אגדות מהרי"ט/כתובות/פרק ד
אגדות מהרי"ט – מסכת כתובות – פרק ד
[מ"ו ע"א] ונשמרת מכל דבר רע (דברים כ"ג) מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. הרי דעיקר תלוי בהרהור היום. ולכאורה הוא סתירה למ"ש ז"ל (ברכות ט"ז ע"ב) ר' אלעזר בתר דמסיים צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך וכו' ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך. ופירש"י שלא יתגבר עלינו יצה"ר "בהרהור הלילה" לסור מאחריך ביום, אלא כשנשכים בכל בוקר נמצא לבבינו מייחל לך עכ"ל.
אמנם באמת הכל תלוי זה בזה, דיציבא מילתא שהלילה תלויה במעשה היום, אמנם גם היום תלוי במעשה הלילה, על פי מ"ש הצדיק הקדוש רבי ר' מאיר מפרימישלאן זצוקלה"ה על מה דאיתא בשולחן ערוך או"ח (סימן א') דפתח המחבר יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, וכתב עלה הרמ"א ז"ל הג"ה ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב וכו'. ולכאורה הרי השולחן ערוך מיירי כאן בדיני השכמת הבוקר ומה מקום כאן להזהיר על הנהגת השכיבה. ואמר הוא ז"ל דבא הרמ"א ז"ל לפרש כי לקום בבוקר לעבודת בוראו יתכן רק אם בשכבו ידע לפני מי הוא שוכב, משא"כ אם בשכבו נתגשם ח"ו במחשבות לא טובות ושוכב כסוס כפרד אין הבין לפני מי הוא שוכב, אז אי אפשר להתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת הבוב"ה, עכדה"ק.
ודבר זה נרמז במ"ש רש"י ז"ל (פ' תצוה) שכל לילה ולילה קרוי תמיד, דכפי שמתנהגין בכל לילה ולילה כן הוא תמיד בכל יום ויום, דמנהגי כל הימים תלויים ועומדים במנהגי הלילות שקדמו להם, ולזה נקראת הלילה "תמיד" דאיננה הלילה ההיא לבדה אלא מונח בה הכח של "תמיד" היינו ההתנהגות של הימים הבאים אחריהן. וזהו הכוונה שהתפלל ונשכים ונמצא יחול לבבינו ליראה את שמך, ובא רש"י ז"ל לבאר האיך ובמה מוצאין מציאה זו, ולזה אמר דעל ידי שלא יתגבר עלינו יצר הרע בהרהור הלילה, ובשכבינו על מטתינו נדע לפני מי שוכבים, על ידי זה כשנשכים נמצא יחול לבבנו ליראה את שמך והבן.
[שם] אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. כי חובת השמירה בזה גדלה ויתירה על חובת השמירה בכל המצות כולן, דבכל המצות צריך שמירה רק בשעת עשיה וקצת הכנה מוקדם לעשייתה, כגון למשל מצות תפילין שאסור להסיח דעתו ממנה, מ"מ אין זה כי אם בשעת קיום המצוה, וכמו כן עד"ז בכל המצות, אבל שמירת הברית מתחייב בכל רגע ורגע, דאם מסיח האדם דעתו אפי רגע א' מחובת שמירה זו, יוכל לבוא לידי הרהור רע וזה גורם ר"ל לידי מעשה, וכמו שדרשו רז"ל ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, וחיוב שמירה זו נוהג בכל עת ובכל רגע, דאין רגע בלא פגע, והעין רואה והלב חומד וכו', ועל כן חיוב השמירה תמידית בלי הפסק.
[מ"ט ע"ב] באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. איבעיא להו הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה. תא שמע כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד [פי' תנין] ילדה ואבני מתא שדיא, [פירש"י התנין הוליד תולדותיו והטיל פרנסתן על בני העיר], כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא וליקום ולימא עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה. [כלומר שהוא גרוע מנחש ותנין או עורב האכזרי. והיו אומרים לו כך אולי יבוש ויכלם ויפרנסם], ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה וכו'. היוצא לנו מדברי הגמרא דבדרך כלל אם לא אמיד מיכף לא כייפינן ליה.
ולכאורה הוא תמוה דאמרינן בגמרא (ב"ב ח' ע"ב) שכופין על הצדקה וממשכנין על הצדקה, והתוספות (שם) הקשו האיך כופין על הצדקה, והכתיב מתן שכרה בצדה דכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך, ואמרינן כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה, ותירצו בשם רבינו תם דהאי כפייה בדברים, עכ"ד התוספות. (ועיין עוד בטויו"ד (סי' רמ"ח). ובסוגיין משמע דמיכף לא כייפינן ליה לזון בניו ובנותיו כשהן קטנים. ולפי דברי התוספות הנ"ל דכל הכפייה אינה אלא בדברים, הלא אין לך כפייה גדולה מדברי בזיון כאלו שאמרו לו שהוא גרוע מעורב ותנין, ולמה קאמר דלא כייפינן ליה. וכיו"ב הקשה הר"ן בסוגיין. והמהרש"א ז"ל תירץ דל"ק דבמה שאומרים לו יארוד ילדה ועורב בעי בניה, בזה לא כפו אותו עדיין, ואינו נקרא כפייה בדברים אלא אמירה ודיבור בעלמא, אבל כפייה בדברים היינו שאומרים לו שעובר על מצות עשה דצדקה, יעיי"ש.
