אגדות מהרי"ט/נדרים/פרק יא
אגדות מהרי"ט – מסכת נדרים – פרק יא
[פ"א ע"א] הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה. לכאורה יש להבין דמשמע שרק מעניים יוצא תורה, וכי עושר אי אפשר לו לגדל בנים לתורה, ואברהם אבינו ע"ה בעצמו היה עושר גדול כמ"ש ואברם כבד מאוד במקנה בכסף וזהב, וגם רבי אלעזר בן עזריה ורבינו הקדוש ועוד הרבה גדולי עולם היו עשירים, ולא רק מבני עניים יוצא תורה, הגם שבבני עניים שכיח יותר שיהיו בני תורה, אבל עכ"פ צ"ב הלשון שאמר שמהם תצא תורה דמשמע שדוקא מהם.
ואמרתי שאפ"ל שרמוז בזה עוד כוונה אחרת, דהנה רואים היום, וגם כאן באמעריקע, שיוצא כל כך הרבה מעות לאין שיעור וערך, אבל בעוה"ר יכולין לומר שממש כמעט כולו צ"ט אחוזים עם צ"ט חלקים ממנו הולך להסט"א רח"ל, ולא רק שנתקיימה אצלם קללת ירמיה הנביא שאמר הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, דליתן לאדם שאינו הגון הרי עדיין אינו עבירה, אבל כאן הולך בעוה"ר ממש על שמדיות, ועל זה יש מעות בריוח לאין שיעור, משא"כ על דבר טוב לא שכיח באמעריקע מעות כלל, וכדאיתא בגמרא (חגיגה ה') זוזא לעללתא לא שכיחא לתליתא שכיח, פירש"י להפסד ולאיבוד, שעל דבר רע שכיח מעות הרבה משא"כ על דבר טוב, וזה שהזהירו אותנו חכז"ל שהגם שמצוה ליתן צדקה לעניים, מ"מ תזהרו ליתן לעניים כאלו שמהם תצא תורה, ולא תחשוב שכבר יצאת ידי חובתך במה שנתת צדקה לעניים, אלא צריך אתה ליזהר גם כן לראות אם נתת על תורה, מי בכם יגיד "זאת" שלעתיד ישאלו האם נתת על מקום שהוא רק לתורה, וזה שרמזו חכז"ל שלא יצאת ידי חובתך במה שנתת מעות סתם, אלא הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שאפילו בשעה שאתה נותן צדקה לעניים תהי' נזהר ליתן לעניים כאלו שמהם תצא תורה, שזהו כל התכלית שישאר דרך התורה בישראל.
[שם] ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן וכו', רבינא אומר שאין מברכין בתורה תחלה, דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (ירמי' ט') מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (שם) ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רב יהודה אמר רב לומר שאין מברכין בתורה תחלה. פי' הר"ן בשם רבינו יונה שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה וכו'. אמנם עדיין צ"ב כפל הלשונות שבפסוק על אשר עזבם את תורתי וגם לא שמעו בקולי ולא הלכו בה, ואם נגזרה אבידת הארץ לטעם שלא ברכו בתורה בלבד, מאי אשר לא הלכו בה, ואיך שייך הליכה לגבי ברכה. גם לא מצינו שענש הקב"ה על ביטול ברכות בעונש חמור כל כך גלות ואבדון ארץ ישראל.
לכן נל"פ דברים כפשוטן שלא ברכו בתורה תחלה, היינו פירושא דלא שמעו בקולי ולא הלכו בה, ר"ל שלא הלכו בארץ ולא נתיישבו בה, על מנת לשמוע בקולי ולברך בתורה תחלה, שתהי' ישיבתם בארץ על פי התורה והמצו' אשר צויתי אותם, אלא נתיישבו בה בעזבם את תורתי מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים, ודין גרמא אבידת הארץ.
והנה האריך בביאור מאמר זה הגה"ק רבי יעקב עמדין זי"ע בהקדמת הסידור (סולם בית א-ל) דלכאורה כלום שאלה היא זו על מה אבדה הארץ, והרי דבר זה גלוי ומבואר דמפני חטאינו גלינו מארצנו, וכתב דכוונת השאלה היא, דאם מפני החטאים ראוי שיהיה העונש שנגלה אנחנו מעל הארץ, אמנם מלבד מה שגלינו מן הארץ נענשה גם הארץ שהיא חריבה ושוממה בכל שנות גלותנו, וזה מה ששאלו על מה אבדה הארץ כלומר שהארץ עצמה חריבה ושוממה, עיי"ש מה שפירש שארית המאמר בנועם דבריו.
