אגדות מהרי"ט/יומא/פרק ט
אגדות מהרי"ט – מסכת יומא – פרק ט
[פ"ו ע"ב] גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה (פירש"י ל"ת דלא יוכל בעלה הראשון וגו'), שנאמר (ירמי' ג') לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה'. הכפות תמרים הביא קושית העולם דמה רבותא הוא זה דהרי כל עשה דוחה לא תעשה, והביא מה שתירצו המפרשים כל אחד לפי דרכו דבאופן כזה מן הדין לא הו"ל לעשה דתשובה לדחות הלא תעשה דלא ישוב לקחתה מטעמים שונים שכתבו בזה, והיינו רבותא דתשובה שאעפי"כ דוחה את הלא תעשה עיי"ש. אמנם לכאורה יש להבין טעמא דמילתא למה באמת הוא דוחה, מאי שנא התשובה משאר עשין שבתורה שלא היו דוחין לא תעשה בכהאי גוונא. (ועיין בייטב פנים לשסת שובה אות א' ואות ל"ט מש"כ בזה). והנראה שכל זה הוא באמת שלא כשורת הדין, ורק מצד גודל רחמיו וחסדיו יתברך שמו. דמהאי טעמא הרי קדמה התשובה לעולם כמ"ש ז"ל (פסחים נ"ד), לפי שהקב"ה המגיד מראשית אחרית כבר ראה מראש בשעת הבריאה שלא יוכלו בריותיו לעמוד בדין, דאדם אין צדיק בארץ שלא יפגום נגד המלך גדול ונורא מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועל כן ברוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו הקדים את הרפואה לפני המכה, ועד שלא נברא העולם כבר ברא כח התשובה, כדי שעי"כ יוכלו לתקן את אשר פגמו ויוכל העולם להתקיים, ועל כן אף שמעיקר הדין לא היה ראוי שתועיל תשובה דאין עשה דוחה ל"ת באופן זה כמ"ש המפרשים, מ"מ מצד רחמיו וחסדיו יתברך שמו מועיל התשובה, שהקב"ה כבר הכין כח זה עוד לפני הבריאה.
[שם] אמר ריש לקיש גדולה תשובה שהזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע י"ד) שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, הא עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול וכו'. וצ"ב לפי דרשה זו המשך הכתוב שובה ישראל וגו' כי כשלת בעונך, מה שייכות סיפא לרישא.
ואפ"ל על פי מה דאיתא במדרש ילקוט פרשת בשלח (רמז רל"ד) על הפסוק והמים להם חומה, דבשעת קריעת ים סוף ירד ס"מ ואמר לפני הקב"ה, רבש"ע לא עבדו ישראל ע"ז במצרים ואתה עושה להם נסים וכו', השיב לו הקב"ה שוטה שבעולם וכי לדעתם עבדוה, והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טירוף דעת, ואתה דן שונג כמזיד ואונס כרצון, ע"כ. והקשו המפרשים וכי היכן מצינו שהיו המצריים כופים את ישראל לעבוד ע"ז, דלא מצינו אלא שעל ידי השעבוד נמשכו ישראל אחרי מעשיהם, וכמו שפי' השל"ה הק' וירעו אותנו המצרים, שעשו אותנו רעים וחטאים, אבל אין מבואר שאנסו את ישראל לע"ז. ותו דמה תשובה היא זו שהיו אנוסים על כך והלא ע"ז היא ביהרג ואל יעבור.
