אגדות מהרי"ט/כתובות/פרק א
אגדות מהרי"ט – מסכת כתובות – פרק א
[ה' ע"א] דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב ישעי' מ"ח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב (שמות ט"ו) מכון לשבתך פעלת ה' מקדש א' כוננו ידיך. ואפשר לבאר הענין, על פי מה דאיתא בבראשית רבה (סו"פ י"א) על הפסוק כי בו שבת מכל מלאכתו וגו', ר' פנחס בשם ר' הושעיא אמר אע"ג דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו, ממלאכת עולמו שבת, ולא שבת ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים וכו'. ובזקוקין דנורא (בהקדמתו לפירושי על תנא דבי אליהו) כתב לפרש דברי המדרש על פי מה דאיתא בזוה"ק (הקדמת הזוה"ק דף ה' ע"א) כשהאדם מחדש מילי דאורייתא נעשים מחידושיו שמים חדשים וארץ חדשה, וע"ד כתיב (ישעי' ס"ו) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה וגו', עשיתי אין כתיב כאן אלא עושה, דעביד תדיר מאינון חידושין ורזין דאורייתא, אמנם האי בר נש דלאו ארחיה ברזין דאורייתא וחדש מלין דלא ידע על בורייהון נעשה מחדושיו רקיע שוא וגדול עונשו, וע"ד כתיב (ישעי' ה') הוי מושכי העון בחבלי השוא וגו' עכ"ד הזוה"ק. וזה ביאור המדרש ממלאכת עולמו שבת, ולא שבת ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים, דמלאכת הרשעים ומלאכת הצדיקים הם השמים והארץ החדשים הנבראים ומתחדשים בכל עת, וממלאכה זו לא שבת הקב"ה, שהרי כל אימת שמתחדשין חידושי תורה על ידי הצדיקים הוא בורא להם שמים מחודשים וארץ חדשה, ולעומת זאת כשהרשעים מחדשים דברי שוא נבראין להם שמי שוא, עכת"ד הזקוקין.
והנה כענין הזה הוא גם בענין כלליות עסק התורה וקיום המצות, דהצדיקים על ידי מעשיהם הטובים בוראין עולמות וממשיכים השפעות טובות לעולם, ולהיפך הרשעים על ידי מעשיהם הרעים מחריבין עולמות בעשיית שמי שוא, ועד"ז לא שבת הקב"ה ממעשה הצדיקים וממעשה הרשעים, כי עדיין נמשכת מלאכת שמים וארץ על ידי מעשה הרשעים והצדיקים. והנה כל הנבראים אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת שנבראו במעשה בראשית, נכללים בכלל בריאת שמים וארץ שנבראו אז, דכל אשר בשמים הם בכלל שמים וכל הברואים שעל הארץ הם בכלל הארץ, וכמ"ש רש"י ז"ל (בפ' בראשית) עה"פ יהי מאורות, כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב את השמים לרבות תולדותיהן ואת הארץ לרבות תולדותיהן, ע"כ.
המורם מזה שכל הבריאה וכל תולדות השמים והארץ כבר נגמרו בששת ימי בראשית, אמנם ההשפעות טובות הנשפעות לצדיקים באמצעות שמים וארץ החדשים הנבראים על ידי מעשיהם הטובים, ולהיפך העונשים המגיעים לרשעים על ידי שמי שוא שנבראו באמצעות מעשיהם הרעים לא נכללו בה, כי הוא זה נברא תמיד מחדש כנ"ל.
ובבחינה זו יתכן לפרש מאמרם ז"ל הנ"ל גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, שהכוונה כי מעשה שמים וארץ שנבראו בששת ימי בראשית יש להם גבול וקצבה, שהרי הקב"ה ברא עולמו בגבול ובמדה, וכדאיתא בגמרא (חגיגה י"ג) מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה וכו' עיי"ש. ואמר הכתוב (בראשית מ"ט) עד תאוות גבעות עולם, ופירש"י עד קצות כמו והתאויתם לכם לגבול קדמה, שהעולם יש לו קצה וגבול אשר חקק והציב לו בוראו יתברך ויתעלה, משא"כ מעשי צדיקים אין להם קצה וגבול, כי במעשיהם הטובים הם יכולים לברוא ולחדש תמיד שמים וארץ חדשים ולהמשיך השפעות הבאות מחמתם ומכחם עד אין קץ ותכלה, ואין ערך ושיעור לגודל ההשפעה הנמשכת ובאה לדורות באמצעות פעולות הצדיקים ועבודתם הקדושה.
