אגדות מהרי"ט/תענית/פרק ד
אגדות מהרי"ט – מסכת תענית – פרק ד
צו את בני ישראל את קרבני לחמי, וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות, על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים של לוים ושל ישראלים, הגיע זמן המשמר לעלות, כהנים ולוים עולים לירושלים, וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית וכו'.
פירש"י ז"ל והשאר היה מתכנסין לעריהם, ומתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, ומתענין ומוציאין ספר תורה ביום תעניתם, עכ"ל. וכתב ק"ז זלה"ה בתפלה למשה עה"פ (תהלים ס"ט) טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, וזלה"ק: ר"ל משום זה טבעתי וגו' באריכות הגלות, הואיל ואין מעמד, דהגם שבית המקדש חרב, אבל מה שאפשר לכם, דהיינו המעמדות שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים, למה לא עשיתם, לכך נתארך הגלות, וזה ברור ואמת, עכ"ד הקדושים.
דכשם שבזמן הבית המקדש היה קיים, היו מזמנין אנשים קבועים שהיו פנויים מכל עסק, ועוסקים בתורה, ויושבים בתענית, ומרבים בתפלות ובתחנונים על כלל ישראל, כן מוטל עלינו בזמן הגלות ליחד אנשים שיהיו פנויים לעסוק בתורה ובתפלה עבור כלל ישראל, ועל אשר חסרנו אלה, ארכו ימי הגלות ועדיין בן דוד לא בא.
רב אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם רבש"ע שמא ישראל חוטאין לפניך, אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, אמר לאו, אמר לפניו הודיעני במה אורישנה, אמר לו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו', אמר לפניו רבש"ע תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם, אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם.
ומובא ברש"י ז"ל (פ' לך) עה"פ והאמן בה' ויחשבה לו צדקה, וז"ל: לא שאל לו אות על זאת, אבל על ירושת הארץ שאל לו אות, ואמר לו במה אדע, ויחשבה לו צדקה, הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו. דבר אחר, במה אדע, לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה [ס"א בני], אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות, עכ"ל. ולכאורה צ"ב כיון שהאמין אברהם אבינו ע"ה בהבטחתו יתברך על כל פנים, אם כן מה צורך היה לו לשאלת האות, וכמו שלא שאל אות על בשורת הזרע מהאי טעמא שהאמין בהבטחתו יתברך, אם כן מה נשתנה הבטחת ירושת הארץ ששאל עליה אות. והרמב"ן הקדוש תירץ, שזו אינו כשאלת מה אות, וגם הקב"ה לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה, ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה, ויקיים בהם (ירמי' י"ח) רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ וגו' ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה וגו', עכת"ד הרמב"ן ז"ל. אמנם הלבוש והגור אריה זלל"ה התפאלו על פירושו, דאיך תהיה איכות בקשה זו, שאעפ"י שיחטא לא יזיק לו חטאו ולא יגרום לבטל הבטחתו, וזאת תהיה שאלה בלתי הגונה, כי הוא יתברך לא ישא פנים ולא יקח שוחד וכו', יעיי"ש דבריהם באריכות.
לפירוש השני שפירוש רש"י ז"ל ששאלתו היה באיזה זכות, יש לדקדק באומרו במה אדע, דלפי פירוש הזה הול"ל במה אירשנה, ר"ל באיזה זכות, והלשון במה אדע מורה כאילו שואל שיתן לו סימן שעל ידי זה ידע שיירשנה, ולא כשואל באיזה זכות. גם צ"ב דמה נפק"מ לו לידע באיזה זכות, דאם הבטיחו השי"ת שיירש הארץ, למה לו לשאול באיזה זכות, הלא כלפי שמיא גליא, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, ונאמן הבורא יתברך בהבטחתו על כל פנים, וכיון שהבטיחו בודאי יהיה להם זכות לקבל הבטחה זו.
צריך ביאור למה דוקא בזכות הקרבנות, הלא מחוייבים לקיים כל התורה כולה, ובזכות קיום כל המצוות יירשו את הארץ, ואיזה ענין מיוחד יש בקרבנות עד שאמר לו השי"ת רק דבר זה, בזכות הקרבנות.
דהנה לפירוש הא' שברש"י ז"ל שאל אברהם אבינו אות על ירושת הארץ, ונראה לי כי בודאי האמין אברהם אבינו ע"ה בהבטחתו יתברך, ולא הוצרך לאות להתברר לו אמיתת ההבטחה, אמנם ידע והשיג אברהם אבינו ע"ה שלא יתקיים ההבטחה אלא בזמנו, וקודם זמנו יש סכנה גדולה ואיסור נורא לעשות שום פעולה להקדים כיבוש הארץ, ועל זה שאל במה אדע כי אירשנה, ר"ל שכבר הגיע הזמן ועת רצון על ירושת הארץ, וביקש שהבורא יתברך יתן על זה אות וסימן שידעו דורות ישראל מתי הוא הזמן הרצוי לפניו יתברך שירשו ישראל את הארץ.
אפ"ל הכוונה בשאלת האות, על פי מה שכתב בספה"ק צמח ה' לצבי (פרשת ראה) דקדושת הארץ אינה סובלת עובדי ע"ז ועושי תועבות, אלא שנתקפל מקום הקודש והלכה לה, ועל ידי קיפול ארצות באה לשם רצועה מארץ העמים, עיי"ש שהאריך. וכעין בחינה זו כתב הערבי נחל (פ' שלח) בשם כתבי האריז"ל, דבכל מקום שחנו ישראל במדבר, נעתקה קדושת ארץ ישראל ממקומה ובאה לשם, וזה היה טעותם של המרגלים, שהוציאו דיבה על הארץ, מפני שלא הרגישו קדושת הארץ בכל מקום בואם, על ידי שנעתקה משם קדושת הארץ למדבר למקום שהיה חונים משה וכל ישראל, עיי"ש דבריו. ואפשר לענינינו ששאל אברהם אבינו ע"ה אות וסימן ואמר במה אדע כי "אורשנה" ר"ל איך ובמה יתוודע לישראל שזכו לירושת הארץ הקדושה, וז"ש כי אירשנה, כי אירש אותה ולא חילוף מארצות העמים.
לו הקב"ה קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת וגו', שרמז לקרבנות, והקרבנות יהיו לסימן ואות מתי שיגיע זמן האמיתי לירושת הארץ, דעד שלא יבוא משיח ויבנה בית המקדש אין הקרבנות נוהגין, עיין בספרי ויואל משה (מאמר ב' סימן כ"ט) הבאתי דברי בנין ציון (סימן א') שהאריך לבאר מהכתובים ומהש"ס שאחר החורבן אי אפשר להקריב קרבנות. ומה שאמרו ז"ל מקריבין אע"פ שאין בית, הכוונה בעת שצוה הקב"ה לבנות את הבית, אלא שלא נגמר עדיין, אז מותר להקריב בלא בית, כמו שהקריבו הרבה שנים בימי עזרא, עיי"ש דבריו. וכן נראה בעליל דעת הזוה"ק (פ' בהר) עיי"ש. נמצא שהיה בזה תשובה מספקת על מה ששאל אברהם אבינו ע"ה אות לדורות ישראל, שידעו סימן ברור להבחין בגאולה אם היא אמיתית ובזמנו, על זה נתן הבורא יתברך אות הקרבנות, דאם יזכו ישראל להקריב קרבנות, שזה יהיה רק בביאת המשיח ובנין בית המקדש, בזה ידעו ברורה שזו גאולה האמיתית ובזמנו, גם יש בזה תשובה על שאלת כי "אירשנה" כנ"ל, שאם יזכו ישראל להקריב קרבנות, יהיה בודאי ירושה אמיתית, ויזכו לקדושת ארץ ישראל ולא חילוף מארצות העמים.
ברור דלירושת הארץ מוכרח שיהיה זכותים לישראל, וכמו שכתב הראב"ד ז"ל (בפרק ב' דעדיות) שרק דור זכאי יזכו לביאת הארץ, ויתגלגל הקב"ה עמהם עד שיבוא דור זכאי ויזכו לרשתה, עיי"ש. ואפשר דזה טעם שאלתו של אברהם אבינו ע"ה שאמר בלשון במה אדע, שרצה לידע סימן ואות להבחין בגאולה אמיתית כנ"ל, ולסיבה זו שאל באיזה זכות ירשו את הארץ, ובזה יהיה להם סימן ברור על גאולה האמיתית, דכשיתוודע להם באיזה זכות ירשוה, אז כשיהיה להם הזכות הזה ידעו שזו היא גאולה האמיתית, והשיב לו הבורא יתברך בזכות הקרבנות, ובזה יש סימן ברור והבחנה אמיתית כנ"ל. [ועיין עוד מזה בדברי יואל פרשת לך (עמוד שלד)].
מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם רבש"ע שמא ישראל חוטאין לפניך, אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, אמר לאו, אמר לפניו הודיעני במה אורישנה, אמר לו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו', אמר לפניו רבש"ע תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם, אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם.
ויובן על פי מה שפירוש ק"ז הישמח משה זלה"ה (פ' פנחס) על הפסוק ויכפר על בני ישראל, ונ"ל דרומז למ"ש בעשרה מאמרות, דאף עתה בזמן הגלות, אליהו שהוא פנחס מקריב תמידין בכל יום, על ידי שהוא חי לעולם, עכ"ד. וכידוע מאא"ז זלה"ה הייטב לב, ששמע מזקינו הישמח משה זלה"ה, איך שראה עין בעין את אליהו מלובש בבגדי כהונה, ועומד ומקריב קרבנות. ואפשר דהקב"ה מצרף אמירתנו שאנו עוסקים בפרשת קרבנות, עם מה שאליהו מקריב תמידין כסדרן בפועל, ואם עוסקין בפרשת קרבנות, מתקשרין עם אליהו שמקריב קרבנות בפועל, ונחשב לנו כאילו הקרבנו בפועל ממש.
מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם רבש"ע שמא ישראל חוטאין לפניך, אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, אמר לאו, אמר לפניו הודיעני במה אורישנה, אמר לו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו', אמר לפניו רבש"ע תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם, אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם.
הנה ידוע דחטא שבמחשבה פוגם בנפש הרבה יותר מחטא המעשה בלבד, ואפשר דבזו מועיל הלימוד עוד יותר מקרבנות, כיון דחטא המחשבה הוא אשר נשאר ורושמו קיים, על כן לימוד התורה שעיקרה במחשבה במוח שבראש, ללמוד לשמה ובמחשבה זכה וטהורה, בודאי שמועיל לכפר.
רב אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם רבש"ע שמא ישראל חוטאין לפניך, אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, אמר לאו, אמר לפניו הודיעני במה אורישנה, אמר לו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו', אמר לפניו רבש"ע תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם, אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם.
היוצא מזה דבזמן הגלות שחרב בית מקדשנו בחטאינו, ואין לנו מזבח ולא קרבן לכפר בעדינו, עולה קריאת ולימוד סדר הקרבנות כאילו הקרבנו אותם בפועל, ובזכות לימוד תורת הקרבן, הקב"ה מוחל לעוונות עמו בית ישראל, ובזה יש קיום לעולם, כשם שהיה מתקיים בזמן שבית המקדש היה קיים בזכות הקרבנות.
במדרש רבה פ' תצוה (פל"ח ד') איתא עה"פ וזה הדבר אשר תעשה להם לטהרם, הה"ד (הושע י"ד) קחו עמכם דברים וגו' וכו', לפי שישראל אומרים רבון העולם וכו' עניים אנו ואין לנו להביא קרבנות, אמר להם דברים אני מבקש, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ואני מוחל על כל עוונותיכם, ואין דברים אלא דברי תורה וכו', אמרו לו אין אנו יודעין, אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל וכו', עיי"ש דמייתי כמה מקראות שפדה הקב"ה את אבותינו הקדושים בזכות התפלה, ומסיים המדרש הוי איני מבקש לא זבחים ולא קרבנות אלא דברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וכו', עכ"ד המדרש רבה. ולכאורה משמע מדברי המדרש רבה דבאם אין ישראל יודעים ולא מבינים לעסוק בלימוד סדר הקרבנות, סגי להו בבכי ובתחנונים לפני הקב"ה, ויעלה להם כקרבן, דכשם שלימוד תורת הקרבנות עולה כאילו הקריבו אותם בפועל, כן התפלה והבכיה לפני השי"ת חשובה ומקובלת ומרוצה כקרבנות.
הנה היפה תואר (שם) הקשה על דברי המדרש שהם נראים כסותרין להדדי, דברישא אמר אין דברים אלא דברי תורה, ואחר כך חזר ואמר בכו והתפללו לפני ואני מקבל וכו' איני מבקש וכו' אלא דברים, דמשמע מזה דדרש קחו עמכם דברים אתפלה ותחנונים. וקשה במאי מיירי קרא, אי בדברי תורה או בדברי תפלה, וכיצד ניתן לדרוש תרוייהו מהאי קרא. ועיי"ש מה שכתב לתרץ בזה, דבאמת דברים פירושן דברי תורה, אלא דיליף מסיפא דקרא דכתיב אמרו אליו כל תשא עוון וגו' ונשלמה פרים שפתינו, דקאי על התפלה שהיא במקום קרבן, דתפלות במקום תמידין תיקנום, יעיי"ש.
בהבנת דברי המדרש רבה פ' תצוה הנ"ל בדרך אחר קצת, דלעולם אימא דאין דברים אלא דברי תורה, וכדיליף בסוגיין דלימוד סדר הקרבנות חשוב ומקובל ומרוצה כאילו הקריבוהו בפועל, אלא דהא דקאמר המדרש רבה א"ל בכו והתפללו לפני ואני מקבל, היינו שאם לא זכה האדם להבין ולהשיג בתורה הקדושה, כמו שאמרו ישראל לפני הקב"ה אין אנו יודעים, אזי תקנה יש לו להתחנן ולשפוך שיח בבכי יבא ובתחנונים לחלות פני אבינו האב הרחמן שייאיר עיניו ויפקח שכלו להשכיל בתורה הקדושה. ובאמת כאשר נתבונן בדבר יפלא בעינינו, כיצד יוכל האדם אשר הוא קרוץ מחומר גשם עכור לבוא למדריגה גבוהה כל כך להשיג בתורת ה' דברי אלקים חיים, וכל התורה שמותיו של הקב"ה, חמדה גנוזה היא לו, שבה נסתכל וברא עולמו, ומלאכי רוח משרתי אש נתאוו וחמדו לזאת התורה ובאו בטענה תנה הודך על השמים, ואיך יזכה אדם שפל להשיג אמיתיות התורה הקדושה, לולא שהקב"ה בעזרו ותומך בידו להאיר מאור עיני שכלו בתורה הקדושה. ועל כך צריך האדם להרבות בתחנה ובקשה לפני הבורא יתברך שמו שיחוננהו דעת להבין ולהשכיל בתורת ה'.
הא דקאמר הקב"ה בכו והתפללו לפני ואני מקבל, היינו דמי שלא בא לידי מדה זו לעסוק בתורה הקדושה בסדר הקרבנות שהם קיומו של עולם, יבכה ויתחנן לפני בעל הרחמים שיפקח עיני שכלו ויזכה להשיג בתורה הקדושה. ואתי שפיר הא דקאמר המדרש רבה אין דברים אלא דברי תורה, דהא דקאמר בכו והתפללו לפני אינו אלא הכשר והכנה שיזכה ללמוד בתורה ולהשכיל ע"ד אמת, והבן.
זה אפ"ל הא דאיתא בגמרא (עירובין ס"ה ע"א) שמעתא בעי צלותא כיומא דאיסתנא, ופירש רש"י ז"ל צלותא, דעת צלולה ומיושבת. ולפי"מ דאמרן יתכן שהכוונה, דלהבין שמעתא על בוריה, ובפרט לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכה, בעי "צלותא" צריך להתפלל ולבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שיאיר עיניו להשיג האמת בתורה הקדושה. [וכיו"ב יתבאר גם בגמרא מגילה (דף כ"ח ע"ב) בעובדא דרבא ששם הובא ג"כ מאמר זה שמעתא בעי צילותא, יעיי"ש, דעיילינהו לבי כנישתא ואמר להו הטעם משום דשמעתא בעי צילותא. וצריך לומר כנ"ל לפי שבית הכנסת הוא מקום קבול התפלות, דאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת , על כן עייל לבי כנישתא להתפלל לפני הקב"ה, שיתן לו דעה צלולה והשגה נכונה ואמתית להשיג האמת].
עוד מ"ש אבא מארי זלה"ה בקדושת יו"ט (פ' נשא) לפרש מאמר הכתוב (תהלים מ"ד) כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו קומה עזרתה לנו וגו', על פי מה שכתב בסה"ק בני יששכר (מאמרי כסלו טבת מאמר ב' סי' כ"ט) לפרש אמרינו בתפלה עזרת אבותינו אתה הוא מעולם מגן ומושיע להם ולבניהם אחריהם בכל דור ודור, דהנה החילוק בין עזרה לישועה הוא שלשון עזר יצדק על העזרה מבלי בקשה תחלה מאת הנעזר, ותשועה היא כשמושיע המושיע על פי בקשת הנושע, ע"ד צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה. והנה אבותינו שהיו צדיקים גדולים, הנה היית עזרתם גם בטרם התפללו אליך, אבל בניהם אחריהם עכ"פ אחר התפלה יש לנו ישועה. וזהו "עזרת" אבותינו אתה הוא מעולם, בטרם יקראו מגן "ומושיע" להם ולבניהם, שלבניהם לא היית אלא בבחינת מושיע, עוד הם מדברים ואני אשמע, אלו תו"ד הבני יששכר זלה"ה.
עליו אאמו"ר זלה"ה וזלה"ק: והנה אנן יתמי דיתמי תש כוחינו וחלש שכלנו בעבודת השי"ת, עד שאין בנו התגברות אפילו כדי להתפלל ולשפוך שיח לבקש ממנו הישועה, ומכל שכן שאין אנו יכולים לעלות ולהגיע למדריגת אבותינו הקדושים, שהשי"ת יעזר לנו בבחינת עזרה בלא בקשה, ואם כן מה יעשו איזובי קיר באיזה אופן נוכל להוושע מאתו יתברך, כי באמת לא תמנו ולא כלו חסדיו המרובים גם מאתנו, ומההכרח הוא שהשי"ת יפן ברחמיו אלינו ויושיענו בבחינת אבותינו, טרם שנקרא יעננו, אף בלא בקשה ישלח עזרו מקדש ומציון יסעדנו, הגם שאין אנו ראויים לכך. ולפי זה נמצא דעל ידי שאנו במדריגה התחתונה כל כך שאין אנו יכולין אפילו להתפלל ולשפוך תחנונים, היא הנותנת שנוושע בבחינת עזר. וזה פירוש הפסוק כי שחה לעפר נפשנו, ואין בנו יכולת להתפלל, כי דבקה לארץ בטננו, היינו לארציות וגשמיות, ועל ידי זה אנו נשפלים כל כך, על כן מההכרח קומה עזרתה לנו וגו', היינו שבעל כרחך תושיענו בבחינת עזר אף בלא בקשות ותחנונים, עכ"ד אאמו"ר זלה"ה.