אמנם הנה באמת בשעת יציאת מצרים עשו ישראל תשובה על מה שעבדו ע"ז במצרים, וכדאיתא במדרש רבה פ' שמות (פט"ו א') והגפנים סמדר נתנו ריח, אלו הבינונים שעשו תשובה, וכן איתא במד"ר פ' בשלח (פכ"א ה') והובא בפרש"י (שם) ופרעה הקריב, שהקריב את ישראל לתשובה, ובשעת קריעת ים סוף כבר שבו ישראל על עוונם, ועל כן לימד הקב"ה עליהם זכות שלא עשו אלא באונס מתוך שעבוד וטירוף הדעת, ואין הכוונה שכפו אותם המצריים בפועל לעבוד ע"ז, וגם לא רצה לתרץ בזה את גוף העבירה וכקו' הנ"ל, אלא היה בזה לימוד זכות על אופן ומצב בני ישראל בשעה שנכשלו בעבירה, דהנה אינו דומה אם עשו את העבירה מתוך דיעה מיושבת בכוונה וביודעין לאשר עשאוה מתוך טירוף הדעת ושעבוד, וע"ד שאמר הרה"ק הרבי ר' זושא מאניפאלי זצוקלל"ה כי מעולם לא ראה מלאך רע שנברא מעונות ישראל שיהיה שלם בכל אבריו, אלא תמיד יש בו חסרון אבר דין מוחיה תבירא דין עיניה חסירא, והיינו משום דכשאדם מישראל עובר עבירה לבו כואב עליו ואינו עושה אותה ברצון שלם, ומה גם אחרי שחטא הוא מלא חרטה ונאנח על אשר לא עמד בפני יצרו, ובאמת לא היה ברצונו לעשות אלא שלא היה בו כח וגבורה להתייצב נגד היצר, ואף שאין בזה תירוץ מספיק על העבירה עצמה, מ"מ כאשר הוא מתעורר לשוב על חטאו יחשוב לו ה' לקצת לימוד זכות שבשעת העבירה היה לבו בל עמו והיה כאנוס לעשותה, והשי"ת ירחם עליו ויפשוט ימינו ויקבלהו בתשובה, מאחר שלפניו יתברך גלוי פנימיות לבו ובאיזה מצב היה בשעת העבירה.
וזה מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה (פ"ג ה"ב) דמשקל הזכיות והעונות זה לעומת זה אין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דיעות והוא היודע האיך עורכין הזכיות כנגד העונות. ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם יש זכות שהוא כנגד כמה עונות וכו' ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות וכו', עכ"ד. והיינו טעמא כדאמרן שהכל תלוי לפי בחינת האדם ומצבו בשעת העבירה, ועד כמה היה לבו עמו באותה שעה, או אם עשאה מתוך טירוף הדעת, ודבר זה אין שום בריה יכול להכיר אלא הבורא יתברך לבדו הבוחן כליות ולב, ואף לשיטת הסוברים דמלאכי השרת גם כן מכירים מחשבות האדם (עיין שבת דף י"ב ע"ב בתוספות ד"ה שאין) אמנם כו"ע מודי דעומק המחשבה והנקודה פנימית שבלב אין מכיר בה אלא הקב"ה לבדו, וכן כל הסיבות שגרמו לאדם לבא לידי מחשבה זו, ובאיזה בחינת הנפש עשה את העבירה זה ודאי לכו"ע שאין דעת המלכים מקפת, ורק א-ל דעות ה' הוא היודע זאת. ממילא יתכן לפעמים דאף עבירה שעשאה האדם ביודעין והיה ראוי שיהיה נדון עליה כמזיד, מ"מ הקב"ה היודע פנימיות לבו רואה גודל השעבוד והחשכות וטירוף הדעת שתקיפוהו וסבבוהו והם היו הסיבה להביאו לידי עבירה, וכדאיתא בירושלמי (שבת פי"ד ה"ג) על הפסוק ונתן עול ברזל על צוארך זה הרעיון, כי המחשבות והרעיונות הטורדות ומקיפות את האדם הם עליו כעול ברזל שאין ביכלתו לשלוט עליהם, ועל כן הקב"ה מחשב עליו כשוגג או כאונס, וזה הלימוד זכות אינו יכול לומר אלא הבורא עולם לבדו.
וזו היתה תשובתו של הקב"ה להשתיק פה המקטרג בעת קריעת ים סוף שהיה מקטרג ואומר מה בין אלו לאלו וכו', על זה א"ל הקב"ה וכי לדעתם עבדוה והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד וטירוף הדעת, והיינו שיש חילוק גדול מפני שישראל לא חטאו מתוך דעה מיושבת בכוונה שלימה, אלא שמתוך גודל השעבוד וטירוף הדעת היה לבם לא נכון עמם, ועל כן אינם דומין להמצריים, ולא באו לתרץ בזה על גוף העבירות כנ"ל, אלא היה בזה לימוד זכות מול טענת המקטרג מה בין אלו לאלו, שלא היה חטאם מלב, ודבר זה אין מכיר בו רק הבורא יתברך לבדו, ועל כן קבל תשובתם של ישראל, דלפניו גלוי השעבוד וטירוף הדעת שהיו נתונים בו במצרים, וחשב להם עונותיהם כאנוסים או שוגגים.
