אגדות מהרי"ט/נדרים/פרק י
אגדות מהרי"ט – מסכת נדרים – פרק י
[ע"ז ע"ב] כל הנודר אף על פי שהוא מקיימו נקרא חוטא, אמר רב זביד מאי קרא וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא (דברים כ"ג), הא לא חדלת איכא חטא. [עיין מש"כ בס"ד לעיל בדף ט' ע"א ד"ה דתניא טוב אשר לא תדור].
[ע"ח ע"א] נאמר כאן זה הדבר, ונאמר להלן (ויקרא י"ז) זה הדבר בשחוטי חוץ, מה בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכל ישראל, אף פרשת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל. ויש להבין למה דרשו הגזירה שוה לשחוטי חוץ דוקא, ולא לשאר מצות שכתוב בהם זה הדבר, וכן מה היה ההוא אמינא של חכמינו ז"ל שפרשת נדרים לא נאמרה לכל ישראל, ובוודאי יש בזה איזה כוונה.
ואפ"ל דהנה יש הרבה ענינים שלכאורה נראה כאילו הוא מצוה ובאמת היא עבירה, כגון נדר דכתיב (בפרשת מטות) איש כי ידור נדר לה', ובאמת דבר גדול הוא לידור נדר לה', ונראה דלמצוה יחשב, אמנם חכז"ל (לעיל כ"ב ועוד) אמרו בהיפוך כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן, וכן הוא גם כן אצל שחוטי חוץ, דאף דידמה האדם בדעתו דמצוה קעביד שהוא מקריב קרבנות לה', ואף על פי כן אמרה התורה (ויקרא י"ז, ד') ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה, וכמו כן בחולין שנשחטו בעזרה נראה לעינים שמקרבו אל הקדושה, ולמעשה הוא גורם בזה שמרחיקו דאסור באכילה ובהנאה.
והנה בכל דבר שנראה לעינים שהוא מצוה ואינו יודע בבירור אם הוא באמת מצוה או ח"ו עבירה, דבר זה קשה לאיש ההמוני לדעת הדרך ילך בה, כי צריך לזה חכמה גדולה וסייעתא דשמיא שלא ירמה את עצמו, והכרעת דבר זה נמסר אך ורק לראשי המטות, והם המה המכריעים שיכולים לשקול הדבר במאזני צדק בדעת תורה אמיתית.
ולכן כאן בפרשת נדרים אמר הכתוב וידבר משה אל ראשי המטות, להורות בא על ענין כזה כמו נדר וכל כיוצא בה שנראה לעינים שהוא מצוה ובאמת טוב שאינו נודר כל עיקר כנ"ל, ולכן נמסר דבר זה לראשי המטות שהם יגידו ויכריעו אם הוא מצוה או לא, ולכן הקישו הכתוב לשחוטי חוץ, משום דזה הוא כאותו ענין עצמו שנראה גם כן שהוא מצוה ובאמת הוא עבירה.
וגם מה שדרשו חכז"ל שם במקומו שהשביע יתרו את משה שלא ישוב למצרים בלתי רשותו ג"כ הוי מעין שבועה זו, דלכאורה אין להבין, כיון שראה יתרו שמשה רבינו ע"ה איש קדוש הוא, כי הרי מבואר במד"ר שם שראה שהמים נתברכו בשבילו, ועוד נסים, ומבואר בפרקי דרבי אליעזר פ"מ שהמטה שנברא בין השמשות נמסר לאדם הראשון בגן עדן ואח"כ לאבות הקדושים עד שבא למצרים ולקחו יתרו ונטעו בתוך גן ביתו ולא הי' יכול אדם ליקרב אליו עוד, וכשבא משה לביתו נכנס לגן ביתו של יתרו וראה את המטה וקרא האותות אשר עליו, ושלח ידו ולקחו, וראה יתרו ואמר זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים, ולפיכך נתן לו את צפורה בתו למשה יעיי"ש, א"כ הלא ראה יתרו שמשה הוא הגואל ישראל, ובודאי אינו נחשד לדבר שקר ושלא יעמוד בדיבורו, אם כן למה היה לו להשביע אותו, וכי לא סגי לי' בהבטחה, אלא דוקא ע"ד שבועה. אולם יען שהי' יתרו יודע שמשה עתיד לחזור למצרים לגאול את ישראל, ואם כן הגאולה תלוי בו, ומזה היו יראים שניהם פן ואולי מחמת רוב אהבת ישראל וכשיראה בעני עמו וצערם הגדול לסבול עול הגלות, אולי יקדים לילך לשם קודם הזמן, לכן השביע אותו, ומצינו שגם על דוד בן ישי הוצרך אברהם אבינו ע"ה לעשות פעולות שלא יבוא קודם הזמן, כמו שדרשו חכז"ל בפסוק וישב אותם אברם, ולכן ניחא להו להתקשר בשבועה בענין זה, כי על השבועה בודאי לא יעבור ולא יבוא לידי דחיקת הקץ. והוי שבועה זו ג"כ כמו אלו השבועות שהשביע הקב"ה. וכן הוה, שגם אח"כ כששלחו הקב"ה לגאול את ישראל הוצרך לילך למדין להתיר שבועתו בפניו, כמבואר בגמרא נדרים דף ס"ה. ומה שסירב משה בשליחותו ג"כ ידוע שזה הי' לטובת ישראל כי ראה שלא נשלם עדיין הזמן ויצטרכו להשלים בגלויות אחרות, ע"כ רצה שתתאחר הגאולה ובלבד שתהיה גאולה שלימה אשר לא יהי' אחרי' שום גלות. אולם לא הי' הזמן גרמא אז, כי לא יכלו להתמהמה כמו שאה"כ, וכפי' האר"י ז"ל כנודע. ובישמח משה מק"ז זללה"ה פ' שמיני כתב שכוונת משה בסירוב השליחות הי' כדי שתהי' הגאולה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, עיי"ש.