ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן כו
כו
ואולי אפשר לומר עוד בדעת הרמב"ם והרא"ה, שאין בזה פלוגתא עם הרמב"ן, דהנה בדברי הרא"ה ז"ל בספר החינוך יש קצת שינוי בדבריו בשני המקומות. דבסימן תכ"ה במצות עשה דהחרם תחרימם כתב כאשר העתקתי לשונו לעיל שדוד השחיתם כולם והנשארים מהם נטבעו בין האומות עד שלא נודע זכרם, אבל במצוה (תקכ"ח) בלא תעשה דלא תחיה כל נשמה כתב וזה לשונו: ואף על פי שהאמת הוא כי דוד המלך הרג מהם עד אשר כמעט כלה אותם ואבד זכרם, עדיין נשארו מהם קצת שטבעו בין האומות וכל מי שימצא מהם חייב לאבדם בכל מקום שהם, עכ"ל. ומזה נראה שאין הכוונה במה שכתב שבימי דוד נטבעו בין האומות עד שלא נודע זכרם בלבול ממש כמו שעשה סנחרב, עד שסומכין על זה אפילו לקולא להתיר גר עמוני מטעם כל דפריש מרובא פריש שאי אפשר לידע כלל מאיזה אומה הוא שנמצא דינו כדין תערובת ממש שלא נודע לשום אדם אבל בימי דוד לא היה תערובת באופן זה אלא שהנשארים אז מז' האומות היו מחביאין עצמם בין האומות מחמת יראה ולא נתערבו ביניהם אלא הטמינו עצמם ביניהם והיה במחשך מעשיהם עד שלא נודע זכרם בישראל, ולכן קרו עליהם הרמב"ם והרא"ה ז"ל לשון זה שלא נשאר להם שורש. אבל אם על פי סיבה נמצאו איזה מהם ונתוודעו לישראל, עדיין היה החיוב עליהם להחרים כי לא נתערבו ממש כמו בימי סנחרב. ואף שהוא דוחק קצת בלשון, מכל מקום על כרחך צריך לומר כן בכוונתו, דאם לא כן האיך אפשר שיהיה על המוצאם חיוב עשה ולא תעשה להחרימם, שהרי גם גר עמוני הוא בלאו דאורייתא דלא יבוא בקהל ה', מכל מקום מחמת התערובת של בלבול סנחרב בטל הלאו, ואם כן - אלו היה בימי דוד בהנשארים מז' האומות תערובת ובלבול כמו בסנחרב, היה בטל העשה ולא תעשה מהם. ועל כרחך שהוא כמו שכתבתי.
ובאמת כתב הרא"ה גם בסי' תכ"ה לבסוף: ועובר על זה ובא לידו אחד מהם וכו' ולא הרגו בטל עשה זו מלבד שעבר על לאו יעיי"ש. אלא ששם אפשר לומר שבא לפרש פרטי המצוה למיסבר קראי, אף שאין נפקא מינה עתה, שהרי כתב מקודם שאין בידינו עתה לרדוף אחריהם ולהורגם אלא שהסביר שאף על פי כן הוי מצוה הקבועה לדורות כיון שאינו תלוי בזמן אלא שהמצוה נעדרת ממנו מחמת שאינה נמצאת לנו שנוכל לעשותה כאשר הסביר זה הרמב"ם ז"ל. אבל בסימן תקכ"ח כתב הרא"ה בפירוש שאף אחר שאבד זכרם בימי דוד יש חיוב על כל המוצא אותם לאבדם, וצריך לומר כמו שכתבתי לעיל. גם צריך לומר דמה שכתב במצוה תכ"ה שעכשיו נעדרה המצוה מאתנו והוצרך לבקש טעם דהוי מצוה קבועה לדורות בשביל שאינו תלוי בזמן הוא בשביל בלבול סנחרב שעל ידי זה נעדרה המצוה לגמרי, ואי אפשר לקיימה עוד אבל ממה שנעשה בימי דוד לא נעדרה המצוה לגמרי כי עדיין היה מציאות לקיימה מי שימצא מהמיעוט שנתפזרו בין האומות, והוי ודאי על ידי זה מצוה קבועה וקיימה, וזהו כדברי הרדב"ז שהבאתי שכתב בטעמו של הרמב"ם בשביל בלבול סנחרב, ויש בזה קיצור לשון שלא הזכיר כלל מבלבול סנחרב, ואולי סמך על מה שכתב אח"כ בלאו דגר עמוני ובשאר מקומות, וכמו שכתבו התוס' ביבמות (עו: ד"ה מנימין) ובמגלה (יב: ד"ה זיל), שהקשו שם על הא דאמר במס' ברכות ובמס' ידים דסנחרב בלבל עמון, ובירמי' כתיב שהחריבן נבוכדנאצר, ומשמע שם שבאותה שעה היו יושבין במקומם ועל כרחך לא בלבלם סנחרב ואם בלבלם חזרו קודם שהחריבם נבוכדנצר. ותירצו דגבי יהודה גר עמוני אחורבן נבוכדנצר סמך דנבוכנצר נמי בלבל, אלא בשביל שסנחרב היה הראשון שבלבל נקרא הכל על שמו אבל עיקר מילתא אנבוכדנאצר סמך, יעיי"ש. והרי שאף בעמון שעיקר הבלבול היה על ידי נבוכדנאצר, לא כמו שאר העולם שהיה הכל על ידי סנחרב מכל מקום לא הזכירו גם בבלבול בני עמון אלא סנחרב יען שסנחרב היה המתחיל, ועל דרך זה אפשר להבין בז' האומות שהיה בתחילה מעשה דוד וגם העיקר היה על ידי דוד כי דוד הכריתם כמעט כולם וגם המיעוטא דמיעוטא שנשארו נטמעו בין האומות אף שהבלבול הגמור באות המיעוטא דמיעוטא היה אח"כ על ידי סנחרב מכל מקום לא הזכירו אלא מעשה דוד שהיה בתחילה והעיקר, אף שהוצרך קצת סמך על סנחריב, ואם אפשר עדיין הוא דוחק קצת בלשון הרא"ה מכל מקום הענין מוכרח כמו שכתבתי.
