אגדות מהרי"ט/סוכה/פרק ד
אגדות מהרי"ט – מסכת סוכה – פרק ד
[מ"ג ע"א] דתניא (ויקרא כ"ג) ולקחתם וכו' לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול. [עיין מש"כ לעיל בס"ד ריש פרק שלישי ד"ה מתניתין וד"ה אפ"ל].
[שם] דתניא (ויקרא כ"ג) ולקחתם וכו' לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול. הנה מצינו בכמה מקומות דהיכא דכתיב לכם דרשינן ליה לכם לכל צרכיכם, וכשיטת ר' יהודה (ביצה כ"ח ע"ב) דדריש גבי יו"ט דכתיב הוא לבדו יעשה לכם לכל צרכיכם. ולפי זה צ"ב כיצד ניתן לדרוש לכם האמור גבי לולב לכל צרכיכם.
ואפשר לבאר בהקדם מה דאיתא במדרש רבה (פ"ל י"ב) ד"א פרי עץ הדר וכו', מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים וכו', מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים וכו', מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה וכו', מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים וכו', אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרים אלו על אלו וכו', עכ"ד המדרש. וכבר נתקשה היפה תואר בהבנת דברי המדרש, דעל כרחך אי אפשר לפרשו כפשוטו שאין בהם תורה ומעשים טובים כלל, שהרי אמרינן כפלח הרמון רקתך, אפילו ריקנים שבך מלאים מצות כרמון, אלא הכוונה על אותם אנשים שהם פרושים מן החטא אבל אינם עושים מעשים טובים, או יהיה הפשט דהם עושים גם מעשים טובים אבל אין בהם מצות יתירות וזהירות במעשיהם, דאע"פ שהם מניחים תפילין ויש להם ציצית בבגדם ומתפללים וקורים ק"ש בכל יום, מ"מ אינם מתאמצים במצות ואין להם מסנ"פ יתירה על התורה והמצות, ועל כן מקרי שאין בהם מצות ומעשים טובים, ועליהם אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת עכת"ד. אמנם הוא דחוק קצת בלשון המדרש שסתם בלישנא וכתב בסתמא שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.
ונראה לבאר הענין על פי דרכו של היפה תואר ז"ל אך באופן אחר, דהנה מ"ש היפה תואר דאין כוונת המדרש כפשוטו על בני אדם שאין בהם מצות ומעשים טובים כלל, ודאי שפתו ברור מללו, שהרי בני אדם כאלו אין שייך להתקשר עמהם כלל אפילו ברמז, והאמת יורה דרכו דמיירי בבני אדם שומרי תורה ומצות, אלא שאינם על צד השלימות וכנ"ל. אמנם אכתי הענין צריך ביאור קצת להבין מהו הגדר בזה, ומי כהחכם יודע פשר דבר להבחין מי הוא זה הנחשב לבעל תורה ומעשים טובים, ואיזה הוא הנחשב לאין בו תורה ומעשים טובים.
ואפ"ל ביאור הדברים לענינינו, בהקדם דברי האור החיים הקדוש (בפירושו ראשון לציון על מגילת איכה), על הפסוק בכה תבכה בלילה וגו' אין לה מנחם מכל אוהביה כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים, דיל"ד בלשון הכתוב דרישיה לאו סיפי' שהפליג מן הקצה עד הקצה, דפתח באוהבים וסיים בבוגדים ואויבים, וכתב האוהחה"ק לפרש בב' אנפין, וזלה"ק: והנה יש ג' בחינות בישראל, הא' הם תלמידי חכמים העובדים ה' אבל אין לומדים כמצטרך, הב' הם ההמון העוברים על מצות ה' מבלי ידיעתם בתורה כעמי הארץ, והג' הם הרשעים העוברים על התורה ברשע, לזה כנגד הא' אמר אין לה מנחם מכל אוהביה, הם האוהבים אותה באמת על ידי עסק התורה אבל לא נחמו אותה ולא בגדו בה, והב' כל רעיה, ר"ל אינם אוהבים אלא ריעים שאינם כל כך רשעים אבל מצד שאינם לומדים בגדו בה, וכנגד הג' שהם הרשעים אמר היו לאויבים ממש. או יאמר שהכתוב מדבר בסוג אחד שמתחלה הוא אוהב וכשאינו מנחם נעשה רע ולבסוף בוגד ולבסוף אויב וכו' עכלה"ק.