ויש להעיר פה, כי מהכא חזינן שהדיבור היותר גרוע לאדם הוא זה שאומרים לו שעבר על מצות עשה, ואך זה מקרי כפייה בדברים, משא"כ מה שמבזין אותו סתם בדברי בזיון אינו מקרי כפייה אלא אמירה בעלמא. ולדאבונינו כהיום בדורנו הדברים הפוכים, דאף אם אומרים לו לאדם שהוא עובר על כל עבירות שבתורה, אם רק לא פגעו בכבוד עצמו לכלום ולמאומה יחשב בעיניו.
ונחזור לעינינו שהכפייה היא בדברים, וע"ד שאמרז"ל דדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, ועל ידי דיבורים אמיתיים אפשר לכוף את האדם לדבר מצוה, אבל רק את האיש אשר יש לו לב פתוח לשמוע אפשר הענין לכוף בדברים, לקבל דברים היוצאים מן הלב, משא"כ מי שלבו בל עמו, לשוא הם כל הדיבורים היוצאים כיון שאין להם מקום ליכנס.
[נ' ע"א] א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות וכו', מאי קרא, (בראשית כ"ח) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. פירש"י המבזבז, לעניים. ומהאי טעמא פסקו הרמב"ם ז"ל והטוש"ע (יו"ד סי רמ"ט) דמצוה מן המובחר ליתן חומש אבל לא יותר, שמא על ידי זה יצטרך לבריות, והגם שיש מהפוסקים שחולקים על זה כמו המבי"ט (בקרית ספר) שסובר דקרא רק אסמכתא הוא, ומותר ליתן יותר, אבל הרמב"ם והטושו"ע פסקו שהשיעור הוא רק עד חומש ולא יותר. והנה לכאורה יש לדקדק בלשון הגמרא שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, דלכאורה מיותר הלשון "המבזבז", שהרי פשיטא הוא דמיירי רק ממי שרוצה לבזבז, ולמה אמרו לשון מיותר המבזבז.
ונראה בביאור הענין, דהנה השיטה מקובצת הקשה על מאמר הגמרא הנ"ל, ממה דאיתא במדרש (סו"פ בהר) על הכתוב ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם, רבי טרפון יהב לרבי עקיבא שית מאה קונטרין דכסף, א"ל אזיל זבין לן חדא אוסיא [פי שדה] דנהוון לעין באורייתא ומתפרנסין מינה, נסב ופליג יתהון לספרייא ולמתנייא ולאלין דלעין באורייתא, לבתר יומין קם עמי', א"ל זבנת לן לההוא אוסיא דאמרית לך, א"ל אין, א"ל אית בך מחמי לה לי, א"ל אין, נסבי' ואחמי לי' ספרייא ומתנייא ואלין דלעיין באורייתא, [רבי טרפון אמר לרבי עקיבא קנה לנו שדה אחת שנעסוק בתורה ונתפרנס ממנה, לקח רבי עקיבא הכסף וחלקם לסופרים ולמשנים ולאלו שעוסקים בתורה, לאחר ימים היה עומד ומדבר עמו וא"ל קנית לנו אותה שדה שאמרתי לך, א"ל יש בידך להראותה לי, לקחו והראה לו הסופרים וכו', (מתנות כהונה)], א"ל אית בר נש יהב מגן, אפוכי דידה הן היא, א"ל גבי דוד מלך ישראל דכתיב ביה פזר נתן לאביונים וצדקתו עומדת לעד. וכתב השיטה מקובצת ומשמע לי דהכי פירושו אית בר נש דיהיב מגן, פי' שאין לו ונותן כל אשר לו, הא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ופי' מגן בחנם כלומר על לא דבר נותן, אפוכי דידה הן היא, פי' שכרו היכן הוא, ומשני ליה מדכתיב פזר נתן לאביונים וכו', פי אע"ג דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, מ"מ אם עבר ופזר צדקתו עומדת לעד, פי' דלעולם יהיה לו ממון כדי לעשות צדקה ולא יחסר לו. הרי שמותר לפזר אף יותר מחומש. וכתב שם השטמ"ק ויש לנו לחלק דלא אמרינן הכי אלא לתלמוד תורה וכמו שעשה רבי עקיבא, אבל לחלק לעניים לא, וזה שכתב רשיז"ל הכא "המבזבז לעניים". ועוד יש לפרש המדרש בענין אחר, ואין להאריך עכ"ד יעיי"ש.
