ה' איש מלחמה ה' שמו), דלשון הקודש ממקום קדוש יהלוך מגבוה על גבוה, ולכל ענין יש טעם ורזא דרזין, ועיקרו הונח על עניני מעלה והושאל למטה, ועל דרך זה ענין הנקרא חותם, על פי הנודע כי כל חותם הוא לשמירה שלא ישלטו בו ידי זרים, והנה מבואר בפי חכמי אמת כי השמירה שלא יגעו החיצונים באיזה דבר קדושה, הוא על פי שלשה בחינות שם אהי' דהם בגמטריא "חותם", [וכמבואר בדברי האריז"ל בתפלת נעילה בכוונת חותם]. על כן נראה לי דמשום זה נקרא חותם בשם חותם, דהחותם שלמעלה הוא חותם ממש גימטריא הנ"ל, ועל כן הוא שם מושאל כאן לכל דבר שמירה. והיינו טעמא שאמרז"ל (חולין ק"ה ע"ב) במידי דצייר וחתים לית להו למזיקין רשות, דחותם שלמעלה מטיל פחדא עליהם שלא לנגוע בדוגמתו ובדוגמת שמו, והבין. ועל דרך זה הוא גם כן מ"ש רז"ל (שבת נ"ה) חותמו של הקב"ה אמת, כי אמת הוא בגימטריא הנ"ל יעיי"ש. ועל פי זה ביאר שם הפסוק הנאמר בציץ הקודש ופתחת עליו מכתב פתוחי חותם קודש לה', דלכאורה הנך ג' תיבות מכתב פתוחי חותם הוא שפת יתר, דבאמרו ופתחת עליו קודש לה' היה די. ונראה לי שהחוקק היה צריך להשרות עליו בכוונתו השלשה בחינות שם אהי' הנ"ל, שהוא החותם הקודש שלא ישלטו בו החיצונים בקנאתם בו, והיינו ופתחת עליו מכתב שהוא פתוחי חותם, ר"ל מפתח של חותם, דהיינו שיהיה נפתח מקור קדושת החותם, כדי שישאר קודש לה' ולא ישלטו בו ידי זרים, עכת"ד הישמח משה.
ועל פי זה ביאר אא"ז זלה"ה בייטב לב (פ' וישב) מ"ש רז"ל שמצאו פך אחד של שמן מונח "בחותמו" של כהן גדול, דרומז להנ"ל שהוא חותמו של הכהן הגדול כביכול יתברך שמו, על דרך אלקיכם כהן הוא, ואם כי אין הדבר יוצא מפשוטו שהיה חתום בחותם של כהן ממש, אבל זה היה מפני שהיה משומר וחתום בחותם של שמות הנ"ל. וז"ש יוונים נקבצו עלי וכו' ופרצו חומת מגדלי "חומת" אותיות "חותם", ועל ידי זה וטמאו כל השמנים, ומנותר קנקנים שהיה חתום בחותם הנ"ל נעשה נס לשושנים, עכ"ד.
ועל דרך זה נודע גם כן מספה"ק ענין גמר החתימה, דיום הושענה רבה, שהוא חותם בתוך חותם, בשביל שמירה מהמקטריגים (עיין יסוד יוסף פע"ח), וכתב הבני יששכר במאמרי חודש תשרי (מאמר חותם מלא) וז"ל: דקיי"ל בדבר החשוב בעינן חותם בתוך חותם, ואין לך דבר חשוב בעולם כבני ישראל, על כן הגם שנחתמו לחיים ולישועה ולרחמים ביום הסליחה, עם כל זה צריכין עדיין חותם בתוך חותם ביום הושענה, ואמרו חכז"ל (ע"ז כ"ט ע"ב) בדבר החשוב הנשלח ביד גוי דבעינן חותם בתוך חותם דכולי האי לא טרחי ומזייפי, וה"ה בנידון המשפט הקדוש העליון, כיון שנגמר לטובה חותם תוך חותם שוב לא טרחי הקליפות והמקטריגים לקטרוג ולומר ח"ו שיגרום החטא עכל"ק.
היוצא לנו מזה דכל חותם הוא ענין של שמירה שלא יוכלו ליגע בו ידי זרים, ומעתה אפ"ל דהנה באמת הרי ידעו הכהנים מקדמת דנא ברוח הקודש ועל פי הקבלה שבידם כל מה שעתיד להתרחיש להם, ומצינו בגמרא (נזיר ל"ב ע"ב) שהיו יודעין מלימודא דקראי שלאחר ע' שמיטין עתיד הבית ליחרב יעיי"ש, ובפרט מצות נר חנוכה היתה קבלה בידם שעתיד ליעשות להם נס בנרות, וכדאיתא במדרש המובא לעיל שכבר הבטיח הקב"ה לאהרן הכהן שיעשה נסים ותשועה לישראל על ידי בניו בימי חשמונאים על ידי חנוכה שיש בה הדלקת הנרות, ומה גם לשיטת הבה"ג שמנה נר חנוכה ומקרא מגילה במנין תרי"ג מצות שניתנו למשה בסיני.