לפי שנתבאר לעיל בדברינו שגם ללימוד התורה יש צורך להקדים תפלה, לחנן ולשפוך שיח לפני רבון כל העולמים שנזכה להבין ולהשכיל בתורה הקדושה, אם כן מה נענה ומה נאמר בדורות השפלים הללו שאין בנו כח וגבורה לעמוד ולהתפלל לפני בוראינו האב הרחמן יתברך שמו, וכמו שמתאונן אאמו"ר זלה"ה כנ"ל שתש כחנו וחלש שכלנו עד שאין בנו התגברות אפילו להתפלל ולשפוך שיח. ואם כן כיצד נוכל להשכיל עד אמת בלימוד התורה הקדושה שהיא יסוד קיום העולם, ואלמלי העסק בתורה הקדושה שהיא במקום קרבן לא נתקיימו שמים וארץ. ועל כרחך לומר כי גם בשפלותנו ובדלות מצבנו ומעמדינו לא עזבנו יוצרנו יתברך שמו, אלא ישלח לנו עזרו מקדש בטרם נקרא אליו יעננו, להאיר עינינו להבין ולהשכיל בתורה הקדושה גם מבלי שנקדים תפלה ותחנונים לפניו יתברך שמו.
שקיום כל הבריאה תלוי בעסק התורה שהיא במקום קרבנות, בעל כרחך לומר דעוד בתחלת הבראיה כאשר ראה קורא הדורות מראש הצופה ומביט עד סוף, על הורות שעתיד לעמוד, דור חלש כזה, שאין ביניהם מי שיעורר רחמים ויבקש מלפניו יתברך על עמו, כך עלתה במחשבה לפניו לחון אותנו בני הדור השפל הזה בבחינת אבותינו הקדושים, דהיינו בחינת עזרה בטרם נקרא אליו יעננו בכח ובזכות האבות הקדושים שהיו במדריגה זו. אכן אחרי שישלח לנו הקב"ה "עזרו" מקדש, לפקוח עיני שכלנו במאור תורתו הקדושה, ויטע בלבנו אהבתו ויראתו, אז כבר יהיה בכוחנו לעמוד ולשרת לפניו, וגם להטיף אמרות נכוחות דברים הראויים לאמרם לפני הבורא יתברך שמו, והא ברחמיו יאזין לקול שועתינו ויעתר לנו בתחנתינו וחפצינו ובקשתינו ימלא ברחמים.
יהיה שיעור הכתוב והיה טרם יקראו ואני אענה וכו' על זה האופן, דמכיון שלא יהיה לנו פה לדבר ולשפוך שיח לפני יוצרנו יתעלה בדברי תפלה ובקשה, על כן יהיה בטרם יקראו ואני אענה, בזכות אבותינו הקדושים, שהיה הקב"ה עונה להם בעת צרתם בבחינת "עזרה", בטרם קראו, ומאחר שיענה לנו השי"ת מבלי שנקדים להתפלל אליו, ויאיר עיניו להשיג האמת, אזי "עוד הם מדברים" פירוש מיד נזכה שיושפע לנו שפע קדש לדבר לפני השי"ת דבורים קדושים אמיתיים, והקב"ה יקשיב שוועתינו וישמע ויאזין לקול תחנתינו, ויאיר עינינו באור תורתו שהיא קיום כל העולם.
ריש לקיש נשמה יתירה ניתנה בו באדם בערב שבת, במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו, שנאמר [עיין מ"ש לעיל בס"ד במסכת ביצה בדף ט"ז ע"א, על מאמר הנ"ל, מהגדה מהר"י ט"ב - ע' יב, וד"י לשמ"ע אות י"ג, וד"י בהעלותך - ע' רמה)
עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את הלל, ואלו הן שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח וכו'.
וכתבו התוספות (ד"ה ויום) וז"ל: ויום טוב הראשון של פסח הוא גומר הלל, אבל שמונה ימי פסח לא, משום דלא דמי לחנוכה וסוכות, דחנוכה דינא הוא לגמור הלל, דכל הח' ימים היה הנס מתגדל, והיו כל חד וחד יום טוב וכו', עכ"ל. [עיין דברי יואל לחנוכה חלק א', עמוד סט].
הובקעה העיר בשבעה עשר הזה, והכתיב בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר, וכתיב בתריה ותבקע העיר וגומר. אמר רבא כאן בראשונה כאן בשניה, דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז בשנייה בשבעה עשר בו.
אמנם בירושלמי תענית (פ"ד הל' ה') איתא שקלקלו בחשבון. ופירשו המפרשים (עיין תוספות ראש השנה י"ח ע"ב ד"ה זה) דמרוב הצרות טעו בחשבון, ולא רצה הכתוב לשנות מכפי שהיו סבורים עכ"ל. ולכאורה זה תימה גדולה, הלא כל תיבה וכל אות בכתבי הקודש הוא קודש, ואנו מדייקים הלכות מאות יתירה, ואיך אפשר שבאמת הובקעה העיר בשבעה עשר בתמוז ונכתב בפסוק תשעה בתמוז דבר שאיננו אמת, אתמהה.
יבואר על פי מה שבארנו דברי המדרש (במדב"ר פכ"א כ"ג) אמר הקב"ה לישראל, חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם, אלא אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם, שנאמר (במדבר כ"ט) ביום השמיני עצרת, ע"כ. ולכאורה יש לדקדק למה חששו כנסת ישראל שיקחו מהם המועדות עד שהוצרך להבטיח שלא יחזיר רק יהיה מוסיף. אמנם יתפרש על פי מה שהקשו המפרשים (עיין ישמח משה ריש פ' מקץ) על הפסוק (תהלים צ') שמחנו כימות עניתנו, שמבקשים מהשי"ת שיגאלנו וישמח אותנו כאריכות אותו זמן שהיינו בגלות, ותימה דהלא שיתא אלפי שני הוי עלמא (ראש השנה ל"א ע"א), ואנחנו כבר קרוב לאלפיים שנה בגלות, ואנו עומדים בסוף אלף הששי, ואיך יכולים לבקש כימות עניתנו. ותירצו על פי מה שכתב בספר מגלה עמוקות על הפסוק (בראשית מ"א) ויהי מקץ שנתיים ימים, שבזמן הקץ אחרי הגאולה יהיה שנתיים ימים, דלעתיד יהיה יום ארוך כמו שנה בזמן הגלות, עיי"ש, ומכיון שלעתיד אחר הגאולה יתארכו הימים מאד, וכל יום יהיה לפי ערך כמה ימים וזמנים של הימים של השתא, הרי על ידי זה יהיה בהם כדי להשלים זמן הגלות.
יתבאר המדרש, דהנה כיון דלעתיד יתארכו הימים, ויום אחד יכלול הרבה ימים וגם שבתות וימים טובים, לכן חששו ישראל שיעבור זמן רב עד שיגיעו לשבת ויו"ט, ואם כן יתבטלו ההארות הקדושות וההשפעות שהיו מקבלים בכל שבת אחר ששה ימים קצרים, לפיכך הבטיח הקב"ה איני מחזיר ימים טובים מכם, שבזמן שהיה צריך להיות שבת או יו"ט לפי ימות הגלות, ישפיע הקב"ה ההארות העליונות כאילו הוא שבת, ובנוסף על זה אני מוסיף לכם מועדות, דגם בזמן שיחול יו"ט לפי החשבון דלעתיד, יתוספו גם כן השפעות קדושה וטהרה יתירה.
זה שהחשבון של הימים לעתיד יהיה שונה מכפי החשבון של עכשיו, נבא לתרץ מה שכתב הירושלמי שטעו בחשבון, בהקדם מה שכתב הזוה"ק (מובא בנועם מגדים פ' נצבים) שמיישב תרי המימרות, דפעם איתא אלמלא משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלים (שבת קי"ח ע"א), ובתקוני זוהר (תקון כ"א דנ"ז) דבשבת אחת סגי. ומתרץ דבאמת בשבת אחת סגי, והא דקאמר שתי שבתות הכוונה על שתי הבחינות, דלילה הוא בחינה אחת, ויום הוא בחינה אחרת, ובשבת אחת ישנם שתי הבחינות לילה ויום, לכן קראוהו שתי שבתות, אבל באמת הוא שבת אחת.
כדבר האמור שחשבון הזמנים לעתיד יהיה משונה מכפי שהוא עכשיו, אפשר לומר עוד בביאור ענין זה, שיהיה תלוי בהחילוק של החשבון של עכשיו והחשבון של לעתיד, כי הנה בזמן הגלות חושבין שתי הבחינות דלילה ויום ביחד ליום שלם, והטעם כי בזמן הזה אין להלבנה מגרמה כלום, וכל השפעתה ואורה היא מקבלת מהחמה, לכן הלילה נמשכת אחר היום, אבל לעתיד שיהיה אור הלבנה כאור החמה ולילה כיום יאיר, ויהיה לה כח ואור בעצמותה ולא מהחמה, אז תהיה נחשבת הלילה בפני עצמה. ואף דלא יבטל בחינת לילה ובחינת יום, דאור החמה יהיה שבעתיים כאור הלבנה, אבל מ"מ תהא נחשבת הלילה בפני עצמה.
כיון ששני ימים דהאידנא יהיה כלולים לעתיד ביום ולילה, נמצא דדבר שחל כעת בששה עשר לחודש יחול לעתיד בשמונה לחודש, כי אם השמונה לילות יהיו נחשבין בפני עצמה הוה ששה עשר, אם כן מה שחל בזמן הזה בשבעה עשר יחול לעתיד בתשיעי. ובזה יבואר הירושלמי, דבאמת הובקעה העיר בי"ז בתמוז, רק לעתיד שיהיו נחשבין גם הלילות כנ"ל, יחול שבעה עשר בתמוז בתשיעי, לכן כתבו כפי החשבון של העתיד.