ויש להרחיב הדיבור בזה בקצת תוספות ביאור, כי הנה מדבריו הקדושים למדנו כי בקרב ישראל נמצאים ג' כתות שאינם עוסקים בתורה ומצות כדבעי שהכתוב מתאונן עליהם, הכת הא' הם בני אדם שומרי תורה ומצות העובדים את השי"ת, אבל חסר להם כח השלימות שאינם מתנהגים בזהירות לבקש את האמת וללכת בדרך הטוב והישר כמצטרך, וחסר להם הפנימיות שהיה צריך להיות, ועליהם נאמר אין לה מנחם מכל אוהביה, דאף שהם אוהביה שלומדים תורה ועושים מצות, מ"מ אין בהם נחמה לכנסת ישראל, כי איננה העבודה האמיתית, דהקב"ה מבקש את השלימות שישלימו את עצמן. והכת הב' הם המון העם שאינם בבחינת אוהביה, ומ"מ גם הם מקיימים את התורה ואת המצות, ועל כן הם קרויים כל רעיה, אך הם מתרשלים לפעמים ועוברים על מצות התורה מחמת חסרון ידיעתם, ולצד התרפותם והתרשלותם אמר הכתוב עליהם כי בגדו בה. והכת השלישית הם שונאי הדת העושים במזיד ובשאט נפש, ועליהם הוא אומר היו לה לאויבים. ואחר כך הוסיף הוא ז"ל עוד בחינה, דלא בלבד שנמצאים ג' כתות במדריגות חלוקות זו למטה מזו, אלא כל ג' בחינות אלו נמצאים באדם אחד שהוא כולל בתוכו שלשת כתות אלו, שבראשונה הוא עדיין אוהב שהוא עוסק בתורה ומקיים מצותיה, אך מפאת שהוא נעדר השלימות ואינו מתאמץ לתקן את פנימיותו ואת מדותיו, זו הדרך מביאתו לרדת קמעא קמעא ולהתרשל זעיר שם זעיר פה בתורה ובמצות עד שהוא נהפך מאוהב לבוגד, ואם יעבור עליו זמן מה בהיותו בוגד ואינו שב מדרכו לשוב ולהתנחם אזי עלול הוא לנפול ולרדת עד שיתהפך מבוגד לאויב ושונא הדת. ולפי זה מקונן הכתוב על סוג א' של בני אדם שהלכו מדחי אל דחי מהיותם אוהביה עד שנתהפכו להיות לאויבים רח"ל.
ועל דרך זה יתכן לומר גם כן בענין הארבעה כתות שבישראל הרמוזות בד' מינים שבלולב, דאין המדובר בארבעה כתי אנשים נפרדים שלא ראי זה כראי זה, אלא מיירי באיש אחד שהוא כולל בתוך נפשו ארבעה סוגים אלו, והוא מתהפך כאופן פעם הוא במצב זה ופעם במצב אחר לפי בחינתו באותה שעה, יש זמן שהוא בבחינת אתרוג שיש לו טעם וריח דהיינו שיש בו תורה ומעשים טובים יחד, ויש זמן שהוא בבחינת יש לו תורה ואין לו מצות, ויש זמן אשר הוא בבחינת יש לו מצות ואין לו תורה, וע"ד שכתב האוהחה"ק בפירושו הב', אלא שלפי דבריו ז"ל מיירי הכתוב באיש שיש בו בחינת חלוקות אלו בזמנים נפרדים, שבמשך זמן הוא נהפך מדרגא לדרגא כנ"ל, אמנם יתכן עוד שיהיו כל בחינת חלוקות אלו באדם אחד ובזמן אחד ביחד, דגם בעוד שהוא עוסק בתורב ומצות הוא משתנה ומתהפך בפרק זמן קצר מאוהב לבוגד ומבוגד לשונא וחוזר חלילה לפי מצב נפשו. כי הנה יתכן אצל האדם שיש לו שעה אשר בה יש לו קצת חשקות התורה ולקיים מצות השי"ת והוא מתאוה וחפץ להיות יהודי כדבעי, ומיד בשעה שלאחריה הוא מתרפה ומתרשל מהתורה והמצות ונעשה בוגד, ויש זמנים אשר תייסרהו רעתו ולבו עליו יכאב על התרשלותו מתורה ומצות, וכדי להצדיק את עצמו ולהסיר את האשמה מעליו הוא מגיע לדיעה זו שהדרך האמת איננו טוב, עד שלבסוף הוא נעשה אויב לדרך האמת. עכ"פ אותו האדם עצמו בעודו שומר את התורה ואת המצות יתכן שיומו מתחלק לכמה אופנים, ויעברו עליו כמה זמנים שונים ובחינת חלוקות זו מזו, עד שיהיו בו במשך זמן קצר כל ענין הד' כתות הנ"ל.
ויתבאר בביאור יותר, דהנה יהודי העוסק בתורה ורצונו להשלים עצמו ולבקש את האמת, ולזכך את עצמו מחומריותו (זיך אויס איידלען) ואת מדותיו וכל התנהגותו, אזי יש לו טעם ויש לו ריח שיש לו תורה ויש לו מעשים טובים. אמנם אם הוא לומד ואינו מתכוון בתלמודו כדי להזדכך ולטהר את נפשו, אזי יש לו תורה אבל אין לו מעשים טובים, דגדול תלמוד בזמן שמביא לידי מעשה, אם כן האדם הזה בעצמו שלפעמים יש לו רגעא טבא (א גוטע מינוט) שמכוון בה תורה ומצות ויש בו תורה ויש בו מעשים טובים, מתחלף מצבו מרגע לרגע, וכד חלפא שעתא זעירא הוא מגיע למצב שאינו מכוון לקיום המצות, ואזי הוא בבחינת יש בו תורה ואין בו מעשים. ויש אשר הוא עושה מצוה אבל אין בו תורה, ע"ד שכתבו בספה"ק על אמרם ז"ל (כתובות נ' ע"א) עושה צדקה בכל עת, זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים, דאע"פ שגם זו מצוה וצריך לעסוק בזה, מ"מ עליה המליצו המליצים ואל יבא "בכל עת" אל הקדש, דאם עוסק תדיר רק במצוה זו בלבד של עושה צדקה בכל עת אי אפשר להגיע אל הקדושה, והנה ג"ז מצוה והעוסק בה לשם מצוה יש בידו מצוה, מ"מ אין זה תורה, ואם כן לעת כזאת הוא בבחינת יש בו מעשים טובים ואין בו תורה.