ולפי זה אפ"ל שהכהן גדול כאשר עלה על דעתו להצניע פך אחד של שמן, שיהיה מוכן על אותו הזמן של נס חנוכה שיעשה להם הקב"ה נס בנרות, וכדי שיהיה על הפך הזה כח השמירה להגן עליו מפני כוחות הטומאה שלא יוכלו לשלוט בו, הניח עליו חותמו דייקא שהוא בחינת השמירה, וזה הגין על הפך שלא יראוהו האויבים ולא ימצאוהו ולא יוכלו לנגוע בו, ועל דרך דאיתא במדרש (ב"ר פצ"ד ס"ד ותנחומא פ' תרומה ס"ט) שיעקב אבינו לפני רדתו למצרים הלך לקוץ ארזים שנטע אברהם אבינו בבאר שבע לצורך המשכן, וגם נטע ארזים שם במצרים, וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, ואמר להם עתידים אתם להגאל מכאן, והקב"ה עתיד לצוות אתכם משאתם נגאלין לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיה מזומנים בידכם יעיי"ש. וכמו כן על דרך זה הניח הכהן גדול מימים מקדם על הפך הזה את חותמו דהיינו בחינת השמירה, למען יהיה בבחינת חותם בתוך חותם, ולא יוכלו לשלוט בו החיצונים וכוחות הטומאה ח"ו וישאר בטהרתו.
ומעתה היה כאן נס בתוך נס, חדא מה שלא ראוהו כלל, דאלמלי ראוהו היה עוד גרוע ביותר, דבדרך הטבע היה החותם הזה עלול רק לקלקל, והרי קיי"ל (גיטין כ"ז ע"ב) דנקב בצד אות פלונית הוה סימן מובהק, וה"נ פך זה כיון שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, הרי הי"ל סימן מובהק ומינכר ביותר מפך אחר, וכיון שטמאו כל השמנים היה מן הנמנע שלא ימצאו גם פך זה המינכר ביותר, ועל כן היה בזה נס גדול שאע"פ שמצאו הכל, מ"מ דייקא פך זה לבד שהיה חתום בחותמו של כהן גדול נעלם מעיניהם ולא ראוהו ולא מצאוהו. ועוד נס גדול היה שם בזה, דאלמלי נעלם מעיניהם פך אחר שלא היה חתום בחותמו של כהן גדול לא היינו יודעין ולא היה לנו הוכחה שלא נטמא, דכל הראיה הרי היה רק דבעבור שהיה חתום בחותמו של כהן גדול אלמלי ראוהו היו שוברין אותו כמ"ש הר"ן, ואלמלי נמלט מידם פך אחר שאינו חתום לא הוה לן ראיה זו, ושוב היה מקום לחשוש שמא נטמא בהיסט, ואם כן היה כל הנס לפי שנמלט מהם דייקא פך זה שהיה חתום ולא פך אחר, דשפיר יש מזה ראיה כנ"ל, ואם כן היה כאן נס בתוך נס על ידי זה גופא שהיה חתום בחותמו של כהן גדול.
ועוד יותר תגדל כח הנס, על פי מה שהבאנו לעיל מדברי הזוה"ק והמפרשים גבי הצלת ראובן את יוסף לבור של נחשים ועקרבים, דכוונת ראובן היתה להצילו מידי אחיו שהיו בעלי בחירה, דמנחשים ועקרבים אם הוא צדיק יעשה לו הקב"ה נס להצילו מידם שלא יזיקו אותו, משא"כ מבעלי בחירה אין מונעין מן השמים את בחירתם, ועל כן קשה להציל מידם זולת בזכותים גדולים, וזעירין אינון שיוכלו להנצל. וכמו כן כאן כיון שהיוונים היו בעלי בחירה והתגברו לטמא כל השמנים, והיה בידם למצוא הכל ולטמא הכל, וכאשר כן היה דכל השמנים שהיו בהיכל השיגו וטמאו אותם, ודייקא פך זה שהיה עליו ריעותא גדולה כזו שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, דבדרך הטבע היה עלול ביותר שימצאוהו כנ"ל, דייקא פך זה נמלט מפח יקשם ולא שזפתו עינם, ולא מצאה ידם כביר לשלוט עליו להשיגו ולטמאו, לכן באמת זה הוא נס גדול יותר מהכל, ועל כן שפיר קבעו יום א' ליו"ט, דהוא הנס היותר גדול מכל הנסים.
