ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן כז
כז
ומה שכתב עוד הרמב"ן ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר (שמואל-א' כו, יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד עבודה זרה וכו', הכל היא ממצות עשה שנצטווינו לשבח בה עכ"ל, הנה חזינן שהרמב"ן ז"ל בזה שינה לשונו, דעד כאן שהביא ראיות שיש מצות עשה בכיבוש הארץ ובישיבתה - הביא הראיות בסתמא. וכאשר התחיל להביא ראיות שיש מצוות עשה ליחידים גם בזמן הגלות, התחיל לומר בזה: ואומר אני, והוא הוראה שלא מצא באלה הכרח כראיות הקודמות, אלא שהוא ז"ל היה אומר כן לפי שיטתו ודעתו ז"ל. ובאמת מה שהביא מקרא דדוד דהוי ההולך מארץ ישראל לחוצה לארץ כעובד עבודה זרה כבר נתבאר במאמר הראשון בארוכה בסימן ה' ובסימן ו' שדעת רש"י והתרגומים ועוד הרבה ראשונים שהטעם הוא בשביל שהולך מתחת ממשלת התורה תחת ממשלת עובדי עבודה זרה, וכמו שהביא רש"י ז"ל על זה לשון התרגום יונתן אזל דוד ביני עממיא פלחי טעותא, וכן מפורש יוצא בדברי רש"י והתרגום בפרשת ואתחנן (דברים ד, כח) שכתב הקרא על הגלות ועבדתם שם אלהים וגו', שהטעם הוא שבשביל שעובדים לעובדיהם הוי כאילו עבדו להם, ואם כן אין ראיה כלל מדוד שהלך ממלכות קדושה של שאול המלך אל אכיש מלך גת, לזמן הזה שהכל הוא תחת ממשלת עבודה זרה או מינות שגרע מעבודה זרה, כי אין הטעם בשביל מצות הישוב אלא בשביל הממשלה.
והרי"ף והרא"ש והטור והשו"ע השמיטו לגמרי הך מימרא דלעולם ידור אדם בארץ ישראל שהדר בחוצה לארץ הוי כעובד עבודה זרה ולא הביאו מזה כלל, כי אין דרכם להביא מה שאינו נוהג בזמן הזה. וכעין זה הוא דעת הרמב"ם במאמר קידוש השם בפירוש מימרא זו שכתב וזה לשונו: וכבר פירש על ידי הנביאים שכל הדר בין הכופרים שהוא כמותם שאמר דוד המלך ע"ה (שמואל-א' כו, יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' הנה שקל דירתו בין הגוים כאלו עובד עבודה זרה עכ"ל. והנה מבואר בדבריו בפירוש מימרא זו שאמר דוד כי גרשוני מהסתפח וגו' לאמר לך עבוד עבודה זרה, שהוא בשביל שהוצרך לילך בין הפלשתים הכופרים בהשי"ת ושאול המלך וכל עם ישראל היו דבקים באמונה ובתורה הק' והדר בין הכופרים כמותם. ואם כן אין הטעם בשביל ההפרש שבין ארץ ישראל לחוצה לארץ שלמדו חכמינו ז"ל מזה על כל היוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ שהוא כעובד עבודה זרה, הוא מטעם הנ"ל לא בשביל ארץ ישראל לחוצה לארץ.
ועל דרך זה הוא גם לשון הש"ס (עבודה זרה ח.) תניא רבי ישמעאל אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן. כיצד, עכו"ם שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן וכו' מעלה עליהם הכתוב כאלו אכלו מזבחי מתים. שנאמר (שמות לד, טו) וקרא לך ואכלת מזבחו ואימא עד דאכיל וכו' וקרא לך משעת קריאה, עכ"ל. ומבואר בזה הטעם שישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה בשביל שנקראים לסעודת עכו"ם והוא מקרא דוקרא לך, ובודאי שגם בארץ ישראל אם שם נקראים לסעודת עכו"ם הדין כן מקרא דוקרא לך, ואף על פי כן סתמו הדברים לומר כן דוקא בחוצה לארץ, כי סתם ארץ ישראל מיירי כשישראל שרוין על אדמתם ואינם מניחים שם עבודה זרה, ואי אפשר לבוא שם לידי זה להיות נקראים לסעודת עכו"ם כי אם בחוצה לארץ. ואם כן אין מימרא זו אלא על זמן הבית דלאחר החורבן גם בארץ ישראל ממשלת עכו"ם, ואין נפקא מינה לפי טעם זה בין ארץ ישראל לחוצה לארץ. וכמו כן יש לומר גם בשאר המימרות שאמרו בדירת חוצה לארץ שהיא כעבודה זרה, שהוא כמו מימרא זו דישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה שמפורש שם הטעם שלא שייך אלא בזמן הבית, לא אחר החורבן. ואף שגם שם ראיתי מפורש, דלכן אמרו ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה בשביל שחוצה לארץ היא תחת השרים, אבל כיון שמבואר בגמ' בפירוש אך טעם זה בשביל שנקראים לסעודת עכו"ם ולא אמרו טעם אחר כלל בוודאי שיסודם הוא טעם זה. ואפשר לרמז בדברי חכמינו ז"ל עוד הרבה ענינים שלא נתבארו בפירוש. אבל מה שכתבו בפירוש הוא היסוד לבנות עליו ומיניה גמרינן.
ולשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה (עבודה זרה יא:) על המשנה עיר שיש בה עכו"ם,וזה לשונו: שאסור ליכנס לעיר שיש בה עכו"ם, כל שכן לדור בה, וכל שכן לסתור בה וחנויות מעוטרות חנויות העיר שמיפין אותם באיזה מין ממיני הנוי שיעשה הכל לעבודה זרה, ולפיכך כל מה שיש בה אסור בהנאה, ולפיכך יודע לך שכל עיר של אומה שיהיה להם בה בית תיפלה שהוא בית עכו"ם בלא ספק אותה העיר אסור לעבור בה בכוונה וכל שכן לדור בה. אבל אנחנו תחת ידיהם בעונותינו ושוכנים בארצם אנוסים, ונתקיים בנו מה שנאמר (דברים ד, כח) ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן עכ"ל.
והרי שדעתו ז"ל שבזה נתקיים ועבדתם שם אלהים אחרים במה שדרים בעיירות שיש בהם עבודה זרה שזה אסור מצד הדין אלא מחמת האונס, ואין הטעם בשביל שהוא חוצה לארץ. ועל כן בימי שאול שבודאי לא היה אז שום סרך עבודה זרה בארץ ישראל, שפיר אמר דוד כי גרשוני וגו' לאמר לך עבוד עבודה זרה, וזה כדעת רש"י והתרגומים. אלא שבחיבורו ספר היד דרכו להביא אף מה שאינו נוהג בזמן הזה, וכמו שהביא הרמב"ם כמה הלכות בעניני ארץ ישראל בסתמא, וביארו הפוסקים שאין כוונתו אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם, ויתבאר זה להלן.