ולפעמים יתכן שהאדם עוסק במשא ומתן בכל עת, אבל גם בבחינת עושה צדקה איננו, דהיינו שעובד ועוסק במשא ומתן בשעה שאין לו בה עוד צורך עבור פרנסת בניו וב"ב, שזה אינו לשם מצוה אלא לשם משא ומתן גרידא להרבות ממון ולצבור הון, ובכגון דא אין בו לא תורה ולא מצות, שהרי לתורה בוודאי איננו מכוון, ואף גם לשם מצוה לא יתחשב, ובפרט אם אין משא ומתן באמונה וכדומה, ומה גם אם התנהגותו הוא באופן כזה שיגיע על ידי זה לידי מכשוכלים, ויהיה נעשה מגושם במקום עבודתו, הן אם הוא פועל והן אם עוסק במסחר, דהמקום גורם והסביבה גורמת, ואופן התעסקותו שאינו לשם תורה ולא לשם מצות עלול להביא לידי כך שיתגשם ח"ו, ואזי הוא ריקם מכל וכל והוא בלא תורה ובלא מעשים טובים, ובאותה שעה הוא מגושם לגמרי ואין לו טעם וריח.
והאוהחה"ק לפי דרכו כתב שיתכן באדם א' בחינות חלוקות אלא שלא בזמן קרוב כנ"ל, אבל באופן שבארנו יתכן שיהיו נמצאים כל אלו הד' כתות שבישראל יחד באדם אחד גם בזמן קרוב ובתוך מעת לעת אחד, שבמשך כ"ד שעות היום ישתנה כמה פעמים ויתהפך לכמה גוונין, ולא זו בלבד אלא אף במשך שמנה שעות העבודה בלבד יתכן שימצאו בו כל אלו הבחינות, ועל אחת כמה וכמה אם הוא עובד שעות נוספות (איבער שטונדען) בכוונה לאסוף הון, יש מקום שיהיו בו כל אלו הבחינות בבת אחת ובזה אחר זה. ולזאת צריכין להתבונן היטב ולהיות זריז ונשמר שלא יהיה נמשך ונופל ח"ו לבחינה זו של אין בו טעם ואין בו ריח, דהיינו שלא יגיע למצב שיהיו מעשיו בלא תורה ובלא מצות, וכדאמרן שאף באדם שיש בו תורה ומצות יתכן שמדי פעם במשך עבודתו הוא מגיע למצב שאין בו תורה ולא מצות, וכעין מ"ש היפה תואר שאף לזה יקרא אין בו תורה ואין בו מצות. וכנגד כל אלו הבחינות המרומזים בד' מינים שבלולב בא הכתוב לזרז באמרו ולקחתם "לכם" וגו', כלומר עבור עצמכם ולמענכם, וע"ד שדרשו ז"ל לכם לכל צרכיכם, והכוונה כי "לכם" לעצמכם שייכים כל אלו הבחינות, ויתכן שתגיעו לידי ד' כתות גם יחד, ובכם הדבר תלוי בהי מינייהו ליעול ולאיזה מן הכתות והדרכים ישים מגמתו.
[מ"ד ע"א] אתמר ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר ערבה מנהג נביאים. אא"ז זלה"ה בייטב פנים (להושענה רבה) כתב לבאר הא דאמרז"ל חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר מנהג נביאים, וקיי"ל כמ"ד מנהג נביאים הוא יעיי"ש, והכי איתא בשו"ע או"ח (סי' תרס"ד), להבין מה ענין נביאים לזה, וגם לבאר ענין חובת היום ליטול ערבה בפני עצמה מלבד הערבה הנאגדת עם הלולב.
וביאר שם בארוכה שיש בזה ענין נבואה על סוף ימי הגלות האחרון, דכל המועדים הם לזכרון על העבר ושמיני עצרת הוא על שם העתיד, שאחר הגאולה יהיה יו"ט וכו', והנה הושענה רבה שהוא סוף חוה"מ ערב יו"ט ירמוז על סוף הגלות שקודם יו"ט, והנה מבואר במדרש (ויק"ר פ"ל סי"ב) בענין רמז הד' מינים, דערבה שאין בה לא טעם ולא ריח ירמוז על אנשים מישראל שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ואמר הקב"ה יאגדו אלו עם אלו וכו', והנה יש שני מיני ערבות, יש ערבה הגדילה על נחל שבו מים יפים וכו', אמנם יש ערבה הגדילה על נחל שבו מים הזדונים מים הרעים, הן המה כת החדשה הידועה המינים והאפיקורסים שאין בהם לא טעם ולא ריח אמונה, ולא די שהם רשעים בפני עצמן אלא שרוצים להחטיא ולהרשיע את אחרים ולהרוס דת הישראלי, המקום ירחם עלינו ויכלה הקוצים מהכרם, וזהו שאנו מבקשים בהושענות כלה מרשיעי לבל עוד תרשיעי וכו'. והנה הנביאים ראו בנבואה שכן יהיה בדור הזה בסוף הגלות לזה הנהיגו ליטול נגדם ערבה בפני עצמה, וחובטין אותה בקרקע להשפיל הרשעים הדומים לערבה עד לעפר הקרקע, ולהפיל מהם העלים הדומים לשפתים לבל יביעו בפיהם ובשפתותיהם חרבות לחרוב הד"ת, ולהכניע ולהסיר זוהמת הרשעים המחטיאים ומרשיעים המה יכרעו ויפולו, יעיי"ש שהאריך.
