ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן כד
כד
ובעיקר הדבר שהחליטו כל הראשונים שדוד עשה שלא כתורה ובלי הסכמת הסנהדרין במלחמת ארם ושזה טעם המאן דאמר בגמ' דלא שמיה כיבוש כדברי הספרי, העיר אותי אח"כ חכם אחד ממה שמבואר במדרש תנחומא (פרשת דברים ג) ובילקוט (תהלים מזמור ס') בפסוק (ב) בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה והובא גם ברש"י ז"ל (שם) וזה לשונו: מכתם זה דוד שנעשה מלך וקרא עצמו עני תם שהלך בתמימות עם קונו, ללמד ללמדו הדבר, אימתי בהצותו את ארם נהרים מהו כשהלך יואב להלחם עם ארם נהרים יצאו לקראתו אמרו לו את מבני בניו של יעקב ואנו מבני בניו של לבן והרי התנאי שלהם קיים דכתיב (בראשית לב, נב) עד הגל הזה כששמע יואב כך חזר אצל דוד, אמר לו, מה אתה אומר הרי תנאי שבועת יעקב קיים, מיד הושיבו סנהדרין שושן עדות ללמד למדוהו ואמרו לו באמת כך היה התנאי, אלא שהם עברו תחלה בלעם הרשע לא כך אמר, מן ארם ינחני וגו' וכושן רשעתים לא שעבד בני וכו' הם הרשיעו עלינו שתי רשעיות כיון שהורו להם הסנהדרין כך חזר עליהם והרגום שנאמר בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב וגו', עכ"ל. והאריך שם עוד כעין זה גם במואב ובאדום שפגע בהם באותה המלחמה. גם במדרש רבה (בראשית פע"ד טו) בפסוק עד הגל הזה האריך טובא במאמר הזה, אלא שבמדרש רבה לא נזכר בפירוש אלא מואב ואדום. ומפרשי המדרש רבה היפה תואר והנזר הקודש, ושאר מפורשים כתבו שנכלל בזה גם המלחמה של ארם שהיה בידם הכריתת ברית של יעקב ולבן כמבואר בפירוש בשאר מדרשות שהבאתי.
ועל כל פנים הנה מבואר בפירוש בכמה מדרשות שאותה המלחמה של ארם שהוא כיבוש סוריא היתה ברשות הסנהדרין שהורו כן להלכה ולמדוהו על פי התורה הנקראת עדות. ואף שבתחלה שלח את יואב ולא שאל בסנהדרין מכל מקום טרם התחלת המלחמה יצאו לקראתו בטענה זו של הסנהדרין על פי התורה, וזה נגד כל דברי הראשונים ז"ל שהחליטו ופירשו כדברי הש"ס שאותה המלחמה היתה שלא כתורה ובלא הסכמת הסנהדרין. וכפי הנראה לכאורה שפירשו כן בש"ס לפי דעת הספרי וסברי שכל אותן המאמרי חכמינו ז"ל בכמה מדרשות שהיה בהוראת הסנהדרין על פי התורה פליגי על זה. והוא מן התימה שלא נזכר בשום מקום בדבריהם שיש איזו פלוגתא בזה. והיפה תואר שם על המדרש רבה האריך טובא לפרש אלו המדרשות ולא הזכיר מאומה שהספרי פליג בזה, וכל הראשונים הכריעו לדעת הספרי להלכה דמשום הכי לא שמיה כיבוש. ונתקשה היפה תואר מעיקרא מאי קסבר ששלח את יואב ולא שאל בסנהדרין ומאי שנא בתר הכי שהוצרך לדין סנהדרין. ותירץ דדוד ידע בעצמו הדין שהיה חכם מכל הסנהדרין והיה הדבר פשוט בעיניו ולא הוצרך לשאול, אלא כשתפסו על יואב ולא נתן על לבו להשיב בזאת חשש דוד על הדבר ולא רצה לסמוך על דעתו עד ששאל פי הסנהדרין. וכתב עוד שאין להקשות ממה שאיתא בפרק קמא דברכות (ג:) שבכל המלחמות היו נמלכין בסנהדרין תחלה דהתם היינו טעמא שנטלו רשות מהם כדי שיתפללו עליהם כדפירש רש"י, לא שהיו מודיעים להם על מי הולכים להלחם. ובנזר הקודש שם כתב על תירוץ זה שהוא דחוק מאוד כאשר באמת הוא דוחק גדול מכמה טעמים ואין להאריך.
ובעיני הוא חידוש שלא דברו מאומה מה נעשה בשאלות אורים ותומים מעיקרא כששלח את יואב למלחמה. ובנזר הקודש מחמת אותה הקושיא שלא נמלך בסנהדרין חידש דרך חדש בפירושא דכיבוש יחיד דרצה לומר שלא הוציא את הרבים למלחמה בכח מלוכה או בכח בית דין אלא שכר לו לעצמו אנגריא משלו לצורכו, ובכהאי גוונא אין צריך לשאול בסנהדרין כי אינו מוציא למלחמה בעל כרחם אלא בשלו יכול לעשות כפי חפצו ורצונו ומהאי טעמא נקרא כיבוש יחיד דלא שמיה כיבוש. ושוב כתב דנראה דעת הש"ס דמה שכבש דוד ארם שהיא סוריא טרם שכבש ארץ ישראל היה על פי התורה דאף לפי דרשת הספרי שאין לכבוש בחוצה לארץ טרם שנכבש כל ארץ ישראל, אין זה אלא בכיבוש רבים שמוציאין למלחמה בעל כרחם כחוק המלוכה אבל בכיבוש יחיד כהאי גוונא שכבש אז דוד באנגריא משלו זה לא אסרה תורה אף טרם שכובשין כל ארץ ישראל, ולכן אמרו בש"ס טעם כיבוש יחיד ולא אמרו שעשה שלא כתורה, וסיים דאף אם לא יהיה כן דעת הספרי מכל מקום נכון להתנצל כן על דוד לשיטת הגמ' וכדפרישית עד כאן תורף דבריו.