ולכאורה הראיה שהביא מהמדרש הזה אינה ראי כל כך, שהרי מה שאמר אית בר נש יהב מגן, יש לפרש גם בענין אחר, וכמו שפי' היפה תואר ששאל אותו היכן הוא השטר, (ועיין במתנת כהונה שפי' גם כן בענין אחר), ממילא אין ראיה משם שנתן יותר מחומש. ותו דמעשה זו איתא גם כן במסכת כלה (פ"א) באופן אחר, דמצינו הרבה פעמים שיש ענין אחד בכמה מדרשים בלשונות חלוקים, ושם איתא שרבי עקיבא אמר לרבי טרפון רבי רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים, א"ל הן, מיד עמד רבי טרפון ונתן לו ד' אלפים דינרי זהב, נטלן רבי עקיבא חלקם לעניים, [ובמסכת כלה רבתי (פ"ב) איתא שנתן שליש לעניים ושני שלישים חלק למתנין ולעוסקי אורייתא ולספריא], לימים מצאו רבי טרפון א"ל היכן העיירות שלקחת לי, תפסו בידו והביאו לבית המדרש, והביא ספר תהלים והניחו בפניהם, והיו הולכין וקורין עד שהגיעו לפסוק פזר נתן לאביונים וגו', (ובפי' נחלת יעקב שם העיר שבמנורת המאור כתב בשם מסכת כלה, והוא במס' כלה רבתי שלפנינו פ"ב, שהביא תינוק וספר תהלים בידו והתינוק היה הולך וקורא לפניהם עד שהגיעו לפסוק זה פזר נתן לאביונים, שלא קרא רבי עקיבא בעצמו את הפסוק אלא רצה דוקא שהתינוק יקרא אותו, וכוונתו היה להראות שעל ידי המעות שילם שכר מלמדים ללמוד עם התינוקות]. וא"ל זו הוא העיר שקניתי לך, עמד רבי טרפון ונשקו וא"ל רבי אלופי, רבי בחכמה ואלופי בדרך ארץ, והוסיף לו ממון לבזבז ע"כ. והנה שם לא אמר כלל ששאל אותו וכי יהיב בר נש מגן, ואין שום רמז שהיה יותר מחומש, ממילא אין שום ראיה לדברי השיטה מקובצת שמותר ליתן גם יותר מחומש, וגם אין מקום לחילוק הנ"ל בין תלמוד תורה לעניים שהרי שם איתא הלשון שחלקם לעניים.
אמנם אעפ"כ נראה לי שהדין דין אמת מ"ש השיטה מקובצת דלתלמוד תורה לא אמרו יבזבז יותר מחומש, אע"פ שהפוסקים לא הזכירו דין זה, ויש להביא סמוכין לזה משני יסודות חזקים כראי מוצקים, הא' ממקומו הוא מוכרע, בהקדם מה שדקדק היפה תואר מה שייכות פסוק זה ובנו ממך חורבות עולם וגו' וזה המעשה אהדדי, והוא כתב שבא לפרש כי המפרנס העניים הוא בונה חרבות עולם, והמחזיק ידי לומדי תורה הוא מקים מוסדי דור ודור. אמנם לדרכינו יתבאר עוד על פי פשוטו, דהנה לכאורה קשה עוד דהגם שמה שרבי עקיבא עביד הכי בוודאי שהוא אמת ויציב דשפיר עביד וכדין עביד, מ"מ הרי דיבורו של רבי עקיבא בוודאי הי' שקול ומנוי וכולו אמת, וכיון שאמר לרבי טרפון שיקנה לו עיר הרי צריך להיות דיבורו אמת אף בלשון בני אדם, ולכאורה כיון שרבי טרפון אמר שיקנה לו עיר ורבי עקיבא הראה לו מלמדים שקנה לפי לשון בני אדם הרי זה מיחזי כשיקרא, כי הוא נתן המעות כדי לקנות בה עיר ולא מלמדים.
אך נראה פירושו על פי מה דאיתא בגמרא שבת (קי"ט ע"ב) כל עיר שאין בה תשב"ר מחריבין אותה, רבינא אמר מחרימין אותה, ורש"י פי' שמחרימין הוא יותר ממחריבין, דאצל מחריבין איכא שיור, משא"כ במחרימין ליכא שיור רח"ל. והרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהל' ת"ת) מפרש בענין אחר, ופסק כשני הלשונות דברישא מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תנוקות, ואם לא הושיבו מחריבין את העיר [כלומר מחריבין אותה, כסף משנה], הרי העידו חכז"ל שעיר שאין בה תשב"ר מחריבין אותה, וכל העומד ליחרב כחרוב דמי, אף שהיום הוא הכל בהסתר ואין רואין כן בעינים, אבל מ"מ חכז"ל העידו כן שעומדות ליחרב, ועד"ז כתבו (החיד"א) ז"ל בשם הר"ש פרימו) על מה דאיתא בדברי רז"ל שיעקב ועשו חלקו בנחלת ב' עולמות, יעקב נטל לחלקו עולם הבא ועשו העולם הזה, ולכאורה לפי זה איך הותר לישראל להנות מעולם הזה שהוא חלקו של עשו. ותירצו על פי מה דקיי"ל שהמציל מן הנהר ומזוטו של ים הרי אלו שלו, ואלמלא קבלו ישראל את התורה היה חוזר העולם לתוהו ובוהו, נמצא שישראל הצילו את העולם מחרבנו על ידי קיום התורה וקנו אותה והרי היא שלהם.