ועל פי דרכו ז"ל אפ"ל עוד טעם שנוטלין הערבה בפני עצמה ותורת חסד על לשונה, על פי דברי המדרש הנ"ל דערבה רומז על בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, וכבר מבואר בדברינו לעיל דאין הרמז של ערבה על בני אדם שעוברים על מצות הבורא יתברך בזדון ושאט נפש, דמאלו לא דברה תורה ולא צותה תורה לעשות שום התחברות עמהם אפילו דרך רמז בעלמא (עיין ד"י א' דסוכות אות מ"ז), אלא הכוונה כמ"ש היפה תואר דרומז על בני אדם שמקיימין את המצות, אלא שאינם על צד השלימות רק כמצות אנשים מלומדה, או שאין להם זהירות יתירה במעשיהם, ומ"מ פרושים הם מן החטא.
ובזה מתורץ הני מילי סתיראי בדברי רז"ל, דכאן נאמר שישנם בישראל כת אחת שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ואילו במקו"א אמרז"ל (עירובין י"ט) אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון. ועל פי הנ"ל מבואר דבאמת הם מקיימין את המצות, ועל כן כשהם בפני עצמם נאמר עליהם שהם מלאים מצות כרמון, אלא דבשעה שמאגדין אותם ביחד עם שאר ג' המינים הרומזים על בני אדם שיש להם עכ"פ תורה או מעשים טובים על צד השלימות, לעומתם אין למעשיהם של הללו שום ערך וחשיבות כיון שאינם בשלימות, וע"ד שאמרה הצרפית לאליהו באת אלי להזכיר את עוני (מ"א י"ז), ופרש"י עד שלא באת אלי היו שוקלין מעשי ומעשה עירי והייתי צדיקת ביניהם ומשבאת אצלי לפי מעשיך איני חשובה כלום ואין צדיקתי ניכרת, ועל כן כשהם באגודה אחת עם בני אדם שיש להם תורה או מעשים טובים נאמר עליהם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.
עכ"פ גם הערבה של מצוה רומזת לבני אדם כאלו שמקיימין מצות התורה אלא שהם נעדרי השלימות. ובעוה"ר כעת הננו בבחינה זו של הערבה לבדה בפני עצמה, דכל הצדיקים קדושי עליונים מדורות הקודמים הרמוזים באתרוג, שהיה בהם תורה ומעשים טובים ועבדו להשי"ת באמת וכל מעשיהם היה בלתי לה' לבדו, וגם רוב מנין ורוב בנין של הכלל ישראל שהיו עכ"פ בבחינת הלולב או ההדס, שהי' להם תורה או מעשים טובים, כולם ספו תמו ואינם עוד בעולם ואנחנו נשארנו לאנחות, והגם שאנו מקיימין עוד את התורה ואת המצות, מ"מ כל מעשינו חסר בהם השלימות כבחינה הרמוזה בערבה שביחד עם ג' המינים כלא נחשבת, וכמו כן לעומת יקרת ערכם של צדיקי אמת כאפס וכאין נדמינו, ובכגון דא יאמר אין בו תורה ואין בו מעשים טובים, אמנם אחרי אשר נשארנו לבדנה בבחינת הערבה לבדה, ראוי שנחשב גם אנחנו כמלאי מצות כרמון.
ועל כן כדי לרמז על כך, תקנו הנביאים הקדושים שבהושענא רבה תהא הערבה ניטלת בפני עצמה, וכדברי ק"ז זלה"ה הנ"ל שהושענה רבה שהוא סוף חוה"מ מורה על סוף ימי הגלות לפני הגאולה, ואז תהיה הערבה בפני עצמה מבלי שאר הג' מינים, דמחמת גודל החבלי משיח נשארנו בבחינת הערבה לבד כנ"ל, ובמצב כזה גם הערבה לבדה נחשבת וניטלת למצוה. וזהו קצת בחינת נחמה לנו, שאע"פ שלעומת הדורות הקודמים כלא נחשבנו, ואלמלי היינו ביחד עם שאר הג' מינים שבישראל היינו נחשבים כאין בנו וכו', מ"מ בדור שפל שהערבה היא לבדה בפני עצמה, אזי גם היא חשובה וניטלת למצוה, וגם מעשינו יהיו רצויים לפני הקב"ה, והבן.
[מ"ו ע"א] העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו כו'. וכתבו התוס' וז"ל צריך לפרש טעם מאי שנא דיש מצות שתקינו לברך שהחיינו ויש מצות שלא תקינו, בעשיית סוכה ולולב תקינו וכו', ובעשיית ציצית ותפילין לא תקינו וכו', וכן אפדיון הבן מברך שהחיינו כדאיתא בסוף פרק ערבי פסחים (פסחים קכ"א:), ואילו אמילה לא מברך וכו', וכן אקריאת מגילה מברך שהחיינו וכו', ואילו אקריאת הלל לא מברך. ונראה דמצות שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו. ודאמרינן בהרואה (ברכות נ"ד.) דמברך על כלים חדשים, כתב רב שרירא גאון דלא סמכינן עלה, דמסקינן בפרק בכל מערבין (עירובין מ:) דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן. וקשה מפדיון הבן [ר"ל דאינו תלוי בזמן ומברכין עליה שהחיינו] עכ"ל.