ופירשנו על פי דרכו באופן אחר, דלכאורה אכתי קשה דאיך יפול לשון אבידה על הארץ, והלא קרקע אינה נגזלת והארץ לעולם עומדת, אמנם יתבאר עפ"י מה דאיתא בגמרא (גיטין נ"ז ע"א) א"ר יהודה א"ר אסי ס' רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים וכו', אמר עולא לדידי חזי לי ההוא אתרא ואפילו ששים רבוא קני לא מחזיק וכו' ארץ צבי כתיב וכו' בזמן שיושבים עליה רווחא ובזמן שאין יושבין עליה גמדא, ע"כ. ויתבאר הענין על פי מ"ש בספה"ק צמח ה' לצבי (פ' ראה) וזלה"ק: עד"ש בספר ש"ך עה"ת בשם ר' בחיי וז"ל: ובזה תבין איך מקום השכינה וכו' שהיה כהן גדול נכנס פעם א' בשנה אחר כמה טבילות וקידושין וכו', איך עתה היא בית תורפה של ישמעאלים בית ע"ז שלהם, אלא שנתקפלה ירושלים וגברה עליה קליפה של שאר ארצות, ואפשר שבקיפול ארצות באה שם רצועה מארם, עד שבנו שם בית הע"ז, והם חושבים שבנו בירושלים והם מכזבים וכו', והנה לעתיד יתרחב ירושלים וגבולי ארץ ישראל כאמרז"ל, בודאי הרצועה מארם והחוצות מחוץ לארץ השוכבים על ארץ ישראל יאבדו ממקום ההוא כי אין זה מקומם, רק שהגוים העובדים שם ע"ז המשיכו לשם רצועה מארץ העמים הטמא, וארץ ישראל מתקפלת תחתיו עכ"ד לעניננו.
והנה כל מקום בארץ ישראל שעבדו שם ישראל עבודה תמה ושלימה בתורה ויר"ש שם הוא השראת השכינה שוכנת בקרב הארץ, ואותן המקומות שחטאו בהן נסתלקה ממנו השכינה ר"ל, ונמשכת הטומאה במקומה בבחינת שפחה כי תירוש גבירתה, כמו שהאריך בזה הב"ח (באו"ח סי' ר"ח) עיי"ש, ולפי שקדושת ארץ ישראל אינה סובלת התועבות וכוחות הטומאה, על כן נתקפלת קדושת הארץ משם ולפיכך אחר החורבן שגרמו העונות ר"ל, נעלמה מעין כל חי רוב חלק מארץ ישראל אשר שם היה השראת השכינה על ידי קדושת עבודתם של ישראל, ונתגלה לעינינו רק מיעוטו ומקצתו וכפי הבחינת שזכינו אלי' לפי בחי' ערכנו וערך עבודתינו.
אמנם איתא במד"ר (פ' ראה) עה"פ כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך, אפשר שהקב"ה מרחיב את ארץ ישראל, א"ר יצחק המגילה הזאת אין אדם יודע כמה ארכה וכמה רחבה, כשהיא נפתחת היא מודעת כמה היא, כך ארץ ישראל כל רובה הרים וגבעות וכו' כשישרה אותה הקב"ה מנין, שנאמר כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, אותה שעה היא מודעת מה היא וכו'. וכיו"ב איתא בספרי (פ' ברכה) עה"פ ויראהו ה' את כל הארץ, שהראה הקב"ה למשה כל חדרי ארץ ישראל, והיינו כדברי המדרש שהראהו את כל הטמון והמכוסה בפנימיות ארץ ישראל, שנתכווצה ועתידה לחזור ולהתפשט ולהתרחב.
ועל פי זה מובנת כוונת השאלה על מה אבדה הארץ, על מה ולמה נתכווצה ונתגמדה ארץ ישראל, שהיתה רחבה הרבה ועכשיו נתקטנה מאד, ושפיר נופל לשון אבידה על הארץ, שהרי חלק גדול מן הארץ נעלמה מעינינו ונגללה ונסתרה בתוך הרים וגבעות, ונמצא שהיא אבודה מאתנו עד עת קץ שתחזור ותתרחב, ועתידה להיות כאבידה המתבקשת לחזור אלינו לעתיד במהרה בימינו, ואמר על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה ע"ד שמירת התורה והמצות, וע"כ נסתלקה השכינה מקרב הארץ ונאבדה חלק ארץ ישראל מאתנו.
באופן אחר יש ליישב במה שהאריכו הקדמונים בביאור המאמר הלזה, כי לכאורה הוא קשה להלמו, האם בעבור שלא בירכו בתורה תחלה הגיע אליהם עונש מר זה, לגלות בין האומות והארץ תשאה שממה, נצתה כמדבר מבלי יושב. בהקדם מ"ש הרא"ש בפ"א ממסכת ברכות (סימן י"ג) שנתן טעם לדבר שהמברך ברכות התורה אפילו הפסיק ויצא לעסקיו אין צריך לחזור ולברך כל היום, משום דלא הוי הפסק והיסח הדעת, דתמיד צריך להיות דעתו על לימודו, ותלמידי חכמים אפילו כשיוצאים לעסקיהם ממהרים לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד, עכ"ד. הרי כי הת"ח מחשבתו דבוקה בכל עת בעסק התורה, וגם בהיותו טרוד בעסקיו לבו הומה ונפשו תערוג לשוב אל תלמודו, ולא יתמהמה כי אם ימהר יחיש מעשהו וישים לדרך פעמיו, לחזור ולהדבק בתורה הקדושה, ולהחיות נפשו בטל אורה. ובדברינו פרשת ויחי (ד"י ע' תקל"א) הארכנו בענין זה ושם הבאנו דברי האגור שכתב דמהאי טעמא לא הוי מרחץ וביה"כ הפסק לתלמוד תורה, לפי שאף שם צריך להזהר בדינים השייכים להם, ואין להסיח דעתו מזה, וטעם זה שייך אף במשא ומתן, דשייכו ביה כמה דינים גזל ורבית ודכוותייהו.
