אגדות מהרי"ט/יבמות/פרק י
אגדות מהרי"ט – מסכת יבמות – פרק י
[צ' ע"ב] ת"ש אליו תשמעון (דברים י"ח), אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו, שאני התם דכתיב אליו תשמעון, וליגמר מיניה, מיגדר מילתא שאני. הנה אין לומר בשביל דלהוראת שעה יכלו לעקור איסור דאורייתא בקום ועשה היכא שהוא למיגדר מילתא כמו שהוא בגמ' הנ"ל. דזהו לשון הרמב"ם (פ"ט מה' יסוה"ת הל' ג') שהביא שם הך דינא דנביא יכול לעקור דבר מן התורה להוראת שעה, דקדק אחר כך בלשונו הזהב לומר, מפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו בזה עיי"ש. והרי שדעתו שאך נביא יכול לעשות זאת. ובמקו"א ביארתי פי' דברי התוס' שיכול להיות שגם דעת התוספות כן, אלא שהטעם הוא שצריך נביא כדי שידע ברור שיסתייע מילתא, ויהיה בזה מיגדר מילתא וכבוד שמים, וכן נראה מלשון הש"ס, שהרי לעבור על איסור בקום ועשה אין לסמוך גם על הנביא אם לא כשהוא למיגדר מילתא, ואין להאריך פה בזה. [ועי' מ"ש בס"ד במס' חולין דף ד' ע"ב ה' ע"א].
[שם] ת"ש אליו תשמעון (דברים י"ח), אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו, שאני התם דכתיב אליו תשמעון, וליגמר מיניה, מיגדר מילתא שאני. הנה לכאורה יקשה מהך קרא (מלכים א' י"ח) דויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב וגו', דמיירי התם מעובדא דאליהו ונביאי הבעל, שהקריב אליהו קרבן לה' בבמה והוריד אש מן השמים והוכיח לישראל שה' הוא האלקים, והנה לכאורה עבר אליהו בזה תרי איסורי, חדא על איסור שחוטי חוץ שהרי הבית המקדש היה קיים בירושלים, והשנית שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות, דאיכא כרת דשחוטי חוץ וכרת דהעלאה (רש"י בסוגיין). וכתבו התוספות (סנהדרין פ"ט ע"ב) דבקראי משמע שע"פ הדיבור עשה דכתיב התם ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה, ופרש"י מאור הגולה בפירושו לנביאים ובדברך עשיתי שהקרבתי בשעת איסור הבמות וכו', ועוד י"ל דהא דקאמר אליהו ובדברך עשיתי לא שאמר לו הקב"ה אלא מקרא היה דורש, דכתיב גוי וקהל גוים, ואמרינן (בב"ר פ' וישלח פ' פ"ב) עתידין בניך לעשות כמעשה הגוים, פי' לשחוט בחוץ, ואני מסכים על ידן, ולפי שהי' נביא מוחזק סמכו עליו שעליו נאמר מקרא זה, עכ"ד התוספות. ולכאורה לפי דברי הגמ' בסוגיין דילפינן מקרא דאליו תשמעון דלפי שעה שומעין לנביא אפי' אומר לך לעבור על אחת מכל מצות התורה, אם כן למה היה צריך אליהו קרא מיוחד על איסור דשחוטי חוץ שאמר ובדברך עשיתי מה שאמרת גוי וקהל גוים, והלא מפורש בגמרא שכן הוא לכל דבר שצריכין לשמוע אל דברי הנביא ולא בזה לבד.
ונראה דהך קרא גופיה דגוי וקהל גוים, קאי באמת על כל מקום שעתידין לעבור בהוראת שעה, ולא קאי על איסור זה דשחוטי חוץ לבד, דבאותה נבואה דקהל גוים דנדרש מינה שעתידין לעשות כמנהג הגוים לא נאמר שיעברו דוקא על איסור שחוטי חוץ בשעת איסור הבמות, אלא נאמר בסתמא שיעשו כמנהגי הגוים, וא"כ באמת אפ"ל דנכלל בזה נבואה לדורות, דעל כל עבירה מלבד בע"ז שיהיה בה צורך שעה יוכלו לעבור עליה ע"פ נביא מוחזק, דהאף אמנם שהוא מנהג הגוים ולישראל אסור לעשות כזאת, אעפ"כ יזדמן לפעמים שיעברו עליה לפי שעה, ובנבואה זו גופא מרומז כל זאת.