נמצא לפי זה שאם מעמידין מלמדי תינוקות בעיר בזה מצילין את העיר מליחרב, ממילא קונים בזה את העיר על ידי שמצילין אותה מאבדון וכדין מציל מזוטו של ים. על כן שפיר הראה לו רבי עקיבא לרבי טרפון שקנה לו עיר במה שפרנס מלמדי תינוקות שבזה הציל את העיר שלא תחרב, ונמצא שבאמת קנה לו את העיר והיו דבריו אמת ויציב אף לפי הפשטות, שלאותם שמאמינים בדברי חכמינו ז"ל להם הנם דברי רבי עקיבא דיבורים אמיתיים שקנה לו בזה את העיר, ובזה א"ש מה שהביא לכאן הפסוק ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם, שבזה שמעמידין מלמדי תינוקות זה מציל מן החרבן, וגם הוא מוסדי דור ודור, כי על ידי זה יש תקומה להדורות.
והנה כיון שת"ת מציל מחרבן הרי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, נמצא שעבור ת"ת אין שייך לקבוע שיעור עד חומש ולהגביל סכום שכך וכך צריך ליתן, דכיון שזה מציל מחרבן, דמבלעדי ת"ת אין כלום, אם כן כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, זהו יסוד א'.
אמנם יש עוד יסוד אחר לדברי השיטה מקובצת הנ"ל, דהנה כתב הטור (באו"ח סימן רמ"ב) וז"ל: כמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני א"א ז"ל, כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים, אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לאו, ולא השיבני דבר ברור, אחר כך מצאתי בפרקי אבות לרש"י (בפ"ה דאבות) שכתב על ההיא משנה דר"י בן תימא אומר הוי עז כנמר, וז"ל: תיכף לאותה משנה רבי עקיבא אומר עשה שבתך חול (בפ' ערבי פסחים) שנויה ההוא דבן תימא, לאורויי לן דלא אמר רבי עקיבא אלא במי שהשעה דחוקה לו ביותר, אבל צריך אדם לזרז עצמו כנשר וכנמר לעשות רצון אביו שבשמים לכבד שבתות וי"ט ביותר, [וכמו שפירש דבריו הטו"ז, דמ"ש שעשה שבתך חול, הוא דוקא כשהשעה דחוקה לו ביותר, היינו שאין לו כלום משלו, אבל אם יש לו מעט משלו, אע"פ שנצרך גם לבריות הוא בכלל חיוב עונג שבת יעיי"ש], ומסיק הטור ואל יאמר אדם איך אחסר פרנסתי, כי אדרבה אם יוסיף יוסיפו לו כדקתני (בביצה ט"ז ע"א) כל פרנסתו של אדם קצובה לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבת ויו"ט והוצאת בניו לת"ת, אם מוסיף יוסיפו לו עכ"ד.
והיה קשה לי בזה, דהנה מה שאמרו ז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, הרי אינו דוקא בצדקה אלא אף בכל המצות, וכמ"ש הרמ"א (סי' תרנ"ו) דמי שאין לו אתרוג או שאר מצות עוברת א"צ לבזבז עליה הון רב, וכמ"ש המבזבז על יבזבז יותר מחומש, ודוקא בלא תעשה צריך ליתן כל ממונו שלא לעבור, אבל במצות עשה אינו חייב לבזבז אלא עד חומש, ואפילו במצוה עוברת עיי"ש, חוץ מנר חנוכה שאפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בספ"ד מהל' חנוכה), וכתב הה"מ דטעמא משום פרסומי ניסא כמו בד' כוסות שאמרו שאפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות, אבל בשאר מצות שאינן משום פרסומי ניסא אין חיוב אלא עד חומש, ואם כן מה נשתנה מצות עונג שבת מכללן, שאע"פ שאינה אלא מצות עשה מדברי קבלה כמ"ש וקראת לשבת עונג, מחוייב לענגו אפילו אם נצרך קצת לבריות, ועוד יותר שאלמלא מימרא דרבי עקיבא דעשה שבתך חול וכו', הייתי אומר שאפילו דחיקא ליה שעתא ביותר שאין לו כלום גם כן מחוייב לענגו, מאי שנא משאר מצות עשה שאינו מחוייב לפזר עליה אלא עד חומש.
ותו קשה בלשון הטור שמסיק ואל יאמר אדם איך אחסר פרנסתי וכו', דאחר שבירר שההלכה הוא שחייבים בעונג שבת מה יהיה ס"ד של אדם לומר איך אחסר פרנסתי, וכמו שעל לא תעשה שמחוייבין לפזר כל ממונו לא יעלה על לב לומר איך אחסר פרנסתי כיון שכן הוא ההלכה, וכמו כן על הרבה דברים שמחוייבין למסור נפשו עליהן, כמ"ש בכל נפשך ובכל מאודך גם כן לא יאמר האדם כן, ומדוע דוקא במצות עונג שבת הוצרך הטור לומר שאל יאמר האדם האיך אחסר פרנסתי.