היוצא לנו מזה כי בכל מקום שאדם מישראל נמצא הן בלכתו בחוץ בשוקים וברחובות ועוסק במשא ומתן, הן בכל אתר ואתר, עליו להיות דבוק בתורה הקדושה, ולמדוד בפלס כל תנועה ומעשה וכל דיבור ומחשבה אם על פי התורה הנהו, ואז יצליח בדרכו, ובלא"ה אפשר בנקל לבא לידי מכשול עון ח"ו.
וזאת אצלי כונת מאמר ז"ל הנ"ל, דהנה המה היו עוסקים בתורה בשבתם בבית המדרש, אך כאשר הפסיקו ללמוד והלכו לעסקיהם היו מסיחים דעתם מן התורה, ולא עלתה על לבם לשקול מעשיהם והנהגתם בשקל הקדש, אם דרכם ישרה על פי התורה. ולפיכך בעת שפנו מעסקיהם וחזרו לתלמודם היה ראוי להם לחזור ולברך ברכת התורה, דלא מהני מה שבירכו בתורה בשחרית, בעת שהחלו ללמוד, שהרי כבר היה כאן היסח הדעת גמור. ועל כן היה עונשם חמור כל כך משום שעזבו את התורה והסיחו דעתם ממנה לגמרי בעסקי משאם ומתנם ובכל תהלוכותיהם.
והיינו דדריש לה רב יהודה אמר רב מדכתיב ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה שלא ברכו בתורה תחלה, דיליף לה מדכתיב ולא הלכו בה פירוש כי בעת שהתהלכו לדרכם ועסקו בצרכי הגוף כגון עסקי משא ומתן וכיוצא בו, לא התנהגו על פי התורה, והסיחו דעתם ממנה לגמרי, ואם כן היה להם לחזור ולברך ברכת התורה, שהרי זה כתחלת לימוד דהיסח הדעת גמור הוי הפסק. ולפי זה תהיה כוונת הגמרא שנענשו בעונש חמור זה משום שהשליכו את התורה אחרי גיום, ולא התנהגו על פיה בעת שעסקו בצרכי הגוף. והא דקאמר שלא בירכו בתורה תחלה מורה על חטא זה, שהרי מחמת שהסיחו דעתם מן התורה ולא התנהגו על פיה בכל דרכיהם, הוי היסח הדעת גמור, וזקוקים הם לחזור ולברך ברכת התורה. וא"ש דלא היה עונשם מחמת דבר זה בלבד שלא בירכו בתורה תחלה, אלא מחמת שלא התנהגו בדרכיהם על פי התורה, שמזה נצמח שהיה להם לחזור ולברך והבן.
[שם] דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (ירמי' ט') מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (שם) ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רב יהודה אמר רב לומר שאין מברכין בתורה תחלה. וכבר האריכו המפרשים בביאור המאמר התמוה הזה דלכאורה הרי היה בידם גם שאר עבירות חמורות כעון ע"ז וכיו"ב, למה לא מצאו להם עון אלא מה שלא ברכו בתורה תחלה. אמנם איתא במד"ר פ' ברכה (פי"א ו') עה"פ וזאת הברכה אשר ברך משה, הלכה אדם מישראל שעלה לקרות בתורה אין מותר לו לקרות עד שלא יברך, תחלה מברך ואחר כך קורא, ומשה בשעה שזכה לקבל התורה תחלה בירך ואחר כך קרא עכ"ד המדרש. ובגמרא (ברכות כ"א) למדו ז"ל חיוב ברכות התורה לפניה מהכתוב (פ' האזינו) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. וצ"ב שהרי פרשיות אלו נאמרו סמוך למיתתו של משה רבינו ע"ה, וכבר קיבל את התורה ארבעים שנה קודם לכן ולימדה את בני ישראל כל ארבעים שנה, ומדוע נטר עד הכא לברך על התורה וללמד את בני ישראל ברכות התורה.
ופרשתי על פי מה דכתיב (בר"פ דברים) הואיל משה באר את התורה הזאת, ופרש"י בשבעים לשון פירשה להם, ואיתא בגמרא (סוטה ל"ה ע"ב) שכתבו אותה על גבי אבנים כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם על מה שלא קיבלוה, ועכשיו שפרשוה להם בשבעים לשון ואף על פי כן לא קיבלוה, על דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת שהי' להם ללמוד ולא למדו יעיי"ש. והנה העתקת התורה בשבעים לשון היתה סמוך למיתתו של משה רבינחו ע"ה בשנת הארבעים מר"ח שבע ואילך כמפורש במקרא, ואם כן נמצא דעד אז היה עוד מציאות גם ביד האומות ללמוד את התורה. והנה אמרז"ל (מנחות מ"ב) דכל שכשר בנכרי אין מברכין עליו בישראל, ופרש"י דאין יכול לומר אשר קדשנו דהא נכרי נמי כשר בה, ואם כן עד סמוך למיתתו של משה רבינו ע"ה שלא הוחלט עדיין שלא יקבלו אומות העולם את התורה לא היו יכולין עדיין לברך על התורה, דהא אכתי יתכן שיהא לימוד התורה שייך גם בנכרים, ורק סמוך למיתתו אחר שכבר כתובה להם בשבעים לשון ואף על פי כן לא רצו לקבלה ונתחתם גזר דינם לבאר שחת, מני אז שפיר שייך לברך ברכות התורה דהויא מילתא דליתא בנכרים, וע"כ נטר עד הכא מללמד את בני ישראל ברכות התורה.