שכתב הירושלמי שמרוב הצרות טעו וכתבו החשבון דלעתיד, יתבאר על פי מה שאמרו בגמרא (ראש השנה י"ח ע"ב) דלעתיד יהפכו ימים אלו למועדות, וכמו שפירשו הפסוק (זכרי' ח') צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, צום הרביעי זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר וכו', צום החמישי זה תשעה באב שבו נשרף בית אלקינו ע"כ. ובכתבי האר"י ז"ל מבואר עוד דהימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב יהיו כחול המועד.
שאמר שמרוב הצרות רצו לכתוב החשבון של העתיד, כדי להתנחם במה שהובטחו שיתהפכו לששון ולשמחה, ולכן כתב בתשיעי לנחמם מרוב הצרות, ולהזכירם בגאולה, שאז יחול שבעה עשר בתמוז בתשיעי בתמוז, ושאז יהיה ליו"ט היום הלזה. ואמנם כיון דכעת נחשבת עוד היום והלילה לחדא, ועד לעתיד יחול בשבעה עשר בתמוז, לכן זה נקרא טעו בחשבון, והיינו לפי מה שחושבין עכשיו, אבל דברי נביאנו המה אמיתיים.
הנ"ל בדרך אחר קצת, יש לפרש דברי הירושלמי שקלקלו בחשבון, וכפי שפירשו המפרשים דמרוב הצרות טעו בחשבון, ולא רצה הכתוב לשנות מכפי שהיו סבורים, ולכאורה זה תימה גדולה, הלא כל תיבה וכל אות בכתבי הקודש הוא קודש, ואנו מדייקים הלכות מאות יתירה, ואיך אפשר שבאמת הובקעה העיר בשבעה עשר בתמוז ונכתב בפסוק תשעה בתמוז דבר שאיננו אמת, ואפ"ל בהקדם הפסוק (ישעי' מ') נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלים וגו' כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה וגו', וברש"י (שם) הקשה האיך מדתו של הקב"ה לשלם לאדם כפלים בחטאו וכו', עיי"ש. ועוד קשה מה שאמר נחמו נחמו וגו' בכפל הלשון. ואפ"ל עפמ"ש הרע"ב לפרש דברי המשנה (אבות פ"ד מ"א) בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה, ומפרש דשכר מצוה מצוה, היינו שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחת שיעשה אחרת, כדי לתת לו שכר על שתיהן וכו'. פירוש אחר, ששכר מצוה מצוה, שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמו, ונוטל שכר על המצוה שעשה, ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה וכו', ושכר עבירה עבירה, שע"י שיעשה עבירה אחת, יגיע עי"ז לעשות עוד עבירות אחרות, וגם שהשכר וההנאה שמגעת לו לאדם בעשיית העבירה נחשב לו כעבירה עצמה וכו' עיי"ש. ובזה מתיישב לשון הפסוק נחמו נחמו וגו' כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, דמכיון שלקחה מיד ה' כפלים ככל חטאתיה, הן על העבירה עצמה והן על השכר והנאה שמגעת לאדם בעשיית העבירה, ואף שהשמחה וההנאה של העבירה הוא הבל וריק ואינו כלום, א"כ ודאי שמרובה מדה טובה שיהיה ג"כ הנחמה בכפלים. וזהו שאמר נחמו נחמו עמי וגו' שיתנחמו בנחמה בכפלים, והטעם כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, שנענשים גם על השמחה שיש לו מהעבירה, ולכן מגיע להם גם נחמה בכפלים כיון שמרובה מדה טובה.
שהנחמה לעתיד יהיה בכפלים מיושב שפיר דברי הירושלמי הנ"ל, ונאמר שנכלל בזה גם כן שכל הדברים הטובים והמועילים יהיו אז בכפלים, וכמו שאמר קרא שאור הלבנה יהיה כאור החמה, ונמצא לפי זה שגם הימים יהיו בכפלים, ומה שנחשב עכשיו ליום אחד יחשב אז לשני ימים, כי הלילה כשלעצמה גם כן יחשב ליום. ולפי"ז כשיהיה יום ח' בתמוז יהיה אז כבר יום הט"ז בתמוז, וכשיכנסו ליום התשיעי בתמוז יהיה כבר יום י"ז. וא"כ מיושבים דברי הירושלמי שהראשון היה גם כן בי"ז, כי באמת היה כן לפי חשבונינו, אלא שכתבו בפסוק שהיה בתשיעי לחודש, כיון שכן יהיה החשבון לעתיד, ומכיון שיש בזה נחמה לישראל על הטובה שיגיע להם לעתיד לבא, לכן הניחו הכוונה הנסתרת בהפסוק, אע"פ שבאמת היה אז בי"ז כפי החשבון של עכשיו.
ויסע מהר ה' דרך שלשת ימים, אמר רבי חמא בר חנינא אותו היום סרו מאחרי ה' וכו'.
[עיין מ"ש בס"ד בגמרא שבת בדף קט"ז ע"א, על מאמר הנ"ל].
סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו וכו', אותו היום ערב ת"א היה וכו' והלוים היו אומרים שירה ועומדין על דוכנם וכו' ולא הספיקו לומר וכו' עד שבאו נכרים וכבשום וכו'.
איתא במדרש (רבה ותנחומא ריש פרשת בהעלותך) דמנורה טהורה ירדה מן השמים, וכשחרב בית המקדש נגנזה המנורה, וזה אחד מחמש דברים שנגנזו וכו', וכשישוב הקב"ה ברחמיו ויבנה ביתו והיכלו, הוא מחזירן למקומן לשמח את ירושלים. והנה הבית המקדש נחרב בט"ב לעת ערב, כמבואר בסוגיין, ועוד אמרו בסוגיין ובמסכת ערכין (י"א ע"ב) שהיו הכהנים והלויים עומדין על דוכנן ואומרים שירה, ולא הספיקו לגמור עד שבאו אויבים וכבשום, ומבואר מזה שהיו הכהנים ולויים עומדים על משמרתם בלי שינוי עד הרגע האחרונה שהוצת האש בהיכל, ועשו עוד באותו היום כל מה שהיה אפשר בידם לעשות מעבודות היום בבית המקדש, [מלבד הקרבת התמיד שכבר בטל מי"ז בתמוז, שלא הי"ל כבשים מחמת שהיו צרים על ירושלים ואין יוצא ואין בא כמ"ש רש"י שם], ואם כן בוודאי שקיימו עוד הכהנים באותו היום גם מצות הדלקת המנורה, שזמנה בין הערבים לפני שקיעת החמה, ולפי זה נמצא דכשחרב הבית ונגנזה המנורה היתה המנורה דולקת, ומסתמא נגנזה כשהיא דולקת, כי ודאי דמן השמים לא כבוה, ומסתברא שכן היא דולקת ועומדת שם למעלה במקום גניזתה ולא נכבתה מעולם, שהרי גם בזמן שבית המקדש היה קיים, היו הרבה פעמים מעשה נסים במנורה שדלקה בדרך נס, וכדאיתא בגמרא (יומא דף ל"ט) דכל זמן ששימש שמעון הצדיק לא כבה נר מערבי לעולם, וכשהיטיבו את הנרות בכל יום כיבו הנר מערבי והדליקוהו מחדש, ועד שלא כיבו אותו היה דולק והולך בנס, ולפי זה יש לדון ק"ו, שלאחר שנגנזה המנורה בעודה דולקת למעלה בקודש, היכא שאין יד בני אדם שולטת ואינו במציאות שתכבה, בוודאי שהיא דולקת והולכת בנס ואינה נכבית, ויתירה מזו מצינו שלפעמים כשלא היה להם שמן במה להדליק, נעשה נס ודלקה המנורה כולה זמן רב מבלי שיתנו בה שמן למאור, וכמ"ש במדרש תנחומא הנ"ל שהיתה דולקת והולכת שנה ויתר, ולא נכבית עד שהיה שמן אחר במה להדליק, ואם כך היה במנורה בעודה כאן למטה בארץ הגשומה, על אחת כמה וכמה לאחר שנגנזה המנורה למעלה במקום קדוש, בוודאי שהיא דולקת והולכת בנס ואינה נכבית לעולם, וגם עכשיו עומדת ודולקת שם למעלה במקום גניזתה, וככה תוסיף לדלוק עדי יגיע הזמן וידליקו אותה מחדש בבית המקדש העתיד לבוא במהרה בימינו.
ת המנורה יש לנו תמיד גם האידנא בזמן הגלות, והגם שאין מדליקין אותה עכשיו בפועל במעשה, מ"מ כמו שהדין הוא בלאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו שאם היה תחלת הפעולה על ידי מעשה, אע"פ שאחר כך אינו עושה מעשה, הו"ל כעושה מעשה, דמצטרפת תחילת המעשה עם סופה, להחשיבה כמעשה ולהתחייב עליה, כגון גבי כלאים דאם היה לבוש כלאים ואמרו לו אל תלבש אל תלבש, ושהה כדי לפשוט וללבוש, חייב על כל אחת ואחת, ואע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא, אפ"ה הואיל ותחילת הלבישה באה על ידי מעשה, נגרר כל משך הזמן שהוא לבוש בה אחר תחילתה, והו"ל כלאו שיש בו מעשה, וכאילו בכל שהייה ושהיי עושה מעשה. (עיין משנה למלך בפ"ג מהל' ביאת מקדש הל' כ"א). וכן ס"ל לכמה אחרונים גבי ציצית, שאם לובש טלית בת חיובא בלא ציצית, הו"ל כל זמן שעומד ומלובש בה כמבטל מצות ציצית בידים בקום ועשה, אע"פ שבאותה שעה כבר אינו עושה מעשה, הואיל ותחילתו בא על ידי מעשה, דאי אפשר להיות לבוש בה אלא על ידי מעשה הלבישה, לכן מצטרפת תחילת הלבישה למה שבא אחר כך מאליו בשב ואל תעשה, וכל הזמן שמלובש ועומד, נמשך ונגרר אחר תחילתו, והו"ל כעשה מעשה בקום ועשה, (עיין שאגת אריה סימן ל"ב, וספר מגן גבורים הל' ציצית סוף סימן ח').