אמנם נראה דהיא הנותנת בשביל שבמצות עונג שבת מחוייבין בה אף מי שדחיקא ליה טובא כנ"ל, על כן בא הטור לתרץ דמאי שנא משאר מצות עשה שאינו חייב בה אלא עד חומש, ובזה מחוייב בה אף מי שאין לו, לזה אמר דטעמא מאי אמור רבנן שאל יבזבז יותר מחומש מפני שמא יחסר פרנסתו ויצטרך על ידי זה לבריות, אולם בהוצאת שבת וי"ט שאם מוסיף מוסיפין לו מן השמים, אם כן מובטח הוא שיחזירו לו כל הוצאותיו, ואי אפשר שיצטרך על ידי זה לבריות, על כן מהאי טעמא חייב לענגו אף ביותר מחומש ואע"פ שאינה משום פרסומי ניסא, משום שבזה מוסיפין לו, [ויש מקום ליישב עוד בזה קוש' התוספות שם, אלא שלא עת להאריך עתה בפלפולים].
והנה אהא דכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבתות ויו"ט והוצאת בניו לת"ת, כתבו שם התוספות פר"י דהכל נפקי מקראי דלעיל כי חדות ה' היא מעוזכם, מזונותיו דשבת כדאמר לוו עלי ואני פורע, תורה דכתיב חדות, וחדות הוא תורה דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב.
היוצא לנו מזה שבגמרא כוללם יחד ונפקי להו מחד קרא הוצאת בניו לת"ת עם הוצאת שבת, ממילא כמו שבהוצאת שבת אין שייך שיעור חומש מטעם שאם מוסיף מוסיפין לו מן השמים כנ"ל, כמו כן בת"ת אין לה שיעור עד חומש, שהרי גם זה הוא בכללא דאם מוסיף מוסיפין לו, הרי לך עוד יסוד לדברי השטמ"ק שבת"ת לא אמרו אל יבזבז יותר מחומש ואין לה שיעור למעלה.
עכ"פ יהיה איך שיהיה מה שנותנין עבור צורך ת"ת אין נותנים משל עצמם אלא משל השי"ת, שהרי השי"ת מחזיר לו כל הוצאותיו וזה ברור, ולהיות קמצן על חשבון השי"ת הוא דבר שאין לו מובן, ושמעתי שכאן במדינה זו ע"י שהמלוכה מנכה מן המס מה שנותנים עבור צדקה עי"ז נותנים יותר בניקל, שחושבין שאין נותנין משלהם אלא משל המלוכה, אמנם לפי דעתי מה שהבטיחו לנו חכמינו ז"ל בטוח עוד הרבה יותר להבדיל אלף אלפי הבדלות ממה שמבטיחה הממשלה, שהרי של הממשלה הוא עכ"פ במספר ובחשבון, וחכז"ל הבטיחו בלא מספר ובלא חשבון שאמרו אם מוסיף מוסיפין לו.
ובזה א"ש מה שאמרו בגמרא הלשון "המבזבז", כי מבזבז נקרא רק הנותן משל עצמו, משא"כ הנותן משל אחרים אין שייך להקרא מבזבז, ולז"א "המבזבז" היינו מה שנותן צדקה משלו ממה שקצוב לו מראש השנה שזה נקרא מבזבז, אל יבזבז יותר מחומש, לאפוקי מה שאינו נותן משלו אלא משל הקב"ה, מה שהעידו עליו חכז"ל שאינו קצוב מראש השנה אלא אם מוסיף מוסיפין לו, זה אינו נכנס בחשבון זה של אל יבזבז יותר מחומש, אלא אין לו שיעור למעלה.
[ולענינינו נראה שיש לומר בזה עוד טעם, חוץ מטעמים הנ"ל שאמרתי על פי הלכה למה בת"ת אין חשבון זה ומותר לפזר אף יותר מחומש, חוץ מזה נ"ל שיש בזה עוד טעם, דהנה עבור פרסומי ניסא מחוייבין לפזר אף יותר מחומש ואף מי שאין לו, וכנ"ל גבי נר חנוכה שאם אין לו שואל או מוכר כסותו משום פרסומי ניסא, ואני חושב שזהו גם כן פרסומי ניסא לקיים כאן בתוככי אמעריקע חינוך כזה, וההתחלה הי' מאפס ולא כלום, וכל זה נתרבה אך באלו השנים מועטים, והכל מתקיים על ידי אותם היהודים שבאו לכאן מן "הלאגערן" ומייגעים עצמן כאן עבור פרנסתם, אה"נ שיודעים את האמת שצריך ליתן לזה יותר מן היכולת, וזה אינו בחשבון הקצבה שנקבצה מראש השנה שזה מוסיפין לו, מ"מ עם כל זה הוא בא בקישוי גדול שיש על זה גודל כח היצר, ואעפי"כ מתקיים חינוך זה על ידם, זאת ועוד שהרי א"צ לפרט מהות המדינה הזאת בכלל שהוא בעצם כנגד חינוך כזה כאשר הוא האמת, וא"צ להאריך הרבה בדבר הידוע לכל, ואם אחר כל אלה יכול חינוך הזה עוד להתקיים הוי זאת באמת פרסומי ניסא, שלפי דעתי הוי זה עצמו נס, כי גם אני בעצמי לא יכולתי לציר לי כזאת. ומרגלא בפומי לומר, שמפני טעם אחד הוקל לי הדבר קצת, אף שההוצאה נתרבה תמיד כמובן, וכמו שנתגדלה הישיבה בלי עיה"ר בזמן קצר בשנים מועטים, כן מתרבה הצורך ונתרחבין ההוצאות במאות אלפים, וכל כמה שנתגדל גדל עמה תמיד גם הדעפיציט משנה לשנה, אולם מתחלה הרי לא ציירתי לעצמי אפילו על כזאת ואמנם השי"ת עזר, כמו כן אני מצפה שהשי"ת יעזור אף להלאה, ועכ"פ אם היו שואלים מתחלה למי שהוא היה אומר שענין כזה אי אפשר להיות אלא בדרך נס, וככה אני חושב שמה שזה מתקיים הוי בזה גם כן פרסומי ניסא, ועבור פרסומי ניסא הרי רשאין ליתן אפילו הרבה יותר מחומש, כמפורש אצל נר חנוכה שהוא פרסומי ניסא, וה"נ בזה יש בו גם כן משום פרסומי ניסא].