וזה ביאור דברי הגמרא הנ"ל על מה אבדה הארץ וכו' על שלא ברכו בתורה תחלה, דאע"פ שהיה בידם גם כמה עבירות חמורות, מ"מ עם כל זה עדיין קמה וגם נצבה השאלה על מה אבדה הארץ, פי' למה לא הגינה עליהם זכות התורה והלא המאור שבה הי' מחזירן למוטב כמ"ש ז"ל (פתיחתא דאיכה רבתי), לז"א על שלא ברכו בתורה תחלה, היינו דאע"פ שהי עוסקים בתורה מ"מ היו ג"כ עובדים ע"ז ומתנהגים בדרכי עכו"ם, והראו בזה שיכולין ללמוד תורה אע"פ שאין מופרשין מדרכי עכו"ם, וא"כ לפי שיטתם גם העכו"ם יכולין ללמוד תורה דמאי בינייהו, וא"כ לא היו יכולים לברך ברכת התורה, שהרי מילתא דשייכא בעכו"ם אין לברך עליה. וזהו הכוונה שלא בירכו בתורה תחלה היינו שהברכה לא היתה שייכא גבייהו ואף בירכו לא היתה ברכתם ברכה, ומעתה באומרם שלא בירכו בתורה נתיישבה שפיר שאלת על מה אבדה הארץ, דאין הכוונה על מניעת הברכה בלבד אלא על הסיבה שבעבורה לא בירכו בתורה, והיינו משום שביחד עם תורתם היו מתנהגים בדרכי עכו"ם, ולפיכך לא היה כח בתורה להגין עליהם במאור שבה ולא החזירתם למוטב והבן.
[שם] ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן וכו', רבינא אומר שאין מברכין בתורה תחלה, דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (ירמי' ט') מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (שם) ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רב יהודה אמר רב לומר שאין מברכין בתורה תחלה. הנה מימרא זו כולה הפלא ופלא כאשר כבר נתקשו בה המפרשים (עיין במפרשי עין יעקב), חדא מדוע לא ידעו החכמים והנביאים לפרש טעם אבדון הארץ ולומר טעם זה עד שפירשה להם הקב"ה בעצמו, ותו האיך נשמע ממאמר הכתוב על עזבם את תורתי דקאי על ברכות התורה דוקא. וגם תמוה וכי בעבור דבר זה לבד שלא ברכו ברכות התורה הגיע להם עונש המר של אבדון הארץ, ומה גם שהוא רק מצות עשה. והראשונים ז"ל פירשו דהכוונה שלא היתה התורה חשובה בעינהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה (עיין בר"ן). אמנם לכאורה לפי"ז עיקר חסר מן הספר דהו"ל לפרש ולומר שלא היתה התורה חביבה בעיניהם, ולא רק מה שלא ברכו עליה. ותו יל"ד במ"ש שלא ברכו בתורה "תחלה", דמשמע שרק לפניה לא ברכו אבל ברכה אחרונה אכן בירכו עליה, וצ"ב הכוונה בזה.
ואמרתי כבר לפרש הכוונה באומרו על עזבם את תורתי, דהנה מול פירצות הדור לבד היו נמצאים עוד תמיד יהודים העומדים בשער ולוחמים כנגדם לגדור גדר ולעמוד בפרץ, אולם דא עקא אם מעמידים ומכניסים כל פירצות הדור בתורה ואומרים שכן הוא ד"ת, אז רע ומר ביותר, כי אז אין מנוס, וע"ד שפי' הנועם מגדים (פ' מטות) מאמרם ז"ל לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, היינו שכל העבירות ומעשה פסלנות שלהם העמידו אותן בתורה ואמרו שכן אמרה תורה. והנה לשון עזיבה יש לו גם משמעות של סיוע ועזרה, ע"ד שאמר הכתוב עזוב תעזוב עמו, והנה אנו רואים כי כל מהרסי ומחריבי הדת עושים מלאכתם תחת מסוה של עזרה ותמיכה לתורה, באמרם שהם רוצים להקים עולה של תורה על ידי דרכיהם העקלקלות, וככה עשו "מתקני הדת" של הדורות הקודמים שהתיימרו לעשות תיקונים בדת תורתינו הק', ועד"ז הרסו והחריבו את הדת עד היסוד בה כנודע.
ודבר זה בשם עזרה לתורה ולדת יתכנה, ועל זה אבדה הארץ על "עזבם" את תורתי, על שבאו לעזור לתורה בדרך עקש, והעוקרי תורה ומהרסי הדת באו בתואנה של עזרה וסיוע ונעשו עוזבים ועוזרים להדת, ועד"ז החריבו אותה לגמרי רח"ל.
וז"ש מפני מה אבדה הארץ על "עזבם" את תורתי, ע"ד עזוב תעזוב מפני שבאו לעזור להתורה, ובאמת היתה כל עזרתם בדרך מעוקש ומסולף, ולזה אמר הקב"ה מי ביקש זאת מידכם לעזוב ולעזור להתורה בדרך זה, דהאמנם שצריכין לסייע ולעזור להתורה אבל לא בדרך עקש, כן אמרתי לפרש מכבר.