אפ"ל גם במצות הדלקת המנורה, דכיון שאז לפני שחרב הבית הדליקו אותה הכהנים בפועל, ואותה המנורה דולקת והולכת מאז מכח אותה הדלקה, הו"ל פעולת אותה ההדלקה נמשכת כל זמן שההדלקה קיימת, ומצטרפת הדלקה ההיא לכל הזמן שדולקת, והו"ל בכל אותו הזמן כעושה מעשה, ממילא עד"ז מקיימין גם עכשיו מצות ההדלקה. וכמו שבשעה שהיתה המנורה דליקה כל השנה, הלא אי אפשר לומר שלא קיימו בכל הזמן ההוא מצות ההדלקה, דאם כן צדיק מה פעל בניסו יתברך, כיון שסוף כל סוף הם חסרין מצוה זו ולא ניתן להשלימה, אלא ודאי צ"ל שקיימו גם אז מצות ההדלקה, דהואיל והדלקה הראשונה שהדליקו אותה מר"ה היתה על ידם, נמשכה פעולה זו כל משך הזמן שדלקה, ונחשב להם כאילו הדליקוה בכל יום ויום, וכמו כן עד"ז מקיימין גם עכשיו מצות הדלקת המנורה, כיון שדולקת ועומדת עוד על ידי אותה הדלקה שהדליקוה הכהנים אז.
מני אז ועד עתה יש לנו מנורה דולקת, וכאשר יעזור הבורא יתברך בקרב בביאת המשיח שתחזור לנו העבודה, ויתגלו לנו כל הדברים הטמונים והגנוזים, הרי יתגלה לנו מנורה דולקת מאותה ההדלקה שהדליקו הכהנים אז לעת ערב בשעת החורבן, ואם כן באמת המנורה אינה פוסקת לעולם, ודלא כמו הקרבנות שהיו רק לשעה בזמן שבית המקדש היה קיים ולאחר מכן בטלו, דאי אפשר להקריב בזמן הזה כלל. ואע"פ דאיתא בעשרה מאמרות להרמ"ע מפאנו ז"ל (מאמר אם כל חי ח"ג סכ"ג) שאליהו עומד ומשמש למעלה ומקריב קרבנות התמידין בבית המקדש, (עיין ייטב לב פ' אמור), גם אמרו רז"ל (חגיגה י"ב ע"ב) דרקיע הד' הוא זבול שבו ירושללים ובית המקדש ומזבח בנוי, ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן בכל יום, מ"מ אין אלו הקרבנות נקרבים על ידי הכהנים, אלא על ידי מלאכי מרום משרתי עליון, ואינן אותן הקרבנות שהקריבו בזמן שבית המקדש היה קיים, אלא קרבנות אחרים רוחניים, וכמ"ש התוספות בסוף מסכת מנחות (דף ק"י) דיש מי שאומר שהם נשמותיהן של צדיקים, ויש מי שאומר כבשים של אש, יעיי"ש. משא"כ המנורה שנגנזה בעודה דולקת וככה היא דולקת ועומדת לעולם, הנה עדיין דולקים אותן הנרות עצמן שהדליקו הכהנים מאז בעוד שבית המקדש היה קיים.
המדרש (מובא ברש"י ורמב"ן ז"ל ריש פ' בהעלותך) שניחמו הקב"ה לאהרן הכהן באמור לו חייך שלך גדולה משלהן, ולגדולה מזו אתה מתוקן, דהקרבנות אינם אלא בזמן שבית המקדש קיים, אבל שלך לעד קיימת, ור"ל כי לך ניתן עבודה כזו שלא תפסק לעולם, דגם בזמן שאין הקרבנות קרבין תהא המנורה דולקת והולכת מאותה הדלקה שידליקו הכהנים מגזעך בזמן שבית המקדש היה קיים, ואין החטא יכול לגרום שתכבה שם במקום גניזתן, ועי"כ הנרות קיימין לעולם, וכשתתגלה המנורה בביאת המשיח במהרה בימינו, תתגלה בנרות דולקות, ואז ייטיבו אותה וידליקוהו הכהנים מחדש, אבל עד אז לא תתכבה ולא תהיה לה הפסק עולמית, ועל כן נתפייס אהרן הכהן בזה יותר מכל הקרבנות ושאר העבודות, מפני שמצות המנורה שלו באמת נצחית וקיימת לעד. (ועיין עוד בדברי יואל פ' בהעלותך עמוד רנ"ה).
פירש"י ז"ל ימי נסים היו לישראל פורים ופסח, עכ"ל. הנה חודש אדר הוא חודש המסוגל לשמחה וישועה, כאמרם ז"ל משנכנס אדר מרבין בשמחה. והנה קיי"ל כל הנטפל לדבר טוב הרי הוא כמוהו, כדאשכחן במשנה בפ"ק דמכות (ה' ע"ב) על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה, ר' עקיבא אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר, אם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה, ופירש"י דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות. ועל דרך זה הוא בכל דבר טוב, על ידי שנטפילין אליו נחשבין כמוהו.
יש ליתן טעם על מה שאמרו ז"ל (סנהדרין י"ב ע"א) שבשנת העיבור שמעברין את השנה כדי להשלים החסרון ששנות הלבנה פחותין משנות החמה עד עתה, מעברין דוקא חודש אדר ולא אחת משאר חדשים, וצ"ב הטעם למה אין מעברין אחת משאר החדשים [ועיין בתוס' ד"ה אין]. ולפי זה יש לומר דמהאי טעמא קבעו חז"ל דמיד שיצא חודש שבט יתחיל בחינת השפעות השמחה של חודש אדר, דהגם שלא הגיע עדיין עיקר זמנו של אדר עד חודש שלאחריו, מכל מקום עשאוהו לנטפל לחודש שלאחריו והרי הוא כמוהו, ויש לו כל החשיבות של חודש אדר. וכן מוכח ממה שאמרו (מגילה ו' ע"ב) אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומשלוח מנות בלבד, משמע מזה דלגבי שאר ענינים שווין הם לגמרי הב' חדשי אדר, ויש לאדר ראשון כל הסגולות של חודש אדר, ומסוגל גם כן לישועה ולשמחה.
זה אפ"ל הטעם על מה שנוהגין בשנת העיבור להוסיף על ימי השובבי"ם המסוגלים לתשובה עוד שני שבועות, דהיינו פרשת תרומה תצוה, כמבואר במגן אברהם (או"ח סי' תרפ"ה) ובשערי תשובה (שם), ולדרכינו אפשר לומר הטעם, כיון שמשנת העיבור שמעינן דהנטפל וסמוך לדבר הרי הוא חשוב כמוהו, על כן מוסיפין עוד שני שבועות על ימי השובבי"ם המסוגלים לתשובה, דכיון שסמוכים ונטפלים להם יש להם גם כן כח וסגולת ימי השובבי"ם, ואף אם ח"ו כבר עברו אלו השבועות של ימי השובבי"ם ולא שת לבו לשוב אל ה', עוד לא אבדה תקותו, ויוכל עוד לתקן פגמיו ולשוב אל ה' בשני שבועות האלו הנטפלים לאחריה.
לומר עוד דאלו הב' שבועות מסוגלין לתשובה יותר מכל שאר ימי השובבי"ם, לפי שבב' שבועות אלו נכנסין כבר לחדש אדר שהם ימי השמחה, דהא גם חדש אדר הראשון יש לו הכח והשפעת השמחה של חדש אדר וכמו שביארנו, על כן העבודה שעובדין את ה' בימים אלו, כיון שהוא מתוך שמחה על ידי זה בניקל יותר לשוב אל ה' מתוך אהבה ושמחה, אבל שאר ימי השובבבי"ם שהם בחדשים טבת ושבט הם מהחדשים שנפלו בחלקו של עשיו כמבואר בזוה"ק, ובחדשים אלו קשה יותר לעלות במעלות העבודה להשי"ת, ועלולים יותר ליפול ברשת זו טמן הס"מ, וכל שכן שקשה מאוד להגיע למדריגה זו לשוב לה' מתוך אהבה ושמחה, מה שאין כן בב' שבועות האחרונים שאז בניקל יותר לשוב ולהתקרב לה' על ידי תשובה מאהבה.
לרמוז דברינו אלו במאמרם ז"ל משנכנס אדר מרבין בשמחה, שעל ידי שעובדין את השי"ת בחודש זה מתוך שמחה, ושבין לפניו יתברך בתשובה מאהבה, על ידי זה נתרבין מאוד הזכיות, דכשעושה תשובה מאהבה זדונות נעשו לו זכיות כמבואר ביומא (פ"ו ע"ב), ועל דרך שכתב בספה"ק קדושת לוי (בדרושים לסוכות) דהתשובה שעושין בימי החג כיון שהוא מתוך שמחה הוי בבחינת תשובה מאהבה עיי"ש. וזהו הכוונה משנכנס אדר מרבין הזכיות על ידי שהעבודה בחודש זה הוא מתוך אהבה ושמחה. וגם בפשטות יש לומר שעל ידי השמחה של מצוה בחודש אדר מרבין השפעות טובות בגשמיות וברוחניות.