והנה איתא במשנה (ברכות נ"ד ע"א) בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. וכן איפסקא הלכתא בש"ע או"ח (סי' רכ"ג ס"ג), אמנם המגן אברהם (סק"ה) כתב לא ראיתי נזהרין בזה, ואפשר דסומכין על מ"ש התוספות בפ"ד דסוכה (מ"ו ע"א) בשם רב שרירא גאון אין מברכין, כיון שאינו בא מזמן לזמן עיי"ש, ומ"מ אין להקל עכ"ל המגן אברהם.
ובאמת כל הענין צריך ביאור, דבמשנה (ברכות נ"ד ע"א) כתבו סתמא דבנה בית חדש מברך שהחיינו, וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והבית יוסף ושאר פוסקים, שסתמו דבריהם כההוא דמתני', ולכאורה יקשה עליהם קושית רב שרירא גאון, דבמס' עירובין אמרינן דאין מברכין שהחיינו רק במידי דאתי מזמן לזמן, והב"י (סי' רכ"ד) הביא מ"ש בת"ה (סי' ל"ז) דלא קיי"ל כרב שרירא גאון, דהא כל המחברים מייתי ההוא דפרק הרואה לפסק הלכה עכ"ל, וסיים ב"י דדבריו נכונים הם, שלא לחוש לדברי רב שרירא במקום הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים שסתמו דבריהם כההוא דפרק הרואה עכ"ל הב"י. ולפי זה ראוי להבין מנהג העולם, מה שאין נוהגין לברך שהחיינו, ואיך שבקינן ליה לסתמיה דמתני' וכל הני פוסקים. עוד הביא הבית יוסף מתשובת הרשב"א (סי' רמ"ה) שכתב מסתבר דכל שנולד לו בן צריך לברך שהחיינו וכו', דהא קיי"ל כר' יוחנן בפ' הרואה, בין קנה בתים אחרים בין לא קנה מברך שהחיינו, אלא שלא ראיתי שנהגו כן אפילו הגדולים אשר בארץ, ושמא עשאום רשות דאמרינן בעירובין (מ' ע"ב) דכל שאין בא מזמן לזמן אין מברכין שהחיינו בחובה, ומפני שראיתי גדולי הדור שלא נהגו לאמרו אני דוחק כן, ואע"פ שאין זה מספיק כל הצורך, שהרי בפדיון הבן תקנו זמן וכו', ונדחק הרשב"א ליישב מנהג העולם שאין מברכין שהחיינו, ומה שבפדיון הבן מברכין שהחיינו עיי"ש.
ונראה לבאר כל הענין, דהנה הר"ן (בסוגיין) מתרץ ליה לקושית התוספות מפדיון הבן, וז"ל: ופדיון הבן אע"ג דלאו מזמן לזמן קאתי, אפ"ה כיון שהיא מצוה תלויה בזמן ל' יום של תינוק, שיצא אז מכלל נפל ונכנס לכלל קיימא וחיות, שפיר שייך לברוכי ביה שהחיינו עכ"ל. ומעתה כמו כן אפ"ל בבנה בית חדש, דהנה במי שהולך אחר רצונו ותאוות לבבו, לא הוי אצלו בנין בית חדש וכלים חדשים דבר התלוי בזמן, דרצון המתאוה אינו תלוי בזמן כלל, אמנם הדבוק בהשי"ת בכל תנועותיו, וכל כוונתו אפילו בדברים של רשות רק לשם שמים ולעשות רצון הבורא יתברך, כדכתיב בכל דרכיך דעהו, ואמרו חכמים כל מעשיך יהיה לשם שמים, והאריך המחבר בשו"ע או"ח (סי' רל"א) בביאור הלכה זו, וז"ל: אפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה וכו', וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו וכו', כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו, ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יעשהו ואם לאו לא יעשהו, ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד עכ"ל.
והנה כבר אמרו ז"ל דהשגחה סיבת הדבקות, ועל כן הדבוק בהשי"ת בכל תנועותיו לעשות רק רצונו יתברך, מושגח מאתו יתברך בהשגחה פרטיות, ומה' מצעדי גבר כוננו לתת לו כל צרכיו בעתו ובזמנו, כפי הצורך לבחינת ותיקון נשמתו, וכמו שאמר האוה"ח הק' עה"פ ויש אשר יהיה הענן על המשכן כנ"ל, וכמו שהיה בבריאת שמים וארץ שהוקצב זמן לכל הנבראים, ורק השי"ת היודע נסתרות יבחין איזה זמן המוכשר ומסוגל לתכלית נשמתו, ועל כן האיש אשר עיניו מצפים ומחכים להשגחת הבורא יתברך, כל עניניו תלוים בזמן אשר הוקצב לו מאתו יתברך לטובת ותיקון נשמתו, ולא יתאוה לדחוק את השעה כדי להשיג מעניני העולם הזה, רק יבטח באלקיו אשר יזמין לו בשעה שהוא לטובתו ולתיקון נשמתו, כי דבר זה אין בהשגת שכל אנושי לכוין העת אשר הוא לטובה, ממילא הכל תלוי בזמן כפי אשר הוקצב מאתו יתברך, לפי המצב ולפי הבחי' ושורש נשמתו ולאו כל העתים שווים.