ומעתה לא נפלאת היא ולא רחוקה לפרש גם בדברי הרמב"ם בספר המצוות על דרך זה דאף שבימי דוד נתפזרו הנשארים מז' האומות בין שאר האומות, מכל מקום לא היה בלבול גמור. ושוב אח"כ בימי שלמה חזרו למקומם כמו שכתוב התוס' בבני עמון דאחר שבלבלם סנחריב חזרו אח"כ למקומם, והיו במקומם בימי נבוכדנאצר, ואם כן לא קשה מידי גם לפי דברי הרמב"ם מה שאמר הכתוב ששלמה נתנם למס עובד כדת וכהלכה, כמו שביאר הרמב"ן ז"ל ואין פלוגתא ביניהם. ויש לומר עוד שמה שכתב הרמב"ם ז"ל שבימי דוד תמו ונכרתו אין זה לשון מוחלט שנאבדו מן העולם כולם, דכתב רש"י ז"ל בפרשת אמור על הכתוב (ויקרא כב, ג) ונכרתה הנפש ההוא מלפני אני ה' וזה לשונו: יכול מצד זה לצד זה יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר תלמוד לומר אני ה' בכל מקום אני והרי דלולא שאמר הכתוב אני ה', אף דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מלפני, היה אפשר לפרשו שאין זה כריתה מן העולם אלא כריתה ממקומו להתיישב במקום אחר. וכמו כן יש לומר הלשון: נכרתו בימי דוד - בשביל שגם המיעוטא דמיעוטא הנשארים נכרתו ממקומם במה שנתפזרו בין האומות, אף שגמר הבלבול בהם היה אח"כ על ידי סנחריב, כדברי הרדב"ז.
ולכאורה חשבתי שאפשר למצוא בזה קצת ישוב לדברי הרמב"ן ז"ל מה שנתקשיתי לעיל במה שכתב על מה שאמרו ז"ל שדוד עשה שלא כתורה שהוא בשביל מצות ישוב ארץ ישראל דכיון שהניח שם מז' האומות עבר על עשה ולא תעשה, ואין ראיה כלל. ולפי הנ"ל חשבתי לכאורה, דאולי מה שהניח מז' האומות היה בדרך היתר כמו שכתב הרמב"ן על שלמה שהיה מותר לקיימם בשביל שקבלו עליהם ז' מצות, או אפשר לא היה היכולת להורישם אז כמו שאמר הכתוב (יהושע ז, יב) ולא יכלו בני ישראל להורישם, אבל ראיתי אח"כ שאי אפשר לומר כן בדעת הרמב"ן שהרי בסוף פרשת עקב כתב בפירוש שהיה חייב להוריש כל שבעת הגוים, אם כן עשה אותו לחייב בדבר במה שלא הורישם ואי אפשר לומר כנ"ל, וחוץ לזה כיון שיש לימוד מקרא שאין לכבוש חוצה לארץ טרם שכובשין כל ארץ ישראל, אם כן יש לומר שגזירת הכתוב היא שאין לכבוש חוצה לארץ באותו הזמן שלא כבשו כל ארץ ישראל, ואין מזה ראיה על מצות ישוב ארץ ישראל דלא דרשינן טעמא דקרא. וכבר כתבתי שדברי הרמב"ן ז"ל בזה צע"ג. ועל כל פנים אין בזה פירכא על דעת רש"י והרמב"ם וסייעתם, כאשר הארכתי לעיל.