הנה בחודש אדר הוי הארה מהגאולה שהיתה אז, ובפשטות שניצולו בגוף ובנפש, ממות לחיים בגופניות, ובנפש דהדר קבלוה בימי אחשורוש, שהיה קבלת התורה ברצון טוב, שהיה עדיף מקבלתם על הר סיני, ועל כן הוא אדר חודש השמחה, שקבלו התורה הקדושה בשמחה ולא בכפיה. ועל כן משנכנס אדר "מרבין" בשמחה, והיינו דכל יהודי הרי צריך להיות תמיד מוסיף והולך בתורה ובקדושה, אולם על הבחינה שהיה על הר סיני בכפיה באופן כזה הוא בעצב ובדאגה, משא"כ מה שמקבלין ברצון, ומה שיש לו חיות מעבדות השם ברוך הוא, זהו עם שמחה, ועל כן משנכנס אדר "מרבין" זה שמרבין ומוסיפין והולכין בתורה ויראה וחכמה, הכל הוא "בשמחה", ומרבין אינו קאי דוקא על השמחה, רק על כל העבודה של יהודי, שאל יפול חלילה לאחוריו, כי אדם הרי הוא הולך, ולא עומד, דאין עומדין במקום אחד, דאו הולכין למעלה, ואם לאו חלילה להיפך שנופלין לאחוריו, וזה שמרבין והולכין תמיד למעלה בקודש צריך להיות עם שמחה.
ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'
(בראשית כ"ז),
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כריח שדה של תפוחים.
וראוי להבין ענין המשל כריח שדה של תפוחים דוקא. והתוספות (ד"ה של תפוחים) כתבו, י"מ תפוחים כריח אתרוגים, עכ"ל. וצ"ב כוונת המשל באתרוגים דוקא, והרבה אילנות שמריחים יותר מאתרוגים ותפוחים.
הענין בהקדם דברי הגמרא שבת (פ"ח ע"א) אמר ר' חמא ברבי חנינא מאי דכתיב (שיר השירים ג') כתפוח בעצי היער וגו', למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, ובתוספות (שם ד"ה פריו קודם לעליו) הקשה ר"ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות, ומפרש דתפוח היינו אתרוג, וריח אפך כתפוחים מתרגמינן כריחא דאתרוגא, ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה וכו', אך תימה שמביא קרא כתפוח בעצי היער, דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב"ה, כדכתיב כן דודי בין הבנים, ע"כ קושיתם, והניחו בצ"ע.
לתרץ קושית התוספות, על פי מה שפירשתי בדברי הילקוט (ריש פרשת במדבר), וז"ל: בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן, מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקב"ה אמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו' כשם שבני מביאין וכו', שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן, עכ"ד הילקוט. והקושיות ידועים דהלא רצה הקב"ה ליתן את התורה גם לאומה"ע ומיאנו מלקבלו, ואם כן אין מקום לטענתם כלל. גם צ"ב ענין התשובה שנתקרבו ישראל בשביל מעלת יחוסם, דהרי מעיקרא רצה הקב"ה ליתן להם את התורה אף שאינם מיוחסים. גם צ"ב הלשון מה ראו להתקרב דמשמע מעצמם, והול"ל מה ראה הקב"ה לקרבם.
נראה דלא היתה טענת האומות העולם מדוע קירבם הקב"ה לישראל יותר מהם, כי הגיע להם בשכרן לצד שאמרו נעשה ונשמע, וטרם ניתנה להם קיבלוה על עצמם ברצונם הטוב, משא"כ האומות העולם סירבו ומיאנו לקבלה, אלא שהיה קשה להם איך זכו ישראל להתגבר על יצרם ולכסוף להתקרב לקדושתו יתברך, וקיבלו עליהם לעשות טרם ישמעו, וז"ש מה "ראו להתקרב" יותר מן האומות ומהיכן זכו להשפעת הדעת הזה, וע"כ הכריחו שהקב"ה השפיע לישראל מדעת עליון, ועל זה היה תלונתם למה לא זכה הם לזה, סתם פיהן הקב"ה ואמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין, ר"ל שזכו ישראל לזה לצד שורשם מקדושת אבותיהם. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל לפרש הכתוב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו', שלא אמר הכתוב לשמור אלא ושמרו דרך ה', כי הוא הבטחה שהנקודה הפנימית שבלב ישראל ישתוקק להתחזק באמונתו יתברך, וזאת ירושה הוא להם מקדושת אבותיהם הקדושים, משא"כ האומות העולם ששורשם רעוע ומקולקל, וז"ש במדרש הנ"ל שלא זכו ישראל ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן. אמנם אף שזכו ישראל להקדים נעשה לנשמע מצד שורש קדושת אבותיהם כנ"ל, הם מודים ומשבחים להקב"ה שזיכהאותם בדעת אמיתי להתקרב לקדושתו יתברך, והכל הוא בכח עליון בעזרתו יתברך.
יתפרש הכתוב כתפוח בעצי היער, שנמשלו ישראל לתפוח במה שהקדימו נעשה לנשמע כאמרם ז"ל, כן דודי בין הבנים, ר"ל שזכו על ידי שהשרה הקב"ה עליהם מקדושתו יתברך, וכל השבח הזה מגיע אליו יתברך כי לו נאה ולו יאה התהלה שזכינו לזה בעזרתו יתברך, ואתי שפיר שדרשו מהאי קרא כתפוח בעצי היער דנמשלו ישראל לתפוח, ומיושב קושית התוספות והבן.
יבואר דרשתם ז"ל כריח שדה אשר ברכו ה', כריח שדה של תפוחים, ומה שכתבו התוספות כריח אתרוגים, דהנה יעקב אבינו עשה כאן כענין שעתידין בניו להקדים נעשה לנשמע, שנזדרז לקיים מצות כיבוד אב בהכנת הציד טרם שנצטוה עליה, שיצחק אבינו צוה לעשו צא השדה וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, ובודאי לא היה כוונתו להנאה הגשמית שבמאכל, כי אם להעלות ניצוצי הקדושה שבמאכל לשורשן, כי אכילת הצדיקים הוא דוגמת הקרבן כמבואר בספרי חכמי האמת, ועשו הרשע לא מילא את רצונו בזה כמבואר בתורגום יוב"ע, שהביא לו כלב, עיי"ש. אבל יעקב אבינו השלים רצונו ועשה שליחותו טרם נצטוה עליה, ועל כן רוח הקודש נזרקה מפיו של יצחק אבינו, ואמר לו ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה', והוא שדה תפוחים, דמה תפוח זה דהיינו אתרוג פריו קודם לעליו, כך הקדימו ישראל נעשה לנשמע, וכן עשה יעקב אבינו שהקדים עשיה לשמיעה. ואתי שפיר הדמיון של שדה תפוחים, ונרמז בו שבכחו וזכותו של יעקב שהקדים עשיה לשמיעה, יזכו ישראל להקדים גם כן נעשה לנשמע, ונמשלו בזה לתפוח כאמרם ז"ל.
עוד מה שכתבו המפרשים ז"ל, דמה דאמרינן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, היינו רק במצוה שנתחייב בה האדם ועושהו, אבל העושה יותר מן החיוב, והמביא את עצמו לידי חיוב בדבר שלא נצטוה עליה, משתלם בשכרו בעולם הזה, והביאו ראיה מדברי הגמרא בבא קמא (ט' ע"ב) עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה, ופרש"י ז"ל אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא, שאינו נפרע לו בחייו, כדאמרינן היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, מכאן ואילך מה שיוסיף בהידור מצוה יותר על שליש, יפרע לו הקב"ה בחייו, עכ"ל. נמצא לפי זה דעל מה שקיבלו ישראל ואמרו נעשה טרם שנצטוו, מגיע להם שכרן בעולם הזה, ובזה יש לפרש הכתוב כתפוח בעצי היער, שנמשלו ישראל לתפוח במה שהקדימו נעשה לנשמע כדרשתם ז"ל, כן דודי בין הבנים, ר"ל כן הבורא יתברך מתנהג עם בניו כנסת ישראל מידה כנגד מידה, להקדים להם שכרם בעולם הזה, חוץ מהשכר הצפון להם לעולם הבא, וע"ד שאמרו ז"ל במדרש ה' צלך, שהבורא יתברך מתנהג עם ישראל כצל, כדרך שהצל עושה תמיד מה שהאדם עושה, ככה הבורא יתברך מתנהג עם ישראל כפי המידה שמתנהגים הם, ועד"ז מתורץ גם כן קושית התוספות הנ"ל, דלפי זה המשיל הכתוב כנסת ישראל לתפוח, אלא שכוונת סוף המאמר כן דודי בין הבנים, לומר שגם הבורא יתברך מתנהג עם ישראל במידה זו. ובזה יבואר קישור הפסוקים ראה ריח בני כריח שדה וגו' כריח שדה של תפוחים, ורמז בזה שבכח זכותו של יעקב שהקדים עשיה לשמיעה, יזכו ישראל להקדים נעשה לנשמע, ובזה יגיע להם שכרן גם בעולם הזה, חוץ משכר הצפון לעולם הבא. ולז"א ויתן לך וגו' בוא"ו המוסיף, ודרשו ויתן ויחזור ויתן, שיהיה שכרם כפול בעולם הזה ובעולם הבא מידה כנגד מידה.
יש לפרש במאמר הכתוב ראה ריח בני כריח שדה וגו'. על פי מה שפירשתי דברי המדרש רבה פ' אמור (פר' ל' ס"ח) ולקחתם לכם ביום הראשון, ר' אבא בר כהנא פתח (משלי ח') קחו מוסרי ואל כסף, קחו מוסרה של תורה ואל כסף וכו', וסיום דברי המדרש א"ר אבא בר כהנא משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה, במצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב, בכמה הוית טימי דידיה, בארבע מיני, והוא גרם לישראל לירש ביזת הים, ביזת סיחון ועוג, ביזת ל"א מלכים, לולב שעומד על האדם בכמה דמים, וכמה מצות יש בו על אחת כמה וכמה, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון, עכ"ד המדרש. ולכאורה יש סתירה בדברי ר"א בר כהנא מניה וביה, דברישא אזהיר קחו מוסרה של תורה ואל כסף, ולבסוף מסיק שמצות ד' מינים סגולתם להביא השפעת הכסף, ולפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם וגו', ומזה משמע דשפיר דמי לקיימם בשביל השפעת הכסף הבא בשכרן, והוא סוחר תחילת דבריו. גם צ"ב דמנין הכריחו ז"ל שמצות לקיחת אגודת אזוב הוא שגרם לישראל לירש ביזת הים וביזת סיחון ועוג וכו', והלא כמו כן קיימו עוד מצות לפני יציאתם ממצרים, פסח ומילה ואכילת מצה, ודלמא אלו גרמו לירש בשכרם ביזת אומות העולם.