אמנם עתה נל"פ עוד באופן אחר אומרו על עזבם את תורתי, על פי מה שאמרתי כבר כמ"פ לבאר החילוק מדוע בברכה הראשונה שמברכין על התורה לפניה אומרים אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ואין מזכירין בה שהיא תורת אמת דפשיטא שהתוה"ק היא אמת, ואילו בברכה אחרונה אומרים אשר נתן לנו תורת אמת, וכבר מזכירין בה שהתורה היא תורת אמת, וצ"ב הטעם לשינוי הזה. ואמרתי לבאר על פי מה דאיתא בגמרא (ע"ז י"ט) על הכתוב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, אמר רבא בתחלה נקראת [התורה] על שמו של הקב"ה שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו, ולבסוף [אחר שעמל בה ולמדה וגרסה] נקראת על שמו [של אותו תלמחד שטרח בה], שנאמר ובתורתו יהגה, פרש"י משמע תורתו של כל אדם. ומעתה בברכה ראשונה שמברכין לפניה הרי הוא עדיין לפני שעמל בה, שאז היא עדיין תורת ה', ופשיטא שתורתו של הקב"ה אמת, לכן אין צריך להזכיר ולפרש שהיא תורת אמת דפשיטא הוא, ובאומרו ונתן לנו את תורתו סגי וא"צ להוסיף ולומר שהיא תורת אמת, אמנם בברכה שמברכין לאחריה שאז הוא כבר לאחר שעמל בה וכבר נקראת על שמו של האדם, ותורתו של האדם כבר יתכן להיות מלא שקר ומרמה, דמי שהוא משוחד מהפך דברי אלקים חיים ומסלף דברים המצודקים כנ"ל, לכן אז כבר צריך לפרש דבריו שמודה ומשבח הבורא יתברך על שנתן לנו תורת אמת דייקא ולא תורה סתם, דיתכן להיות מלא תורה ובד בבד עם זה להיות מלא שקר ולומר הכל היפך האמת, ולכן צריך לפרש שנתן לנו תורת אמת דייקא.
וז"פ על עזבם את תורתי, היינו שעזבו לגמרי מלעסוק בתורת ה' האמיתית, אלא באו בתורה הפוכה ומסולפת משל עצמם שאינה תורת ה', ולזה אמר שלא ברכו בתורה "תחלה", היינו ששכחו את הנאמר בברכה ראשונה ונתן לנו את "תורתו", שזה מורה שצריך לעסוק בתורת ה' שהיא אמיתית ולא לשנות הימנה, ואף לאחר שעמלו בה וכבר נקראת על שמם, עודה צריכה להיות תורת אמת בבחי' תורתו של הקב"ה, והמה לא כן עשו אלא סילפו והפכו את דברי התורה ובדו להם תורה משלהם שאינה תורתו של הקב"ה, ולפי זה זלזלו בברכה הראשונה, וכמו שהניחוה ליפול דמיא, והיתה ברכה ראשונה ברכה לבטלה, וז"פ ויאמר ה' על עזבם את "תורתי", שעזבו תורת ה' שהיא תורת אמת, ולא כמו שאמרו בברכה ראשונה ונתן לנו את תורתו דייקא.
ולזה גמר אומר הכתוב ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, ע"ד שאמרז"ל (ב"מ דף מ"ז) שצריך לכתוב בשטר במנא דכשר למקניא ביה, ומבאר בגמרא דכל תיבה אתי למעוטי מידי, ותיבת "ביה" אתי למעוטי מטבע או איסורי הנאה, ופרש"י דתיבת ביה משמע מיעוטא ביה ולא בדבר אחר, וז"ש ולא הלכו "בה" דייקא שבתורת ה' לא הלכו אבל הלכו בתורה משלהם שעירבו בה דברים זרים, וכל זאת מפני שלא ברכו בתורה "תחלה", היינו שהניחו ליפול ברכה הראשונה, וע"כ הי' עזבם את תורתי דייקא, וזו היתה סיבה לאבדון הארץ רח"ל.
והנה דבר זה לא יכלו החכמים והנביאים לפרשה להם, דאם יאמרוה להם החכמים אזי יענו הללו לעומתם אנו חכמים ומבינים יותר מכם, וכמו שעושים היום שאף אם יביאו להם כל אילי נביות שבעולם להוכיח ולברר להם את האמת לא יועיל, כי הם משיבים ואומרים "כן אמרה תורה כאשר אנו אומרים", לזה לא יכלו החכמים לומר להם דבר זה, ואם יאמרוה להם הנביאים יאמרו לעומתם תורה לא בשמים היא "אתה אומר דברי נביאות אבל אנו יכולים ללמוד", וכמו שאומרים גם היום "אנו יכולים ללמוד ואנו אומרים שהתורה אומרת כדברינו", ולכן הי' הכרח שיהי' "ויאמר ה'" שהיה זמן שהבורא יתברך בעצמו הוצרך לגלות האמת, שהסיבה היא על עזבם את תורתי וכנ"ל.
[שם] דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (ירמיה ט') מי האיש החכם ויבין את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירש הקב"ה בעצמו דכתיב (שם) על עזבם את תורתי וגו'. ובאוה"ח הק' פ' בחקותי פי' השאלה היא שאם ישראל חטאו ארץ מה חטאה שהי"ל לבע"ד ליפרע מהם ולא תיחרב הארץ וחורבתה היא ביציאת בני' מתוכה ויבואו בה ערל וטמא שהיא אבדן הארץ, ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו' כי לצד שאין תורה אין חשק לארץ בישיבתם בה, עכ"ל.