ועל פי זה ניחא גם המדרש שהביא הרמב"ן ז"ל, שאמר הקב"ה לאהרן שיהיה עוד חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וכו', ולכאורה הנס דנרות לא היה על ידי הכהנים אלא מן השמים וכקושיתנו הנ"ל. אמנם על פי דרכנו א"ש, דכל עיקר הנס אינו אלא על ידי הכהנים, דרק בכח קדושת הכהנים נעשה כל הנס, דאלמלא לא הניח הכהן גדול חותמו על פך השמן מקדמת דנא ולא היה עליו כח הקדושה הגדול של הכהנים אולי לא היה עליו כח השמירה כזה, ולא היה מספיק לו להנצל מידי האויבים שלא ישיגוהו, וגם אפילו אלמלי היה נשאר בטהרתו, לא היה שום תועלת מזה, דלא היה שום הוכחה שהוא טהור, דכל הראיה הרי היה רק דלפי שהיה חותם בחותמו של כהן גדול והיה עליו סימן מובהק כזה שהיה מינכר ביותר, אלמלי ראוהו היו שוברין אותו כמ"ש הר"ן, ואלמלא לא היו הכהנים מכירין בו שהוא טהור אולי דלא היו משתמשין בו, ולא היה אפשר להיות גם הנסים של כל הימים הבאים, דלא עביד קוב"ה ניסא למגנא, אם כן נמצא דגם הנסים שאירעו בשמן ובנרות המנורה היו על ידי הכהנים, וא"ש מ"ש המדרש שאמר הקב"ה שיעשה נסים על ידי הכהנים במצות הדלקת הנרות.
ומעתה אפ"ל דלמאן דדריש סמוכין בכל התורה, כמ"ש בגמרא (ברכות דף יו"ד) סמוכין מן התורה מנין, שנאמר סמוכים לעד לעולם (ועיין יבמות דף ד'), נמצא דיש לחנוכה שורש מדאורייתא, שהרי מסמיכות פרשת בהעלותך לחנוכת הנשיאים למדנו שהבטיח הקב"ה לאהרן הכהן שלך גדול משלהם וכו', שיעשה נסים לישראל במצות הדלקת המנורה על ידי הכהנים, דבזה מתורץ סמיכות הפרשיות דמורה על זה שפייסו את אהרן הכהן בנס חנוכה, שיהיה על ידי הכהנים וכמבואר לעיל, וכיון שיש על זה סמוכין בתורה, הרי יש לחנוכה שורש מדאורייתא למאן דדריש סמוכין בכל מקום כנ"ל. [והרוקח (בפרשת אמור) כתב גם כן דמרומז מצות נר חנוכה בתורה, במה שסמך הכתוב מצות השמן והמנורה למצות סוכה, לומר מה סוכות שמונה ימים, אף חנוכה שמונה ימים. וידוע שהרוקח ז"ל כל דבריו דברי קבלה מפי אליהו זכור לטוב, כמ"ש הבני יששכר (במאמרי חנוכה מאמר ב' אות כ"א), ואולי הוא גם מאמר חז"ל, ועכ"פ מרומז מצות נר חנוכה גם בתורה. והחתם סופר ז"ל (בדרשותיו דף ס"ח) כתב כי מקובל היה בידי החשמונאים מנבואתו של זכריה (זכריה ד') שיהיה הגאולה על ידי נס המנורה כאשר ראה זכריה בנבואתו, עיי"ש].
ולפי זה מובן שפיר, כיון דנס הנרות דחנוכה היה על ידי הכהנים, דעל ידי שהניח הכהן גדול חותמו על הפך היה עליו כח השמירה, ועל ידי כך ניצול גם מידי בעלי בחירה, שזה היה עיקר הנס כמבואר, ומעתה כיון שהיה על ידי הכהנים הרי יש לחנוכה שורש מדאורייתא, דבזה א"ש סמיכות הפרשיות כנ"ל, ועל כן א"ש מה דתני גבי נר חנוכה "פסולה", כמו גבי סוכה דהוא גם כן דאורייתא, דנר חנוכה יש לו גם כן שורש מדאורייתא מכח סמיכות הפרשיות, שפייסו את אהרן הכהן שיהיה נס בהדלקת הנרות על ידי הכהנים, ואכן היה כל הנס בכוחן של הכהנים, שעל ידי חותמו של כהן גדול ניצול הפך מידי בעלי בחירה, שזהו הנס היותר גדול להנצל מבעלי בחירה כנ"ל.
ובשלמא מבוי הוא לגמרי מדרבנן שאין לו סמך בתורה כלל, תני שם תקנתא, משא"כ נר חנוכה יש לו סמך בתורה מכח סמיכות הפרשיות כנ"ל, או כמ"ש החתם סופר הנ"ל שבא על זה בקבלה בנבואת זכריה הנביא, ודברי קבלה גם כן כדברי תורה, על כן שפיר תני גם בזה פסולה, כמו גבי סוכה דאורייתא, דטעמא דבדאורייתא לא תני תקנתא הרי הוא, משום דדבר שלא הם חידשו את ההלכה וכבר ידעו אותה מן התורה, אי"צ לפרש כל הלכותיה ושפיר י"ל "פסולה", משא"כ היכא שכל ההלכה נתחדשה רק מדרבנן, ועד עכשיו לא ידעו ממנו כלל, צריך לפרש גם תקנתא, ועל כן בדרבנן תני ימעט, נמצא דתלוי בזה דטעמא דתני "פסולה" הוא, לפי שהדבר מקובל כבר מקדמת דנא, ואם כן כמו כן גם גבי חנוכה, כיון שהיו מקובלים על זה מקודם מן הסמיכות או מהקבלה כנ"ל, לכן גם הכא אי"צ לומר תקנתא, ועל כן א"ש מה דתני "פסולה".