ולפי זה מי שהוא בבחינה זו צריך לברך שהחיינו בבנה בית חדש וקנה כלים חדשים וכן כולהו, דהכל תלוי בזמן על פי מצות התורה, והוי כפדיון הבן כתירוץ הר"ן דעל פי מצות התורה הוא דבר התלוי בזמן. ובזה יתורץ קושית רב שרירא גאון ז"ל, וא"ש מה דאיפסק בשו"ע דבונה בית חדש וקונה כלים חדשים מברך שהחיינו, והוא על פי מה דאיפסקא בשו"ע (סי' רל"א) בכל דרכיך דעהו אפילו בדברים של רשות, ומי שהוא בבחינה זו צריך לברך שהחיינו, דהוי דבר התלוי בזמן כנ"ל, אמנם מה שרוב העולם אין נזהרין לברך שהחיינו לשיטתם אזלי, דבעוה"ר נתמעטו הדורות, ומועטים המה המכוונים רק לשם שמים, ומי שתולה עניניו ברצון עצמו והנאתו, לא הוי אצלו בית חדש וכלים חדשים דבר התלוי בזמן, כיון דהנאתו ורצונו תדירה, ועל כן אין להם לברך שהחיינו, אבל דברי השו"ע והפוסקים א"ש, ול"ק קושית רב שרירא גאון דהרי אינה באה מזמן לזמן, דעפ"י עצם החיוב דבכל דרכיך דעהו הוי תלוי בזמן כנ"ל.
[מ"ח ע"א] דת"ר והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון [לשמחה]. ידוע קושית העולם דבכל מקום בא מלת "אך" למעט ואיך יהיה כאן אך לרבות, וכבר ביארו קושיא זו בתירוצים שונים (עיין יט"פ לשמ"ע אות ט"ז י"ז). אמנם לי נראה לרמז בזה, על פי מה דאיתא במדרש ילקוט (סו"פ פנחס) טעם שאין מקריבין בשמיני עצרת רק פר אחד ואיל אחד, לפי שכל שבעת ימי החג היו ישראל עסוקים בקרבנותיהם של אוה"ע, וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב"ה לישראל עכשיו אני ואתם נשמח יחד, ואיני מטריח עליהם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד ע"כ. הרי שבשמיני עצרת צוה הקב"ה להמעיט בקרבנות, ואע"פ שאמרו אין שמחה אלא בבשר, מ"מ צוה להמעיט בו כדי שיהיו פנויים יותר לדביקות השי"ת. וזהו פי' הגמרא והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט האחרון לשמחה, היינו שצריך להרבות בשמחה של דביקות הבורא ברוך הוא, ואולם בעבור זה יש צורך גם להמעיט בשמחה הוא שמחת הבשר, כדי שיוכלו להיות פנויים להרבות בשמחה זו של דביקות הבורא ברוך הוא, ונמצא שתיבת אך באמת בא למעט, אלא שמ"מ יש בו גם ריבוי, והמיעוט הוא למעט בשמחת הגוף כדי שיוכלו להרבות בשמחת דביקות ה'.
ועוד אפ"ל קצת לאידך גיסא, דהנה שמחת התורה אין לה שיעור וערך, והזמן קצר לשמוח בשמחתה ולגמור את השמחה, ומן ההכרח לצמצם הזמן לפי שישנם עוד שאר חובת היום כגון קידוש וסעודה ואחר כך ק"ש של שחרית ותפלה, שכל זאת גם כן שייך לשמחת התורה, וז"ש והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה, היינו שבאמת צריך להרבות מאוד בשמחת התורה בליל יו"ט האחרון, אמנם הנה כי כן לא ישאר זמן לשאר הדברים הבאים חובה מצד חובת היום, לזה בא תיבת אך למעט דמוכרחין לקצר ולמעט קצת בשמחת התורה כדי לקיים גם שאר חובת היום. (וע"ע בייט"פ לשמ"ע אות ז').
[מ"ח ע"ב] הנהו תרי מיני חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה וכו', א"ל ההוא מינא דשמיה ששון לר' אבהו עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי, דכתיב ושאבתם מים בששון, א"ל אי הוה כתיב לששון כדקאמרת, השתא דכתיב בששון, משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא (עורו של אותו צדוקי יפשיטו ויעשו הימנו נאד). והוא מאמר תמוה.
ואפ"ל בהקדם לפרש הא דתנן במתניתין (לקמן נ"א ע"א) גבי שמחת בית השואבה, במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול, ובגמרא שם (בע"ב) מפרש מאי תיקון גדול יעיי"ש. ואכתי ראוי להבין מדוע קראו חכז"ל לתיקון זה בשם תיקון "גדול" דייקא ולא אמרו סתם ובונים גזוזטרא וכו'. ואפ"ל דהנה בליל מוצאי יו"ט הראשון שהיו מתחילין בשמחה הגדולה והעצומה של שמחת בית השואבה הוא ליל אושפיזא דיצחק, וטעם שמתחלת השמחה היתירה הלזו דוקא בליל זה הוא, על פי מה שהקשו בספה"ק על טעם קריאת שמו של יצחק על שם הצחוק, כמו שאמרה שרה בשעת לידתו צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי, והלא בחינת הצחוק והשמחה הם מצד החסד, ואין זה מענין מידתו של יצחק שהוא בחינת הגבורה ודין דהרי הם שני הפכים. אמנם כבר נתבאר בספה"ק דמדת הדין וגבורות יצחק לא נצרכו אלא כדי להשתמש בהם כלפי או"ה ושונאי ישראל, ולהתגבר וללחום בהם נגד כוחות הטומאה והיצר, משא"כ כלפי ישראל תהא נוהגת מדת החסד והרחמים, וגם על ידי יצחק אבינו עצמו יוצאים חסדים גדולים לישראל, וכדמצינו בגמ' (שבת פ"ט ע"ב) דלעת"ל כאשר יאמר הקב"ה להאבות הקדושים בניך חטאו, יהיה יצחק אבינו ע"ה מליץ יושר ומלמד סניגוריא על ישראל יותר מכל האבות, וכבר נתבאר טעמא דמילתא בכמה אנפין איך במידתו של יצחק נכללין תרווייהו גם יחד יראה וגם שמחה, דהגבורות יחולו על ראש שונאינו והשמחה לישראל, וגם הברכות שמהם נזונים ומתקיימים הכלל ישראל ניתנו על ידי יצחק אבינו ע"ה, ועל כן שפיר נקרא שמו על שם הצחוק המורה על בחינת חסדים כי מבחינתו נמשכים חסדים גדולים לישראל.