[צ"ו ע"ב] דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים ס"א) אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. הרי דעל ידי שלומד גם עם אחרים ואומרים דבר שמועה מפיו לכן הוא דר באהלו עולמים אף לאחר פטירתו על ידי ששפתותיו דובבות, מה שאין כן כשלומד אך בינו לבין עצמו אף שמזכה נפשו לפני השי"ת, מכל מקום כיון שאין בני אדם יודעין מתורתו לומר דבר שמועה מפיו שיהיה שפתותיו דובבות, אין דירתו לעולם, אלא כל זמן שהוא חי.
[שם] מאי דכתיב (תהלים ס"א) אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. הרי דעל ידי התורה הק' אפשר להיות מקושר אף עם אדם שאיננו בעולם כלל על ידי שיאמרו שמועות מפיו. ומכ"ש באדם שהוא חי עודנו בעולם הזה ושמעתתי' מתבדרין בעלמא בוודאי שאפשר להיות מקושר עמו עד"ז על ידי שיאמרו שמועות מפיו.
ומצינו שהתוה"ק נקראת ברית, וכמ"ש בגמ' (נדרים ל"ב) א"ר אלעזר גדולה תורה שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, וברית הוא לשון התקשרות כנודע, וכן דרך כורתי ברית להיות בהתקשרות זה עם זה, ומעתה אף אם הגופים נבדלים ורחוקים זה מזה מ"מ יכולין להתקשר יחד על ידי התוה"ק, על ידי שיאמרו שמועות מפיו.
והנה ענין ההתקשרות הלזה על ידי אמירת שמועות מפי חבירו לא יתכן כי אם בתורה שבעל פה, דתורה שבכתב לא שייך לאמרה משם חבירו שהרי הוא מפורש בתורה ואינו מפי חבירו אלא מפי הקב"ה, וכדאיתא בגמרא (קידושין ס"ו) שאמר האי צדוקי לינאי המלך תורה מונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד, ואמרו שם בגמ' דנזרקה בו אפיקורסות דהו"ל למימר תינח תורה שבכתב תורה שבעל פה מה תהא עליה. הרי דתורה שבכתב ביד כל אחד ללמדה ואין אדם צריך לשמועותיו של חבירו, ואך בתורה שבעל פה יתכן לומר שמועות מפי חבירו. והנה איתא בגמרא (גיטין ס' ע"ב) א"ר יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר (שמות ל"ד) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. דעל ידי התורה שבעל פה נתקשרו ישראל בקשר אמיץ וחזק עם הקב"ה, ועל כן עיקר הברית המורה על התקשרות נכרת על דברים שבעל פה דוקא.
[שם] דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים ס"א) אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. ומעתה כמו כן הגורם לבני אדם שיאמרו דבר שמועה מפיו, כגון שעוסק להכניס דברי תורה ויראת שמים בלבות בני ישראל, נזקפין כל מעשיהן לזכותו גם אחר הסתלקותו מן העולם, וכשהן עוסקין בתורה ותפלה שפתותיו דובבות בקבר, ונחשב לו כאילו עוסק בתורה ותפילה גם בהיותו בעולם הבא.
ועל דרך זה בכל המצות, כשהם עושים ומקיימים מצות הק' וייטיבו מעשיהם על ידך, נחשב לך בעולם העליון כאלו עדיין אתה חי ומקיים מצות ה', כיון שאתה הגורם למעשיהם ע"י החינוך טוב שנתת להם, נחשב לך למעשה.
וכמו כן האמת הוא שאם מדריך את בניו ואת ביתו על דרך זה שאין משנים כלום מדרך הקדום, אז על ידי זה שפתותיו דובבות בקבר, דכמו שאם אומרים דבר שמועה מפיו עי"כ שפתותיו דובבות בקבר, כמו כן אם נמשכים אחר דורות הקודמים ועושים כמעשיהם, אם כן הרי יודעין תמיד בכל פעולה שכן התנהגו הם, והרי הם נזכרים כסדר, נמצא שהם עומדים ומצווים כסדר, ועד"ז שפתותיהם דובבות.
[שם] מאי דכתיב (תהלים ס"א) אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. מבואר מזה כי על ידי העסק בתורת הראשונים כמלאכים אנו מעוררים אותם, שיהיו מרחשין שפתותיהם בקבר אותה שמועה עצמה הנאמרת משמם בעולם הזה.
והנה בדורות ראשונים נמצאו והיו לומדי תורה לשמה, אבל בדורות הללו זעירין אינון הזוכין ללמוד תורה לשמה. אכן אם לומדים דבריהם של הראשונים, ומחזיקים בדרכיהם מבלי לזוז מהם אפילו זיז כ"ש, אזי נחשב כאילו למדו תורה לשמה. וא"כ אף אם אין אנו במדרגה זו ללמוד תורה לשמה, מ"מ כיון שמכוחנו הם נפעלים שיהיו שפתותיהם דובבות באותה שמועה, ודבורם ודאי שהוא לשמה, נחשב לנו כאילו למדנו תורה לשמה.