[שם] באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות וכו', מאי קרא, (בראשית כ"ח) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. פירש"י עשר אעשרנו, שני עישורין הוו להו חומש עכ"ל. יש לדקדק כפל הלשון עשר אעשרנו לך, ולפי דרשת חז"ל שנתן ב' עישורים דהיינו חומש, אכתי אם רק להכי הוא דאתי לימא קרא אחמשנו לך, ועדיין צ"ב כפל הלשון.
גם מלת "לך" צ"ב ומיותר הוא דפשיטא דלך, דלמי יעשר אם לא להקב"ה. גם קשה איך תלה מצות מעשר בתנאי אם יקיים יתברך הבטחתו כמבואר בפסוק, הלא קיימו האבות כל התורה כולה, ואם כן בודאי יקיים יעקב אבינו ע"ה מצות מעשר בכל אופן. ובשאילתות כתב דהדר יעקב לקיים את המצוה, ואע"פ שהזהירה תורה על הנדר ועל השבועה, אבל לקיים את המצוה מותר, ומצוה נמי איכא, וכעין זה כתב הרבינו בחיי דהדר יעקב לקיים את המצו' עיי"ש, וכמ"ש חז"ל במסכת חגיגה (דף י') מנין שנשבעים לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה וגו', ופרש"י דמצו' הוא כדי לזרוזי נפשיה. ולפי זה א"ש הלשון דנדר מצוה בעת צרתו, "שנדר" לקיים את המצוה, ומעתה לא היה שום תנאי בעצם עשיית המצוה, כי קיימו האבות כל התורה כולה בכל אופן ובלי תנאי, אלא שנדר לקיים מצוה בעת צרתו, ובזה עצמו מצוה קעביד והתפלל שיגין עליו זכות המצוה לשמרו. ומ"ש ושמרני בדרך הזה מעשו וכו' ע"ד תפלה ובקשה אמרה, ולא שעשה תנאי בקיום המצוה, ומ"ש לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרתן הגם דגוף ההלכה דנודרין בעת צרתן הו' אפשר למילף בלאו הכי, כמו דילפינן כמה הלכות ממ"ש באבות, ואף על גב דלא כתב בהם לאמר, אבל כוונת דרשתם במלת לאמר שבעת שידרו לדורות בעת צרתם יאמרו ויתלו בזכותו של יעקב, כמפורש במדרש אשר נדר לאביר יעקב כל מי שנודר לא יהיה תולה הנדר אלא בו, ויגין עליהם זכותו של יעקב.
ואפ"ל עוד על פי מה דאיתא בילקוט (רמז ע"ה) דנדר לעשר גם את בניו, והכי איתא שם כותי א' שאל את ר' מאיר, אתון אמרי דיעקב אביכם קושטא וכו', הפריש שבטו של לוי א' מעשרה לשבטים, והלא י"ב שבטים היו לו, א"ל י"ד היו שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, צא מהן ד' בכורות לד' אמהות שאין הבכור מתעשר, ובפדר"א (פ' ל"ז) איתא באופן אחר, שא"ל המלאך לא כך אמרת עשר אעשרנו לך, והלא יש לך בנים ולא עשרת אותם לי, מה עשה יעקב התחיל משמעון וכו' ועלה לוי מעשר קודש לה', ירד מיכאל המלאך ונטל את לוי והעלו לפני הקב"ה, אמר לפניו רבש"ע זה גורלך וכו', ופשט יד ימינו וברכו שיהיו בני לוי משרתים לפניו בארץ כמלאכי השרת בשמים עכ"ל. וזה כל אשר תתן לי, כל לרבויי אתי שיעשר גם את בניו, וזה אינו נכלל במצות המעשר, ואפשר שיחול בו התנאי, וא"ש. ונקדים עוד מה דאיתא שם בפדר"א בסיום מאמר הנ"ל, וז"ל: לקח יעקב את מעשר קנינו ושלח ביד עבדיו ונתן לעשו וכו' עכ"ד. ולכאורה הוא פלא, דהלא המעשר ניתן לכהן וללוי או לעני, ואיך נתן את המעשר לעשו. אמנם יובן על פי מ"ש הש"ך עה"ת עה"פ וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, בב' מעשרות הכתוב מדבר, אמר יעקב מאחר שאני בחוץ לארץ תחת חלק השרים, ראוי לתת להם חלק כדי שלא יקטרגו עלי, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, ושלם נדרו בזה המנחה ששלח לעשו, כי אולי היו כל אותם ששלח עזים מאתיים וגו' היו מעשר, עכ"ל הש"ך ז"ל. ונראה שלא היה לו גירסא הנ"ל בפרקי ר' אליעזר שהרי כתב כל זה מעצמו, אבל עכ"פ לפי דבריו מבואר היטב דברי הפרקי דר' אליעזר, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל (בפ' אחרי) בסוד העזאזל שהוא שוחד להס"ם שלא יבטל את קרבנם ושלא יקטרג עיי"ש, וכמו כן עשה יעקב שנתן לעשו גם כן מעשר, ששרו של עשו שהוא הס"מ לא יקטרג על מצותו, ומעתה יובן מאמר הכתוב עשר אעשרנו לך, עשר קאי על המעשר שנתן לעשו, ואעשרנו קאי על המעשר שנתן להשי"ת, והוצרך לומר לך, לפי שנתן גם לעשו, על כן להוציא מזה אמר לך, שנתן המעשר הזה אליו יתברך.