ובהרבה כתובים ודברי חז"ל מפורש שישיבת א"י הוא בעבור ישמרו חוקיו ותורתיו ינצורו, ובלי תורה ומצות אין רצון השי"ת שישבו ישראל בא"י, ובחרדים בדין מצות התלויות בארץ הביא בפ"א שיטת הרמב"ן שמצות ישיבת א"י היא מ"ע דאורייתא והאריך עוד אח"כ בפ"ב בגודל חביבות מצוה זו וכתב שבכל עת ובכל רגע שהאדם הוא בא"י הוא מקיים מצוה זו וצריך היושב בא"י להיות שמח תדיר במצוה התדירה באהבתו אותה ואעפי"כ סיים אח"כ שהבאים לא"י ואין שמים על לב כי הם בהיכל המלך ומורדים ופושעים ומרבים במשתאות של סעודת מריעות ומרזחים, עליהם הכתוב אומר ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה, וכתיב כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ולא יעלה על לבם שאחרי מותם ישארו בא"י אלא במותם יגרשום חוצה ככלבים. וז"ל פרדר"א פ' ל"ד וכל המתים מן הרשעים בארץ ישראל נפשותם נשלכות בקלע חוץ לארץ שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע ולעתיד לבוא הקב"ה אוחז בכנפות ארץ ישראל ומנער אותה מכל טומאה ומשליך אותן לחוץ שנאמר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה עכ"ל. והביא עוד החרדים אח"כ גם מדברי הרמב"ן על חומר העונש לעונות שבא"י וסיים לכן כל אדם יחרד בבואו אל א"י להיות ירא שמים כפלי כפלים ממה שהוא בחו"ל יעיי"ש שהאריך.
והנה לא דבר החרדים ממחללי שבתות או אוכלי טריפות וכדומה מהעבירות החמורות כי לא הזכיר בדבריו אלא אותה העבירה שמרבים במשתאות של סעודת מריעות, ונודע כי לפעמים יש בזה מצוה כמבואר בס' החיים מהק' אחי המהר"ל ז"ל בח"ג ספר פרנסה וכלכלה פ' ג' וז"ל אל תהי סעודת מריעים קל בעיניך בזמן שאין שחוק וקלות ראש, ולא לחנם אמרו חכז"ל בענין הסעודה שהם התחיל אין מפסיקין אף לתפלה כי גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים ומחזקת את האהבה שבין איש לריעהו וכן הי' המנהג אף מימים קדמונים להיות לכל משפחה ומשפחה יום מיוחד בשנה שיהי' להם למשתה ושמחה כמ"ש דוד כי זבח משפחה לנו בעיר, עכ"ל. א"כ אנו רואים שיש בסעודת מריעים גם מצוה גדולה, אלא דאעפי"כ אם מרבים בזה יותר מדאי ויש ביטול תורה, או אם הוא בדרך שחוק וקלות ראש הוי עבירה, כמ"ש חז"ל במשנה (אבות פ"ג) שחוק וקלות ראש מרגילין האדם לעבירה, ומדלא פרט החרדים עבירה אחרת אלא זו, וחרד עליה את כל החרדה הזאת שלא יהיה בא"י, וקרא עליה את הקריאה של מורדים ופושעים בהיכל המלך, מבואר בזה שכל מה שהפליג בשבח הישיבה בא"י, אין זה אלא לירא שמים גמור שאינו עושה שום עבירה ואינו מבטל כלל מלימוד התוה"ק, ואף שמחזיק טובא בשיטת הרמב"ן שמקיים מצוה בכל רגע שיושב בא"י מ"מ בעוברי עבירה נהפוך הוא.
גם השלה"ק (בשער האתיות אות ק') גבי קדושת המקום העתיק דברי החרדים האלו גם בתחלה כשחלק על הר"ח שבתוס' שאמר שעכשיו אין מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם, כתב שם השלה"ק דע"ז נאמר צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, דוודאי מי שדר בא"י ואינו מקיים מה שמחיוב לקיים, אז הוא פושע אבל המקדם עצמו ומקיים מה שהוא מחיוב אז אשריו עכ"ל. א"כ חזינן בזה דדעתו ברורה מכל מחלוקותו על ר"ח במה שאמר שעכשיו אין מצוה לדור בא"י סובב רק על המקיים הכל שנוכל לומר עליו המקרא צדיקים ילכו בם, אבל במי שאינו מקיים הכל, סובר גם הוא ז"ל שא"י הוא לו למכשול, ואמר עליו הכתוב ופושעים יכשלו בם. גם המהרי"ע בפלוגתתו על הר"ח כתב טעם זה שאפשר לקיים הכל אבל לא בעובר ח"ו. גם בפ' לך כתב השלה"ק דלכן נשאר שם כנען להארץ הקדושה אחר שהיתה לישראל כי כנען הוא עבד, גם כנען לשון הכנעה וזהו קיום הארץ שנהיה עבדי ה' וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו אזי עבדים משלו בנו, ועיקר מעלת וקיום הארץ הוא בהיותינו עבדים ונכנעים לו, והאריך עוד בזה שצריך להיות בא"י בחי' גר ולא בחי' תושב, וכתב אח"כ וסימנך ארץ אוכלת יושביה היא מכלה הרוצים לישב בה בשלום ובתוקף לאכול פירותיה ולהיות בה לבד עכ"ל.