והנה בוודאי שמהראוי להתנצל על דוד שעשה הכל על פי התורה כאשר הארכתי למעלה, אבל אי אפשר לומר נגד כל הראשונים. ומ"ש דבש"ס פליג על הספרי וכתב פירוש חדש בלשון כיבוש יחיד, הנה מבואר בתוס' בשני מקומות בגיטין ובעבודה זרה, וברמב"ם (תרומות פ"א ה"ב), וברמב"ן בשני מקומות בספר המצוות (מצוה ד' ממצוות עשה ששכחן הרמב"ם) ובפירוש התורה (דברים יא, כד), וכן בר"ן ובריטב"א כולם פירשו בדעת הש"ס שהוא כדעת הספרי שעשה שלא כתורה ולכן לא שמיה כיבוש, וזולת זה אין חילוק בין אם היה הכיבוש ביחיד או ברבים.
גם בלשון רש"י ז"ל נראה לפי עניות דעתי דוחק להעמיס דברי הנזר הקודש שאין החילוק אלא אם הוא בעל כרחם או משלו, דאם כן עיקר חסר מן הספר שאין יסוד החילוק בין אם הוא יחיד או רבים אלא בין אם הוא בעל כרחם או ברצון, ולא נזכר מזה מאומה בלשון רש"י ז"ל. אלא אף אם נדחק להעמיס בלשון רש"י ז"ל אבל בכל הראשונים שהבאתי מבואר בפירוש ההיפוך ולא נוכל להעלות על הדעת לחלוק על כל הראשונים ז"ל. גם שאר קושיות יש בזה עוד ואין להאריך.
אמנם לפי מה שכתבתי לעיל לבאר ענינו של דוד המלך ע"ה בזה כי נקי הוא מכל חטא ועון אף לפי דעת הספרי מיושבין כל הקושיות, ואין שום פלוגתא בין הש"ס והספרי וכל המדרשות וכל הראשונים ז"ל, וכל דבריהם אמת וצדק, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. דוודאי היה לדוד חזון מה' שילך למלחמה זו ולא הוצרך לשאול בסנהדרין ובאורים ותומים כנביא אמת העושה בהוראת שעה, ולכן שלח ליואב בלי שאלת פי הסנהדרין. אמנם כאשר יצאו לקראתו בני ארם בטענה זו של הכריתות ברית שבין יעקב ללבן, הנה מבואר בתוס' (ב"ק לח. ד"ה נשא) דכששלח דוד יואב אל ארם נהרים וארם צובה ופגע במואבים וטענו אל תצר את מואב והשיב להם שהם פרצו גדר תחלה בימי בלעם שאין זה אלא דיחוי בעלמא וקרא דשופטים היה לו להביא אלא שמן התורה היה רוצה להביא מפני חילול השם יעי"ש. והרי דכיון שטענו בטענה של תורה צריך להשיב להם מדין תורה מפני חילול השם, ואם כן לא היה אפשר להשיב להם שהיה לו חזון מה' על אותה המלחמה דאף בישראל אין מגלין זה אלא לצנועים, ומכל שכן לאומות העולם שאין מאמינים בנביאי האמת אלא מה שרואין בעיניהם והוצרך להשיב על זה הלכה מבוררת לכן חזר אצל דוד והושיב סנהדרין על זה לברר הלכה ברורה גלוי לכל העמים. אבל על הזמן של המלחמה אם יהיה קודם כיבוש כל ארץ ישראל או אח"כ על זה לא שאל בסנהדרין כי בזה לא איכפת להו להאומות ואף אין יודעין מדרשת הספרי כמו שאיתא בגמ' (גיטין ס:) על הכתוב (הושע ח, יב) אכתוב להם רובי תורתי כמו זר נחשבו ופירש שם התוס' (ד"ה אתמוהי) שהעכו"ם כתבו להם תורה שבכתב ולא תורה שבע"פ, ועל כל פנים לא טענו מאומה מזה, אלא כל טענתם היה על עיקר המלחמה בשביל הכריתות ברית, ולכן הוצרך על זה מעשה בית דין של הסנהדרין לברר הלכה בשביל חילול השם של למה יאמרו הגוים והורו להם כהלכה שאין לחוש לכריתות הברית אבל מהזמן לא דברו כלום כי דוד וגם הסנהדרין ידעו שהוא על פי ה' כי ידעו ענינו של דוד. ולכן בכל אותן המדרשות שמבואר שהיה בהוראת הסנהדרין אינו מוזכר שם, אלא השאלה של הכריתות ברית ולא הזכירו כלל משאלת הזמן, ובספרי אינו מוזכר כלל השאלה של הכריתות ברית שהיה על פי הסנהדרין אלא שאלת הזמן שהקדים זמן מלחמה זו טרם שכבש כל ארץ ישראל והניח מז' האומות וזה היה שלא כתורה אלא בהוראת שעה על פי נבואה ושפיר פירשו הראשונים דעת הש"ס בזה דלכן לא שמיה כיבוש כאר הארכתי למעלה בביאור הענין ואין שום סתירה בכל המקומות שבדברי חכמינו ז"ל ובכל הראשונים והכל על מקומו יבוא בשלום. ועל כל פנים בדא קיימינן שאין מזה קושיא על שיטת רש"י והרמב"ם וסייעתם.