או אפ"ל עשר אעשרנו לך, דמלת לך קאי על שניהם, וגם המעשר שנתן לעשו היה להשי"ת, ויובן על פי דברי הילקוט (רמז קל"ג) והוא בב"ר (פ' ע"ח סי"ב) כל אותן הדורונות שנתן יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח, מאי טעמא שנאמר מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, יביאו אין כתיב כאן אלא ישיבו וכו', ומעתה על מנת כן נתן יעקב המעשר לעשו כדי שיהיו פקדון בידו, ופקדון כל היכא דאיתא בחזקת מרא איתא, ויהיו משומרים למלך המשיח, כי מלוכה של עשו יהיה נמשך עד מלך המשיח, ואז יהיה כל זה קודש לה' כמשה"כ. ועתה מ"ש עשר אעשרנו לך, מלת לך קאי על שניהם, כי גם מה שנתן לעשו יהיה קודש לה', על ידי שיחזירם עשו למלך משיח.
באופן אחר יש ליישב דקדוקים הנ"ל, על פי מ"ש כ"ק אבא מארי זצ"ל בקדושת יו"ט (פ' לך) ואני שמעתיו מפ"ק דבה"ק, לפרש המדרש הובא בישמח משה (פ' תבא) עה"פ ושמחת בכל הטוב, אין טוב אלא תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר ע"כ. והוא תמוה לכאורה. ופירש הוא ז"ל על פי מה שאמרו חז"ל א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ויליף לה מדכתיב עשר אעשרנו לך, ופרש"י שני עישורין שהוא חומש. והנה מבואר בסה"ק ובספר אגרא דפירקא בשם כתבי הגאוה"ק מרש"ז זצ"ל, דמה שאמרו שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, הוא דוקא במי שלא חטא ונותן צדקה רק לקיים מצות צדקה, אז נתנו חז"ל שיעור זה, משא"כ במי שחטא ונותן צדקה ע"ד וחטאיך בצדקה פרוק, אז אין לדבר שיעור, וכל אשר יש לו יתן בעד נפשו, כי לא יגרע רפואת הנפש מרפואת הגוף, את"ד ז"ל. והנה ידוע אמרם ז"ל דתורה מגינא ומצלי, פי' שיש לה כח הגנה שבאם האדם חוטא ח"ו, אז יוכל לתקן מעשיו על ידי לימוד התורה הקדושה, ועל ידי זה מטהר ומזכך את נפשו ויצא נקי מעוונותיו, וכשהאדם בבחינה זו את תהיה מצות צדקה אצלו כאחת משאר מצות, ואותו גבול שגבלו חכז"ל מעשר או חומש עדיין במקומו עומד, כיון שמה שחטא תיקן על ידי לימוד התורה. וזהו כוונת המדרש ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה, דעל ידי עסק התורה יוכל לטהר נשמתו מכל שמץ חטא ועון, ומעתה אם הוא בבחינה זו אז מצות צדקה מוגבל אצלו, ובזה האופן דוקא משה מזהיר את ישראל עשר תעשר ונתן גבול במצות צדקה דהיינו מעשר מן התורה או חומש מדרבנן, שמרומז גם כן בכפל הלשון עשר תעשר שני עישורין, אבל אם עדיין לא תיקן נשמתו על ידי לימוד התוה"ק ונותן צדקה לרפאות את נפשו הדרינן לכלל הנ"ל, דכל אשר לו יתן בעד נפשו, עכ"ד כ"ק אבא מארי ז"ל בשני לשון קצת.