ולפי"ז א"ש הטעם שמתחלת השמחה היתירה הלזו דוקא בליל זה, הוא ג"כ כדאמרן דעל כן נקרא שמו יצחק על שם הצחוק אע"פ שהוא היפך מידתו, מפני שעיקר מדת הגבורה של יצחק הוא רק עבור שונאי ישראל, משא"כ על בני ישראל אדרבה יצחק ממליץ טוב ומעורר רחמים עליהם, ואם כן במדתו של יצחק דייקא נשפע שפע רחמים וחסדים על ישראל, ושפיר מקומו של התחלת עיקר השמחה הגדולה הזאת בליל אושפיזא דיליה.
והנה ידוע מספה"ק כי בעת ירידת השפעה טובה לעולם בקל יוכלו גם רשעים ליהנות הימנה, דח"ו אם אין ישראל ראויים בעמעשיהם וצריך הקב"ה לעשות עמהם צדקה במתנת חנם, אזי יוכל להיות שיתאחזו גם החיצונים בההשפעה (עיין עבודת ישראל לראש השנה שהאריך בזה), אמנם באושפיזא דיצחק על ידי שהחסדים מקושרים עם מדת הגבורה שעיקרה עבור שונאי ישראל, עי"כ בשעת השפעת החסדים לעולם יחולו הגבורות על ראש שונאינו, ויהיה החסד רק לבני ישראל ולא יוכלו הרשעים ליהנות ממנו, וזהו תיקון למדת החסד שלא יוכלו החיצונים להתאחז בו ולא יגיע ממנו לרשעים. והנה נודע כי גדולה היא מדת החסד כמ"ש רשיז"ל (פ' ואתחנן) את גדלך זו מדת טובך, ואמר התוב (דה"א כ"ט) לך ה' הגדולה והגבורה וגו', הגדולה זו מדת החסד כנודע.
וז"ש במתניתין שהיו מתקנין שם תיקון גדול, כלומר שעשו תיקון בשמחת בית השואבה ליל אושפיזא דיצחק, שבכח מדתו של יצחק גדרו בעד כוחות הרע כדאיתא התם, ונשפעו הדינים והגבורות על ראש אוה"ע, וזה היה תיקון "גדול", ר"ל שהיה תיקון למדת החסד הנקרא גדול, שלא יושפע ממנו לשונאי ישראל והטוב יהי' אך לבית ישראל. (וע"ע בנ"י מאמר צילא דמהימנותא אות ל' מ"ש בזה לפי דרכו).
ובבחינה זו יתכן עוד להבין דברי חכמים וחידותם במאמר תמוה הנ"ל, דהנה לדרכנו יתכן דאותו צדוקי נתכוון להקניט את ר' אבהו, כי כאשר עתיד הקב"ה להשפיע השפעות טובות לעמו ישראל עתיד גם הוא לשאוב מאותם השפעות, וז"ש עתידיתו דתמלו לי מים, דמים רומזים על חסדים כנודע, והביא ראיה דכתיב ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, ופירש המקרא לפי שטותו דבזמן שיפתח הקב"ה את מעינות הישועה ויריק על עמו ישראל ישועות והשפעות טובות ישאבו מים יחד עם ששון, שגם הוא יחטוף עמהם ממעיינות הנובעים השפעות טובות, והשיבו ר' אבהו כי טעות גדולה בידו דלא כתיב לששון אלא בששון, וכדקמפרש ואזיל שיפשיטו עורו הימנו וכו', והכוונה כדאמרן דשמחת בית השואבה שהיא מקור השפעות טובות לישראל, ועליה אמר קרא ושאבתם מים בששון וגו' (כדאיתא שם בגמ' להלן דף נ' ע"ב) הי' תחלתו באושפיזא דיצחק, ועל ידי מידתו של יצחק היו מתקנין תיקון "גדול" במדת החסד, שלא יגיע מכל אותן ישועות והשפעות טובות אלא לישראל בלבד, אבל על ראש הרשעים והצדוקים תגיע מדת הדין הקשה, ולא יזכו לקבל מאומה ממדת החסד והגדולה הנשפעת לישראל בשמחת בית השואבה, והבן.