בהקדם דברי הרשב"א ז"ל בתשו' (סי' קנ"ז) שנשאל מפני מה תיקנו חז"ל לברך על נטילת לולב, ולא על לקיחת לולב, כלישנא דקרא ולקחתם לכם, והשיב שאין קפידא בזה בכל המצות, והעיקר קפידא על שמירת הענין, עיי"ש. אמנם מ"מ טעמא בעי, כיון דהיה אפשר בהכי, בודאי ראוי יותר לברך בלשון התורה שנצטוינו בה, (וכבר בארתי בזה עיין בדרושים לסוכות), ולעניננו נראה לפרש על פי מה דאיתא בגמרא (ריש קדושין) האשה נקנית בכסף, דגמר קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא כי יקח איש אשה, וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני וכו', הרי דקים להו לחז"ל דבכל מקום שהזכיר הכתוב לקיחה ענינו בכסף דוקא, ובזה יובן דרשתם ז"ל דבשכר ולקחתם אגודת אזוב זכו ישראל לירש ביזת הים וביזת ל"א מלכים, דנרמז בלשון הכתוב ולקחתם, שיזכו ישראל על ידו לקיחה היינו כסף, דשכרן של מצות מידה כנגד מידה, ולפי שקיום מצותו בקיחת כסף, יזכו ישראל על ידו להשפעת כסף, ומזה דרשו ק"ו ללולב שעומד על האדם בכמה דמים על אחת כמה וכמה שגורם להביא השפעת הכסף, ולפיכך משה מזהיר את ישראל ולקחתם לכם ביום הראשון, ר"ל שתהיה קיחה זו לכם, ותזכו על ידו להשפעת הכסף הנרמז בקיחה דקרא.
כדי שלא יעלה על לב האדם לכוין בעשייתה בשביל השגת הכסף, אולי לכך שינו חז"ל מטבע הברכה, ולא קבעו לברך על לקיחת לולב כלישנא דקרא, לרמוז דעובר לעשייתן אל ישים האדם דעתו ולבו לשכר הלקיחה שנאמרה במצוה זו. ובזה יבואר קישור דברי המדרש הנ"ל ולקחתם לכם ביום הראשון, ר"א בר כהנא פתח קחו מוסרי ואל כסף וכו', דלפי שסגולת מצוה להביא השפעת הכסף, לפיכך אזהיר ברישא לבל יכוין האדם בקיומם בשביל השגת השכר, כי אם לעשותם לשם פעלם להשלים רצונו יתברך.
יתבאר לעניננו, ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה', דהיינו כריח אתרוגים כמ"ש התוספות, שסגולת מצותם להרבות השפעת העולם הזה, מלבד השכר הצפון לעולם הבא, ועד"ז ויתן לך האלקים יתן ויחזור ויתן, השפעת העולם הזה והעולם הבא בזכות שמירת התורה והמצות, אלא שלא יתן האדם דעתו לכך בעת קיום עשייתם, וכמו שהזהירנו בזה במצות הד' מינים כנ"ל, וכמו כן עד"ז בהבטחת כל יעודי הברכות, ויובן בזה רמז המשל והבן.
המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה.
אפ"ל הכוונה בזה, על פי מה דאיתא בספרים הקדושים (עיין זרע קודש פ' תצא עה"פ כי תבנה בית חדש) שבית המקדש של מעלה וגם ירושלים של מעלה נבנה על ידי עבודת הצדיקים ומעשיהם הטובים, וזהו אומרו (תהלים קמ"ז) "בונה" ירושלים ה' בלשון הוה, כיון שהוא הולך ונבנה על ידי עבודת הצדיקים.
זה ברור שבית המקדש של מעלה נבנה על ידי מעשי הצדיקים, וכשיהיה נגמר הבית המקדש של מעלה יבא משיח צדקנו. ואפשר שזהו כוונת אמרם ז"ל כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שרמוז בזה על הצדיקים שזוכים ורואים למעלה בשמים האיך שבית המקדש של מעלה הולך ונבנה שם, שזהו שמחתה של ירושלים של מעלה.
שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוהכ"פ וכו', בשלמא יום הכיפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה וכו', אלא ט"ו באב מאי היא וכו', עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות [שומרים]
שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר לאיזה שירצו יעלו.
וכן הוא במסכת בבא בתרא בפרק יש נוחלין (קכ"א ע"ב). ופרש"י ז"ל הושע בן אלה רשע היה, דכתיב (מלכים ב' י"ז) ויעש הרע בעיני ה', רק לא כמלכי ישראל, והיינו דקאמר רק שבטל את הפרוסדאות וכו', עכ"ל. וכדתניא בסדר עולם (פכ"ב) כשראה הושע בן אלה שגלו עגלי הזהב, עמד והעביר פרדסיאות שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל, שבכל מלכי ישראל הוא אומר וילך בחטאת ירבעם בן נבט וגו', אבל בהושע בן אלה כתיב רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו, ע"כ.
המהרש"א ז"ל בח"א (בפרק יש נוחלין) דמאי שמחה איכא במה שביטל הפרדסאות, הלא מתוך זה נענשו ישראל שגלו, כדאמרינן בפרק בתרא דגיטין (דף פ"ח) א"ל רב כהנא ורב אסי לרב כתיב ביה בהושע בן אלה ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל, וכתיב עליו עלה שלמנאסר וגו' [פרש"י מפני שלא הרשיע כשאר המלכים בא הפורענות בימיו בתמי'], אמר להו אותן פרדסיאות שהושיב ירבעם וכו' בא הושע ובטלן, ואעפי"כ לא עלו ישראל לרגל, אמר הקב"ה אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשביה. הרי דעל ידי מה שביטל הושע בן אלה את השומרים יצא רעה גדולה לישראל, בשביל שגם אחר כך לא עלו לרגל, דעד אז היה הדבר באונס ועכשיו ברצון, ונגזר עליהם הגלות, ונמצא דאותו היום שביטל את השומרים גרם הגלות לישראל, אם כן לא היה זה דבר טוב, ע"כ קושי' המהרש"א. והעיון יעקב מבעל שבות יעקב נדחק לתרץ, דמ"מ כיון שהיתה הרשות נתונה למי שירצה לעלות לרגל, והצדיקים וחכמי הדור לא נתעכבו מלעלות, לכן קבעוהו ליו"ט בשבילם, אע"פ שרשעי בני עמנו לא עלו ונחשב להם לרעה, יעיי"ש. והוא דחוק קצת, דמכיון שלא היה הדבר טובה לכלליות ישראל רק ליחידים, אם כן למה היה זה יו"ט לכל ישראל.
דלפלא דכד מעיינין בי מדרשא בפתיחתא דאיכה רבתי (סי' ל"ג) מבואר שם להדיא דאמוראים גופייהו דחו לטעמא דעולא מחמת קושיא הנ"ל, והכי איתא התם, תמן תנינן ארשב"ג לא היו י"ט לישראל כחמשה עשר באב וכיוהכ"פ וכו', חמשה עשר באב מאי היא וכו', ר' אבא בר כהנא ור' אסי משום דעולא בשם רבי אמרי שבו בטל הושע בן אלה פרוזדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים. רב כהנא שאל מן קדם רב, א"ל אפשר דכל דא טיבותא עבד, וכתיב ביה עליו עלה שלמנאסר מלך אשור וגו', אלא על שהעביר קולר מצוארו ונתנו בצואר הרבים, לא אמר כל עמא יסקון ויצלון [דרך ציווי], אלא אמר כל מאן דבעי למיסק יסק, [פירוש המתנות כהונה, שהעביר קולר מצוארו וכו' במה שהרשה אותן לעלות לירושלים כל אחד לרצונו, ומי שפשע ולא הלך היה החטא תלוי בו, ולא בהושע]. וכתב (שם) ביפה ענף דאע"ג דרשע היה, אלא שלא היה כמלכי ישראל שלפניו, מ"מ לא היה ראוי שיגלו ישראל בימיו טפי מבימי המלכים שקדמוהו שהיו רעים ממנו, אלא על ידי שלא עשה המצוה כתקונה, שלא צוה וגזר שיעלו לרגל בעל כרחם, אלא שאמר הרוצה לעלות יעלה, זה היה סיבה לבוא הגלות בימיו, שעד עתה היה העון תלוי בהמלך לבדו, שלא היה מניח את ישראל לעלות לרגל, ולא היה ה' מעניש הציבור בשבילו, אבל עתה שהיתה הרשות נתונה לעלות ולא עלו נתחייבו הציבור, וכדאיתא בתנא דבי אליהו (א"ז פ"ט) בימי הושע בן אלה מלך ישראל נלכדה הארץ וגלו עשרת השבטים, וכי מה נשתנה הושע בן אלה מכל מלכי ישראל שהיו מלפניו שגלו ישראל בימיו, אלא משעמד ירבעם בן נבט עד שבא הושע בן אלה היה החטא תלוי ביחיד, והיה קשה לפני הקב"ה להגלות רבים מישראל בשביל עון היחיד, אבל משבא הושע בן עלה וביטלא כל המשמרות שהיו עומדים על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים, והיה מכריז ואומר כל מי שהוא רוצה לעלות לרגל לירושלים יבוא ויעלה, ושמט הקולר מן צוארו ותלאו בצואר הרבים, לכן עליו הכתוב אומר וכו', (ועיי"ש בפי' הזיקוקין בארוכה).