ולפי זה אפ"ל שלזה התכוין יעקב אבינו ע"ה באמר עשר אעשרנו לך, שהתפלל שיהיה תמיד בבחינה זו שיהא שייך אצלו שיעור זה של מעשר או חומש שגבלו חכז"ל בנתינת צדקה, ולא ח"ו ע"ד וחטאיך בצדקה פרוק, שאז אין לדבר שיעור וכל אשר לו צריך ליתן לתיקון נשמתו, ואפשר שמאמר זה קאי אדלעיל מיניה, דכתיב ושבתי בשלום אל בית אבי, ופירש רש"י ז"ל שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן. וז"ש יעקב אבינו אם אהיה בבחינה זו שלא אלמד מדרכי לבן כלום, אז תסגי לי לקיים מצות צדקה בשיעור של מעשר או חומש, ודקדק במילת "לך" לומר שבאופן זה תהיה הנתינה זולתי לשמו יתברך כדי לקיים מצות צדקה, ולא ע"ד כפרת עון כדי לרפאות את נפשו, ומעתה לא קשה עוד למה היה הצורך בנדר אחרי שממילא קיים יעקב אבינו כל התוה"ק ובפרט מצות מעשר כמו שביארנו לעיל, דלרכינו אפשר לומר שהאמאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, אין זה בכלל הנדר, רק כל זה נכלל גם כן בהתנאים שהתנה יעקב אבינו, ומוסב אמ"ש למעלה ושבתי בשלום אל בית אבי וכו', אלא שהפסיק באמצע במאמר הנדר, אבל עצם הנדר הוא רק מה שקיבל עליו לעשות האבן מצבה ולא זולת.
[שם] אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת (תהלים ק"ו), וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת, דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר, זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים. הנה יש אשר הוא עושה מצוה אבל אין בו תורה, ע"ד שכתבו בספה"ק על אמרם ז"ל הנ"ל, עושה צדקה בכל עת, זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים, דאע"פ שגם זו מצוה וצריך לעסוק בזה, מ"מ עליה המליצו המליצים ואל יבא "בכל עת" אל הקדש, דאם עוסק תדיר רק במצוה זו בלבד של עושה צדקה בכל עת אי אפשר להגיע אל הקדושה, והנה ג"ז מצוה והעוסק בה לשם מצוה יש בידו מצוה, מ"מ אין זה תורה, ואם כן לעת כזאת הוא בבחינת יש בו מעשים טובים ואין בו תורה.
ולפעמים יתכן שהאדם עוסק במשא ומתן בכל עת, אבל גם בבחינת עושה צדקה איננו, דהיינו שעובד ועוסק במשא ומתן בשעה שאין לו בה עוד צורך עבור פרנסת בניו וב"ב, שזה אינו לשם מצוה אלא לשם משא ומתן גרידא להרבות ממון ולצבור הון, ובכגון דא אין בו לא תורה ולא מצות, שהרי לתורה בוודאי איננו מכוון, ואף גם לשם מצוה לא יתחשב, ובפרט אם אין משא ומתן באמונה וכדומה, ומה גם אם התנהגותו הוא באופן כזה שיגיע על ידי זה לידי מכשוכלים, ויהיה נעשה מגושם במקום עבודתו, הן אם הוא פועל והן אם עוסק במסחר, דהמקום גורם והסביבה גורמת, ואופן התעסקותו שאינו לשם תורה ולא לשם מצות עלול להביא לידי כך שיתגשם ח"ו, ואזי הוא ריקם מכל וכל והוא בלא תורה ובלא מעשים טובים, ובאותה שעה הוא מגושם לגמרי ואין לו טעם וריח.
[שם] אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת (תהלים ק"ו), וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת, דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר, זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים. הנה ק"ז זלה"ה בישמח משה כתב לבאר המדרש (ריש פ' שלח) הלכה מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת ג' ימים וכו' עפ"י דרכו בקדש, ותלה ליה בפלוגתת הפוסקים (או"ח סימן רמ"ח) שהא דקיי"ל לדבר מצוה מותר להפליג, די"א דהכל חשוב דבר מצוה אפילו כשהולך לסחורה, רק לטייל לא הוי דבר מצוה. וצריך להבין טעם החולקים על זה וס"ל דלצורך מזונות לא מקרי דבר מצוה, הלא אמרינן איזהו עושה צדקה בכל עת זה הזן ומפרנס וכו', ומהיכי תיתי לא להוי דבר מצוה, יעיי"ש מה שפירש בזה דברי המד"ר על פי דרכו.
ואמינא בה מילתא בטעמא, דדבר זה אם הליכה לסחורה מקרי דבר מצוה או לא תלוי במדריגת האדם ובחינתו, דאם הוא במדריגת רשב"י שהוא עושה רצונו של מקום בשלימות, דאז ראוי הוא שתהא מלאכתו נעשית על ידי אחרים, ואם נזדמן שהוא פורש לסחורה לא הוי דבר מצוה, דאינו זקוק לעסוק במלאכתו, ורק אם אינו במדריגה זו שאין הוא בבחי' עושה רצונו של מקום, ואיננו ראוי שתהיה מלאכתו נעשית על ידי אחרים, אז הוה העסק בצרכי פרנסתו דבר מצוה, ומותר לו לפרוש לים הגדול בתוך ג' ימים לשבת אפילו בהולך לסחורה, דמקרי דבר מצוה.