ובחרדים סוף פ"ב ממצות התשובה שמדבר שם מעון הבא על אשתו שלא כדרכה שהיא פלוגתת הפוסקים בטוש"ע אה"ע סי' כ"ה והוא ז"ל החמיר מאוד בעון זה והביא מעשה שהי' פה צפת שנת הש"ח ליצירה שבמעמד הרבנים מוהר"ר יוסף קארו ומוהר"ר יצחק מסעוד ומוה"ר אברהם שלו' ומורי הרב החסיד ר' יוסף שאגיס וכמה רבנים אחרים באה אשה ואמרה שבעלה הי' בא עלי' שלא כדרכה ונידוהו וחרפוהו וכו' וסוף גרשוהו מא"י, והביא מעשה זה גם בשלה"ק שער האותיות אות ק' קדושה. ומבואר בזה המעשה שהי' שהעתיקו שניהם שעל עבירה שעשה בצנעא אלא שגילתה אשתו עליו גרשוהו מא"י כי לא הניחו לדור בא"י בעלי עבירות ר"ל.
גם היעב"ץ ז"ל בסידורו בהקדמה שהפליא לדבר משבח מצוה זו של ישוב א"י ומרעים בתמי' קיימת על ישראל קדושים בכל מקום הם החמירו על עצמן בכמה דקדוקי מצות מדקדקים בהם ביותר ומפזרים ממון רב וטורחים מאוד לקיימם בשלימות האפשרי ומדוע מתעצלין במצוה החביבה הזאת והאריך בזה טובא וכתב שם באמצע, גם במו"מ וסחרה הנה הארץ רחבת ידים לפניהם לא תחסר כל בה יגיע כפיך כי תאכל אשריך אך אל יחפוץ לרדוף שם אחר הבלי עולם ח"ו כאותן שנאמר עליהם ותבואו ותטמאו את ארצי עכ"ל. א"כ מבואר שלא דבר אלא במי שהגיע לידי מדה זו שלא לרדוף אחר הבלי עולם ועל הרודף שם אחר הבלי עולם קרא עליו המקרא הזה ותבואו ותטמאו את ארצי, ואינו מזכיר שם רשעים או בעלי עבירות וכדומה אלא רדיפה אחר הבלי עולם שזה יכול להיות אף במי שאינו עובר על מ"ש בתורה אלא שלא זיכך נפשו למנוע מהבלי העולם אמר עליו שמטמא את הארץ ואינו מדבר אלא מישראל קדושים שמדקדקין בכל דקדוקי מצות.
והנה בגמ' ב"מ דף קט"ו פלוגתא דר"י ור"ש אם דרשינן טעמא דקרא ולר"י לא דרשינן טעמא דקרא והקשו מהך דלא ירבה ושאני הכא דמפרש קרא ולא יסור. ומבואר בזה דהיכא דהטעם מפורש בקרא אף לר"י דרשינן טעמא דקרא. ובישוב א"י איכא כמה קראי דמפורש בהדיא שתלוי רק בקיום התורה כמו שאה"כ ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. ובמכילתא פ' יתרו מסכתא דוישמע פ"ב, שלשה דברים ניתנו על תנאי ארץ ישראל וביהמ"ק ומלכות בית דוד, א"י מנין שנאמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ואבדתם וגו' והובא זה גם בילקוט שמעוני מלכים רמז ק"ע, ובמדרש תנחומא ובתנדב"א א"ר פ' י"א איתא כשעשו בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינם ראוין באותה שעה ביקש הקב"ה להחריב את כל העולם כולו אמר הקב"ה לא נתתי לאלו א"י אלא כדי שיקראו וישנו ויעסקו בתורה כל ענין בזמנו וילמדו דרך ארץ. ובגמ' ב"ב דף קי"ז ע"א גבי חלוקת הארץ הביא הרשב"ם שם ד"ה כאלה את לשון הספרי שכתב מה ת"ל לאלה תחלק הארץ לפני כשרים וקדושים, כלומר לאפוקי רשעים שבהן שלא הי' להן חלק בה, והרי שהכתוב מיעט בפירוש שרשעים אין להם חלק בארץ. וכן הוא בספרי פ' עקב סוף פיסקא ל"ח עה"כ לא כארץ מצרים היא, הפריש בין ביאתה של זו לביאתה של זו, ביאת ארץ מצרים רשות ביאת א"י חובה, ארץ מצרים בין עושים רצונו של מקום בין שאין עושים רצונו של מקום הרי לכם ארץ מצרים, ארץ ישראל אינו כן אם אתם עושים רצונו של מקום הרי לכם ארץ כנען ואם לאו הרי אתם גולים מעליה, וכן הוא אומר ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, עכ"ל. ובתו"כ סוף פ' קדושים עה"כ ולא תקיא אתכם הארץ וגו' ארץ ישראל אינה כשאר כל הארץ אינה מקיימת עוברי עבירה, משלו משל למה"ד לבן מלכים שהאכילוהו דבר שאינו עומד במעיו אלא מקיאו, כך א"י אינה מקיימת עוברי עבירה לכך נאמר ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם עכ"ל.