[ק"ב ע"א] אמר רבה אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, אין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל. וכעין זה מצינו כמה פעמים בש"ס, ואינו מובן הלשון שאמרו על אליהו אין שומעין לו, שזה דבר שאינו במציאות, שכיון שאין שומעין לאלי' בכך, הוא בשביל שהוא היפך האמת וההלכה, ואם כן בודאי שאלי' לא יאמר דבר שהוא היפך האמת וההלכה, ואם כן אי אפשר שיבוא לידי כך שנצטרך לומר על אלי' שלא לשמוע לו, והול"ל שאפילו אלי' לא יוכל לומר אין חולצין בסנדל, ומזה נדע הכל, ומדוע אמרו הלשון אין שומעין לו, שאין זה לכבודו של אותו צדיק, גם אינו במציאות.
אלא שודאי ידעו חכז"ל שאלי' לא יאמר כן, אבל חששו שמא יהיה איזה גדול הדור שיטעה בזה, ויטעו כל העולם אחריו מחמת גדלו לשמוע אליו אף במה שהוא היפך האמת, ולזה הפליגו בדבר שאף לאלי' אין שומעין מה שהוא היפך האמת, ותו ליכא למיטעי, ואלו היו אומרים שאף אלי' לא יוכל לומר כן, עדיין היה מקום לטעות באיזה גדול לשמוע אליו אף אם אומר היפך האמת, כי לא אמרו באלי' אלא שלא יאמר, אבל לא על מי שהוא אומר, ולכן אמרו דברים ברורים ומפורשים שאף לאלי' אין שומעין בכי האי גוונא, ולא חששו אף לכבודו של אלי' ז"ל להגיד עליו לשון זה, כדי שלא לבוא לידי טעות בדורות האחרונים העלולים לטעותים גדולים ונוראים בעון הדור ר"ל. המתבונן בזה יוכל להבין מה שאי אפשר לבאר יותר בכתב.
ק"ג ע"א] אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, שנא' (בראשית ל"א) השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע, בשלמא רע לחיי, אלא טוב אמאי לא, אלא ש"מ טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים.
ונראה בביאור הענין, בהקדם דברי הספה"ק אגרא דכלה (בפרשת שופטים) לפרש הפסוק כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתהלא כן נתן לך ה' אלקיך, ותו"ד על פי המקובל מרבותינו כי כח הפועל בנפעל, ממילא ממונו ורוכשו שאדם מסגלו על ידי מעשיו, הנה יש בממון ורכוש ההוא כח הפועל והאדם המקבלו יגרום לנפשו פעולת זרות כפי כח הפועל הנפשיי מבעלים הראשונים, אולם זה רק אם האדם המקבל עשה השתדלות לקבל הממון מאת הנותן, אבל אם האדם אינו מחזר אחריו, כי אם השי"ת הזמין לו הממון ההוא על ידי איש פרטי, הנה מתת אלקים הוא והשי"ת נקרא בעליו של הממון, הוא יופיע ומזמין לו את הנאות אליו ולנשמתו וכו'. והנה בכאן נתן השי"ת לישראל את כל טוב ארצות הגוים האלה ממונם ורכושם, הנה יש לחוש כי כח הפועל בנפעל, ובכח הרכוש האלה טמון ממידות הרעות של הגוים, ועל ידי זה יקנו קנין בנפשם לעשות כמעשיהם, אבל באמת מאת השי"ת ניתנה להם והשי"ת הוא הבעלים של הרכוש, וזה שהתחיל הכתוב כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך, ואין זה בהשתדלותך ליקח מידי הרשעים, רק השי"ת נותן לך, ע"כ אני מבטיחך שעל ידי זה לא תלמד לעשות כתועבות הגוים, ואמר לראיה על זה כי הנה הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ישמעו, ואתה לא כן (וזה הוא מפני כי) נתן לך ה' אלקיך, ולא ירע לך כח הפועל מבעלים הראשונים כי השי"ת הוא הבעלים, עכדה"ק וש"י.
ואפשר שזה כוונו רז"ל באמרם כל טובת הרשעים רעה הוא אצל הצדיקים, היינו שצריכין אחר כך לייגע א"ע ולגרש כל סיגי החולי הנדבק בהם מכח הפועל.