[שם] גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב ישעי' מ"ח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב (שמות ט"ו) מכון לשבתך פעלת ה' מקדש א' כוננו ידיך. ונראה לבאר הענין, על פי מ"ש האוה"ח הקדוש (בפ' בראשית) עה"פ ויכל אלקים ביום השביעי וגו'. ותוכן דבריו הקדושים כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כח בעולם זולת לעמוד ששת ימים, לטעם הנודע לו, גם ידוע ליודעי אמת, ונתחכם ה' וברא יום אחד הוא יוודע לה', ובו ביום חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיים עוד ששה ימים, וכן עז"ה, וזולת זה היום היה העולם חרב בגמר ששת ימים וכו' ובאמצעות שבת העולם עומד וכו'. ולפי פירוש זה מצאנו נחת רוח במאמר אחד שאמרו ז"ל (שבת קי"ט ע"ב) כל המקדש ואומר ויכולו וכו' כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשי בראשית, ודבריהם רחוקים ודחוקים לפי הנראה, מי שמע כזאת שיבא אדם וישתתף בדבר שכבר נגמרה מלאכתו, אין אחר מעשה כלום, ובמה יעשה שותף עוד, מה היא הפעולה הגדולה הזאת שבאמצעותה ישיג השגה זו וכו'. ולמה שפירשתי אמת יהגה חכם, ודבר ה' בפיהם אמת בטעם צודק, כי להיות שהשבת מקיים העולם כל ששת ימים, ואחר עבור ששת ימים יבא שבת אחרת ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים, ולך לדעת כי מציאות השבת בעולם היא קיומו שמקיימין אותו, כי אם אין מקיימים שבת אין שבת, ולזה כל המקדש את השבת וכו', פירוש מקיים ושומר קדושתו, באמצעות זה ישנו לשבת, ובאמצעותו מתקיים העולם, ואין לך שותף גדול מזה כדת וכהלכה וכו', עכ"ד האוה"ח הק'.
כללו של דבר כי באמצעות שמירת שבת משפיע האדם נפש חיה לעולם שיוכל להתקיים לימים עוד ששה, ומבלעדי שמירת שבת לא היה לעולם קיום. אמנם אכתי טעמא בעי על מה עשה ה' ככה, שיהיה קיומו של העולם נצחי רק באמצעות השבת.
ואפ"ל כי ה' חפץ לצדק את בריותיו, שיעשו כשותפים בבריאת העולם באמצעות מעשיהם הטובים, על כן ברא את העולם באופן שלא יתקיים אלא ששה ימים, ויהיה צורך לפעולות אדם שישמור את השבת, למען יתקיים העולם. וכטעם זה מבואר במדרש תנחומא (פ' תזריע סי' ח') וז"ל: מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזו מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם וכו', א"ל למה אתם מולין וכו' אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו, א"ל ר"ע וכו' ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם, ולכך אמר דוד (תהילים י"א) כל אמרת ה' צרופה ע"כ. הרי כדאמרן דאף שחפץ ה' במילה, לא ברא את הבריות מהולים ממעי אמם, כדי לזכותן במצוה.
וזהו ביאור אומרם ז"ל הנ"ל גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשי שמים וארץ, שהרי הקב"ה ברא את העולם באופן שלא יהיה לו קיום כי אם ששת ימים, לפי שהוא מתאוה לפעולות צדיקים שיקיימו את הבריאה באמצעות מעשיהם הטובים, וזכות שמירת שבת כהלכתו.
[ט"ו ע"א] וא"ר זירא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ידוע הקושיא שהקשה המרדכי (בסוף פ"ק דחולין) כיצד אזלינן בסנהדרין בתר רובא משום שאמרה תורה אחרי רבים להטות, הלא הסנהדרין היו קבועין במקומן בלשכת הגזית וקיימא לן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ותירץ המרדכי שם, דאף שהסנהדרין קבועים, מ"מ הדיבור היוצא מפיהם לא מקרי קבוע, שהוא נייד ופורש ממקום הקביעות.
אך אכתי דבריו צ"ע דכי להיכן פונה והולך קול דבריהם, הלא במקום שהם נמצאים שם נשמע קולם, ומדוע לא יחשב הקול כקבוע. והאחרונים כתבו בכוונת דברי המרדכי, דמה שאמר שהדבור היוצא מפי הסנהדרין אינו קבוע, היינו דהשפעת דבוריהם של הסנהדרין הולכת למרחקים, שהרי שמעתתייהו מבדרן בעלמא, ורבים מקבלים דבוריהם הקדושים, על פיהם יצאו ועל פיהם יבואו, וכל אותם הרבים הנשפעים מאותם הדבורים אינם קבועים במקומם, ומחמת כן אין דבוריהם של הסנהדרין קבועים, שהרי דבוריהם הקדושים מקושרים עם כל אותם הרבים דניידי, ודין הוא דניזיל בהו בתר רובא.
ואפ"ל עוד בתוספת נופך הטעם שאין הדיבור קרוי קבוע, משום שהדבור יש לו כח חזק מאד, דדיבור אמיתי בוקע רקיעים, ואם בעזר הבוי"ת זוכים לומר דבורים אמתיים מתחשבים עם אותו הדבור בכל מקום ובכל זמן. ובאמת כל הכח וההתחזקות שלנו בדור שפל ואפל זה הוא בזכות שמוצאין דיבור אמיתי בתוה"ק שמבינים אותו ע"ד האמת, ובזכות שמזכירים דבוריהם של הצדיקים הקודמים, כי דבור אמיתי מצדיק אמת שלמד תורה לשמה וכיון לדבר אמת זורח ומהביק עד סוף כל הדורות, ובכל מקום שיש איש ישראל המבקש את האמת יכול להתחזק ולאחוז בדבור הזה הבא ממקור האמת. ולפיכך אין הדבור מקרי קבוע, שהרי אינו קבוע במקומו, כי אם מתפשט והולך בכל המקומות אשר דבר המלך ודתו מגיע, וכוחו חזק להשפיע גם לדורות יבואו, והבן.