מכל זה דאם כי יום שנתבטל גזירה רעה של עקירת הדת מישראל ראוי להיות יו"ט גדול, מ"מ תנאי אחד גדול יש בדבר, אם לאחר ביטול הגזירה חוזרין ישראל לקיום התורה והמצות כתקונין, משא"כ בלא זה ח"ו גרוע עוד ביותר, דהנה כשישנה רח"ל פירצה בישראל מחמת גזירת שמד וכיו"ב, ונפרץ בין ההמון לעבור על מצות הבורא ברוך הוא, הרי נעשין מורגל באותה פירצה, ועי"כ גם אחר כך כשנתבטלה כבר הגזירה, אין חוזרין עוד לקיים את המצות כדבעי, משום דכבר תקיף להו כח היצר, מחמת הרגילות שנתרגלו באותה פירצה, ואם כן נמצא כי אדרבה, הוי זה עוד רעה גדולה מה שנתבטלה הגזירה של עקירת הדת, דעד עתה עברו באונס ועכשיו ברצון, וכדחזינן התם דתחלת הפרצה שלא עלו לרגל באה מחמת הגזירה של ירבעם בן נבט, שמנע את ישראל מלעלות לרגל, והעמיד שומרים על הדרכים לעכבם, ואמרז"ל (איכה רבה פ"א ל') הכל מבקשין תפקידן, אפילו דרכים מבקשין תפקידן, הה"ד דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד, שבשעת החורבן היו הדרכים עצמן אבילות על שנמנע מהן תפקידן, אלו ישראל שהיו רגילין לעלות לרגל, וה"נ בשעה שמנעם ירבעם מלעלות, בוודאי שהיה בזה צער גדול לארץ. ואולם על ידי שלא עלו לרגל מחמת הגזירה, נעשו רגילים שלא לעלות, עד שאחר כך כאשר נתבטלה הגזירה כבר היה התגברות היצר תקיף להו טובא, ומרצון נפשם לא עלו, ובעבור כן נגזר עליהם אז הגלות.
הוא דרך המצירים לישראל, שרוצין להטיל איבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים, וגוזרין עליהם גזירות רעות של עקירת הדת, דגם זה מתחבולותיהם, שלפעמים ניחא להו גם כן להעמיד פנים של ביטול הגזירה, כדי לגולל עי"כ האשמה של שונאיהן של ישראל, כיון שאחר כך כבר יעברו על הדת מעצמם מחמת הרגילות. וכדמצינו במעשה דפעור דאיתא במדרש (במדבר רבה פ"כ סכ"ג) די"א שבנות מדין פיתו את ישראל ונתנו להם יין, כי לא נאסר עדיין סתם יינם של גוים, וי"א שבלעם צוה אותן שלא להשקותם יין, כדי שלא ידונו כשתויי יין, אלא כמזידין, יעיי"ש. ועכ"פ זה עצמו גרוע ביותר כשמגיעין הדברים לידי כך שכבר נעשה להם לישראל רצון על העבירה, וכמ"ש (בוידוי הגדול) על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון, ר"ל דאמנם שתחילה היה באונס, אבל אחר כך על ידי ההרגל נעשה העבירה חלילה ברצון.
לנו מזה דאחר שראו שחזרו ישראל לקיים תורה ומצות, היה למפרע יו"ט גדול אותה שעה שבטלה כפיית הדת. והנה אז בימי הושע בן אלה כשביטל הפרת הדת של ירבעם, לא היה זה הביטול בדרך נס, שהרי היה מלך ובידו שבט מושלים, והיה בכוחו לסלק המונעים, מ"מ כיון שמבטלים עקירת הדת מישראל, והשי"ת בעזרם שיוכלו לקיים התורה והמצות מבלי מונע, הוי יום כזה אחד מהימים טובים היותר גדולים, וכלשונם ז"ל שלא היו ימים טובים לישראל כיוהכ"פ וכחמשה עשר באב, ואפילו בשעה שאין בזה נסים כלל, אלא מחמת זה לבד שבטלה לה עקירת הדת, ומכל שכן כאשר ניצולין מהפרת הדת על ידי נסים, על אחת כמה וכמה דראוי להיותו יו"ט גדול מאוד. ועוד נמצינו למידין, דמה יום ט"ו באב שלכלליות ישראל לא היה בזה טובה כנ"ל, מ"מ לפי שהיה טובה ליחידי סדולה, ס"ל לעולא דהוי אותו יום יו"ט, וכל שכן כאשר הבורא יתברך עוזר והוי הישועה טובה לכל הכלל ישראל, שכולן מתקרבין לתורה ולעבודה ואל הקדושה, בוודאי דהוי יו"ט גדול.
מתנא אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, ואמר רב מתנא אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה.
בטור בשם הרא"ש ז"ל כתב שתיקנו לכלול עמה גם תפלה על העתיד, דהיינו שיאמר הטוב והמטיב לכל הוא הטיב לנו הוא מטיב לנו הוא ייטיב לנו, הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעולם ועד. ולכאורה צ"ב מה שתיקנו לומר הטוב והמטיב על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה, והא אמרינן בגמרא (ברכות נ"ט ע"ב) דאין מברכין הטוב והמטיב אלא אי אית ליה לאחרינא בהדיה, דהכי משמע הטוב לדידיה והמטיב לאחרינא, וכן בשינוי יין דמברכין הטוב והמטיב הוא רק בדאיכא בני חבורה דשתו בהדיה, ואיפסקא הכי בשו"ע (סי' רכ"א). ולכאורה נראה שברכת הטוב והמטיב הוא שבח על שעבר, שהבורא יתברך עשה חסד עם הרוגי ביתר, ואיך יש בזה הטבה לאחרינא.
יתבאר על פי מ"ש האבודרהם בית דין של רבן גמליאל הזקן שביבנה תקנו ברכת הטוב והמטיב על הרוגי ביתר, שהיתה עיר גדולה לאלקים והיו בה אלפים ורבבות מישראל, וכשגברה מלכות רומי עליהם ולכדום נהרגו כולם, ואז נגדעה קרן ישראל ונשארה נבלתם מאכל לעוף השמים זמן רב וכו', עד שישבו רבן גמליאל ובית דינו כמה ימים בתעניות ותפלות עד שניתנה להם רשות לקברם וכו', ע"כ. והנה חכמי ישראל בכח תפלתם הזכה, פעלו ישועה לשעה ולדורות, וכמבואר בספה"ק דעל ידי תפלותיהם של צדיקים נפתחים שער ומעייני ישועה לדורי דורות, וכמ"ש בזוה"ק פרשת תולדות (קל"ז ע"א) דקב"ה אתרעי בצלותהון דצדיקיא בשעתא דבעיין קמיה צלותהון על מה דאצטריכו, בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא לכל מאן דאצטריך בצלותהון דצדיקיא עכ"ל. וחוץ מזה כששולחין ישועה לישראל מן השמים כח הישועה הוא נצחיות להתעורר מכחה בכל דור ודור כמבואר בספה"ק, ולפי זה א"ש מה שתקנו לברך הטוב והמטיב, דיש בה הטבה לאחרינא לכל דורות ישראל.
רב מתנא אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה.
כתב הבית יוסף (סי' קפ"ט) דאמרינן בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל, ואין עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד, ועל פי זה יובן הטעם מה דאסמכוה רבנן ברכת הטוב והמטיב אצל בונה ירושלים, עכ"ל הב"י ז"ל. ולכאורה עדיין אינו מובן טעם הסמיכות דמה שנגדעה קרן ישראל היה על ידי הריגתם, וברכת הטוב והמטיב נתקנה על שניתנו לקבורה, ומה ענין סמיכות בונה ירושלים לקבורתם.
בדורנו עכשיו יובן לנו טעם הסמיכות, כי בעוה"ר קרה לנו מה שלא אירע לשום דור מדורות ישראל עד הנה, שנפשות ישראל נקיים לאלפים נגזלים איבריהם, ואינם זוכים לקבר ישראל ר"ל, וכל זה נעשה לא על ידי גוים, כי אם על ידי אלו שמכנים עצמם בשם ישראל ותו פסי המלכות הרשעה, והנה המצריים זכו לקבורה על ידי שאמרו ה' הצדיק, ואפילו כמצריים לא זכינו, וזו מכה אשר לא כתובה בתורה, דכתיב בתוכחה והיתה נבלתך מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד, לעוף השמים ולא לגוים, ובעוה"ר נמכרים איברי ישראל לגוים ולא ניתנו לקבורה. [והשי"ת יעזור שיתעורר כח תפלתו של יעקב אבינו, שהתפלל לדורות אל נא תקברינו במצרים, שלא ימסרו גופות ישראל במקורות הטומאה וביד גוים]. ובזה יובן סמיכות ברכת הטוב והמטיב לבונה ירושלים, דכשהבורא יתברך יבנה ציון וירושלים ויציל את ירושלים מידי ממשלת הרשעים האלו, אז יהיה אפשר לברך הטוב והמטיב, ויהיה גם כן המטיב לאחרינא שלא יארע לנו צרה כמותה, ועכשיו ראוי לאמרה בדרך תפלה תחנה ובקשה שיתעורר גם לנו כח החסד והישועה שעשה הקב"ה עם הרוגי ביתר שניתנו לקבורה, ועל כן תיקנו לומר הוא מטיב הוא ייטיב וכו', ואסמכוה אצל בקשת בנין ירושלים, דכשיושיע הקב"ה את ירושלים גם אנו נוושע עמה.