ועי' רמב"ן פ' שופטים בפ' ואם ירחיב וגו' ונתן לך את כל הארץ וגו' כי תשמור את כל המצוה הזאת וגו' ונתקשה שם הרמב"ן במה שהתנה הכ' על נתינת השלש עממין כי תשמור לעשותה שדבר ברור הוא כי השבעה גוים עצמם לא ירשו אותם בעברם על התורה כאשר אמר פעמים רבים למען אשר תבוא אל הארץ כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת ומה התנאי הזה אשר יתנה בשלשת העממין האלה לבדם ועיי"ש מה שתי' כי לירושת השלשה עמים האלה צריך זכותים יותר אשר כל ישראל כולם יקיימו כל התורה כולה מאהבה. ובאוה"ח הק' ביאר שזה אם יקיימו כולם מאהבה לא מיראה בלבד. והרמב"ן בפ' ואתחנן בפסוק בכל לבבך כתב באמצע הדברים וז"ל ואשר אמר להם משה תמיד למען ייטב לך וגו' ולמען תחיון ובאתם וירשתם את הארץ יזהירם ביראה ע"ד התוכחות לומר שאם יחטאו לא יירשו את הארץ או לא יאריכו ימים עלי' עכ"ל. ועכ"פ מבואר שגם בארץ ז' עממין שהוא א"י של עכשיו יש כמה קראי בתורה שתלוי רק בשמירת כל התורה כולה.
ובגמרא סנהדרין דף צ"ח ע"ח כשבאו בני אפריקא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו ארץ כנען שלנו היא דכתיב ארץ כנען לגבולותיה וכו', אמר להו גביהא בן פסיסא לחכמים תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם וכו', אמר להם מהיכן אתם מביאים ראיה אמרו לו מן התורה, אמר להם אף אני לא אביא אלא מן התורה שנאמר ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהי' לאחיו עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי, ונתקשה שם במהרש"א דכיון דבני אפריקא היו באים בראי' מה"ת מדכתיב בה ארץ כנען לגבולותי' ע"כ יאמינו במה שכתוב בתורה וא"כ אין להם פתחון פה כלל דכמה כתובים שהקב"ה נתן לישראל ארץ ז' עממין. ותי' המהרש"א ז"ל דכיון שהי' המעשה הזה בתחלת בית שני כי אלכסנדרוס הי' בזמן שמעון הצדיק ותמיד מיום חורבן בית הראשון היתה ידם תקיפה עלינו בתחלה יד כשדים ואח"כ יד מלכי פרס ומדי ואח"כ יד מלכות יון ומוקדון והי' טענת בני אפריקא על פי דברי התורה דכיון דכבר אתם עשיתם כמונו כחטאת כל הגוים אשר סביבותיכם וקאה אתכם הארץ בחורבן בית ראשון ועד היום הזה אתם בחטאכם ובעונש הזה שיד אוה"ע תקיפה עליכם ולא עובים אתם מאתנו, יעיי"ש שהאריך. ותמצית הדברים שאף דאיכא כמה קראי בתורה שא"י ניתנה לישראל מ"מ כשיש חטאים בישראל אין להם טענה מכל אלו הקראי כי גם זה מבואר בתורה שאין נתינת הארץ אלא בתנאי של שמירת התורה וכאשר הבאתי לעיל מכמה מקומות.
ובזוה"ק פ' ויקהל דף קצ"ח ע"ח כתב וז"ל אמר ר"ח כתיב מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל ואבחר בדוד וגו' לבנות בית להיות שמי עם, האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה דכתיב לא בחרתי בעיר ואבחר בדוד מאי האי עם האי ואבחר בירושלים מיבעי' לי' אלא כד קוב"ה אית רעותא קמי' למיבני קרתא אסתכל בקדמייתא בההוא רישא דנהיג עמא דקרתא ולבתר בני קרתא ואייתי לעמא בי' הה"ד לא בחרתי בעיר עד דאסתכלנא בדוד למיהוי רעיא על ישראל בגין דמתא וכל בני מתא כולהו קיימין ברעיא דנהיג לעמא, אי רעיא איהו טבא עב לי' עב למתא עב לעמא, ואי רעיא איהו בישא ווי לי' ווי למתא ווי לעמא עכ"ל. ומבואר בזה בזוה"ק פירושא דאך קרא שלא בחר ד' בירושלים שישבו ישראל שמה אלא כשיש שם מנהיגים טובים שעל ידם מתנהגים העם בדרך הטוב אבל לא כשיש שם מנהיגים לא טובים דממילא גם העם אחריהם אינם הולכים בדרך הטובה ואזי לא בחר ה' בירושלים לישיבת ישראל שמה.
והכתיב צווח ביחזקאל ל"ג כ"ה על הדם תאכלו וגו' והארץ תירשו ופירש"י ז"ל בתמי' אם נצטוויתם אין אתם שומרים. ולשון הרד"ק בתמי' איך תירשו את הארץ ותעשו אלה המעשים שאינה טבע הארץ. והרי שהכתוב מתמי' האיך יעלה על הדעת שיהי' א"י לישראל בלי קיום התוה"ק. ועכ"פ נתבאר מכמה מקומות שהרבה כתובים מפורשים שישיבת א"י הוא בעבור ישמרו חוקיו ותורתיו ינצורו, ובלי תורה ומצות אין רצון השי"ת שישבו ישראל בא"י, ובכה"ג וודאי דדרשינן טעמא דקרא שלא לוה הקב"ה מעולם לישב בא"י אלא במי ששומר כהתו"כ, אבל העוברי עבירות ר"ל לא נכנסו כלל בגדר מלוה זו כי לא צוה הקב"ה מה שהוא נגד רצונו ית"ש ואין בישיבתם של אלו שמה שום סרך מלוה אבל עבירות גדולות בידם ע"י ישיבתם שמה כמו שנתבאר לעיל.