[מ"ט ע"א] אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שיתין מששת ימי בראשית נבראו שנאמר (שיר ז') חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן וכו', מעשה ידי אומנותו של הקב"ה. והקשו בתוספות דר' יוחנן אדר' יוחנן, דהכא סבר משש ימי בראשית נבראו, דדריש מעשה ידי אמן מעשה אומנותו של מקום, ולקמן בפרק החליל (נ"ג.) [וכן איתא בגמרא (מכות י"א ע"א) בשעה שכרה דוד שיתין (פירש"י יסודות של בית המקדש וכ"פ בירושלמי) קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא וכו'.] א"ר יוחנן בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא, [הרי דנעשה על ידי דוד]. ושמא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן. וכעי"ז כתב גם רש"י ז"ל יעיי"ש. ועיין מהרש"א בח"א שהאריך בזה טובא.
ואפ"ל ע"ד שמצינו בהקמת המשכן שאמרז"ל במדרש רבה (סו"פ פקודי) ויביאו את המשכן אל משה, הה"ד עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון זה משה וכו', כמה חכמים היו שם ולא היו יכולין להקימו וכו', שעשו את המשכן ולא היו יודעין ליישבו, מה עשו נטלו כל אחד ואחד מלאכתו ובאו להם אצל משה ואומרים הרי קרשים הרי בריחין, כיון שראה משה אותם מיד שרתה עליו רוח הקודש והקימו, ולא תאמר משה העמידו, אלא המשכן נעשו בו ניסים ועמד מעצמו שנאמר הוקם המשכן, ע"כ. ולכאורה יש להבין דרישא לאו סיפא, דפתח בשבחו של משה רבינו ע"ה שהיה מעולה על כל החכמים שכולם לא יכלו להקימו והוא עשה דבר גדול והקימו, ולבסוף מסיק שלא עשה כלום אלא הוקם מאליו, ואם הוקם מאליו למה הוצרכו להביאו מקודם אל משה.
אמנם אפ"ל דתרווייהו איתנייהו, דבאמת לא היה אפשר להקימו וליישבו על מכונו מחמת כובדו, וכמ"ש רשיז"ל בשם מדרש תנחומא שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזקפן, והיה צורך לנס שיהיה קם ונזקף מאליו, וכדי להמשיך נס זה היה זקוק כח קדושתו של משה רבינו ע"ה, ועל כן כל זמן שלא הביאו אותו אל משה והיתה חסירה קדושת משה רבינו ע"ה לא היו יכולין להקימו, ועל ידי שהביאו אותו אל משה וניגש משה אל המשכן, שפיר היה נזקף וקם מאליו על ידי נס, וא"ש דתרווייהו איתנייהו, שהוקם מאליו בנס וגם הוצרכו להביאו אל משה, וזאת היא גודל מעלתו של משה רבינו ע"ה על כל החכמים, שעל ידו ובכח קדושתו הוקם מאליו מה שלא היה בכח שום אחד מהם.
[ומרן החתם סופר זלה"ה (בתורת משה פ' ויקהל) כתב ליישב עד"ז מ"ש רז"ל (במד"ר ובספרי פ' נשא) דבשבעת ימי המילואים היה משה רבינו ע"ה מקים את המשכן ומפרקו בכל יום, וקשה דהרי אין ז' ימים בלא שבת וכיצד הותר לו להקימו ולפרקו בשבת. אמנם יבואר על נכון על פי דברי התנחומא הנ"ל שאמר הקב"ה למשה עסוק בידיך ואתה נראה כמעמידו והוא עומד מאליו, ומעתה כיון שלא הוקם על ידי מעשי בני אדם כלל, אלא הוקם מאליו על ידי הקב"ה, שפיר הותר לו למשה להקימו ולפרקו בשבת, דהא לא עשה שום מלאכה בפועל אלא נראה כמקימו בלבד, ובזה אין איסור כלל עכת"ד. וכעי"ז כתב גם אאמו"ר זלה"ה (בקדושת יו"ט שם). אלא דלפי"ד ז"ל אכתי יקשה דאם הוקם מאליו למה הוצרכו להביאו אל משה. ועל כרחך כדאמרן דכדי להמשיך ולהביא אותו הכח הרוחני היה צורך בכח קדושתו של משה, ועל כן מיד כאשר ניגש משה אצלו הוקם מאליו ותרווייהו איתנייהו].
עכ"פ ממוצא דבר נלמד דאע"פ שמשה רבינו ע"ה לא עשה שום עבודה במלאכת המשכן בפועל אלא שהוקם מאליו בידי שמים, אעפי"כ פעל ועשה עבודה גדולה, כי שום אדם לא היה יכול להקימו ובלי כח קדושתו של משה רבינו ע"ה לא היה קם מאליו עד שהביאו את המשכן אצלו, ונמצא שמשה רבינו ע"ה עשה עבודה רבה וחשובה יותר מכולם.
ולדרכינו יש ליישב נמי קושיית התוספות הנ"ל בענין כריית היסודות לבנין בית המקדש, ואין הכרח לומר דפליגי ויתכן דשניהם צדקו יחדיו, דבאמת נבראו השיתין והיו מוכנים ועומדים מששת ימי בראשית, אלא שלא נתגלו עד שבא דוד המלך ע"ה, ובכח קדושתו עסק בכרייתם, ולכן נקראו על שמו שהוא כרה אותם, וע"ד שאמר הכתוב ויקם משה את המשכן, כיון שעל ידי כח קדושתו של משה הוקם מאליו וכנ"ל.