אולם לימוד זכות זה מועיל רק אם האדם עושה תשובה באמת לפני השי"ת ומקבל על עצמו לילך בדרך האמת, ומתחנן לפניו יתברך שמו באמת שיקרבהו בימינו ויורהו דרך התשובה, אז השי"ת מעיד עליו ומלמד זכות עליו לחשוב לו מזיד כשוגג, שהרי בלא"ה אנוסים אנחנו כי כוחנו בל עמנו לעשות את כל המוטל עלינו ולתקן כל תיקוני התשובה הקצובים, ואין כל שנות חיינו בעולם הזה מספיקים לתקן אפילו עון אחד על פי מ"ש בספרי תיקוני השובה, אלא שהקב"ה מלמד זכות על בני ישראל אחר שרצונם לשוב באמת, והוא היודע גודל השעבוד וטירוף הדעת ומחליף מזיד לשוגג. וזהו שהנביא מזהיר את ישראל שיעשו תשובה לפני בורא עולם, ואמר שובה ישראל עד ה' אלקיך, ועל ידי זה יהיה כי כשלת בעונך, היינו שעל ידי התשובה יהפוך השי"ת את עונך שהוא מזיד למכשול שהוא שוגג.
[שם] גדולה תשובה שהזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע י"ד) שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, הא עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול, איני והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר (יחזקאל ל"ג) ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה, לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה. יל"ד מכיון שהנביא הושע מזהיר את ישראל על התשובה למה הזהירם רק על תשובה מיראה, וכמו שהוציא ריש לקיש מאומרו כשלת בעונך, יותר הו"ל להזהיר על התשובה המעולה שהיא תשובה מאהבה.
ואפ"ל על פי מה דאיתא בגמרא (ראש השנה ט"ז) דפליגי תנאי ר' מאיר ס"ל הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביוה"כ, ור' יוסי סבר אדם נדון בכל יום, ואיתא התם א"ר יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כר' יוסי, ופירש"י כמאן מצלינן על החולים ועל תלמידי חכמים תשושי כח, כר' יוסי דאמר אדם נדון בכל יום לפיכך יש להתפלל שידונו אותו לזכותו ולא יקנסוהו מיתה, דאי כרבנן דאמרי אין נדון אלא בראש השנה הרי כבר נקנסה עליו, ומסיק בגמרא ואיבעית אימא כרבנן וכדר' יצחק דאמר ר' יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, כלומר דאף אם כבר נגמר דינו בראש השנה ויוה"כ, יש עוד מקום להתפלל שיקרע גזר דינו, ואף שאמרו ז"ל (שם דף ט"ז ע"ב) א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן ג' ספרים נפתחין בראש השנה צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יוה"כ וכו', מ"מ הרי ר' יוחנן גופיה קאמר (שם דף י"ז ע"ב) גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנא' (ישעי' ו') השמן לב העם הזה וגו' ולבבו יבין ושב ורפא לו וכו', איזהו דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין ע"כ. ובגמרא (שם דף י"ח ע"א) מסיק דמיירי בעשרת ימי תשובה דיחיד ששב בעשרה ימים שבין ראש השנה ליוה"כ אף שכבר נחתם גזר דינו נקרע, מדכתיב דרשו ה' בהמצאו, עיי"ש.
אתה הראית לדעת כי אף רשעים גמורים שכבר נגמר ונחתם דינם בראש השנה למיתה, מ"מ גם לאחר גזר דין עוד מהניא להו תשובה דאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אלא שהתשובה קשה אז ביותר אבל מ"מ מהני.
ומעתה נבא לבאר למה לא מזהיר הנביא אלא על תשובה מיראה ולא על תשובה מאהבה דעדיפא מינה, ולדרכינו אפ"ל שכוונת הכתוב להזהיר שימהר האדם לעשות תשובה בטרם תהיה מדת הדין מתוחה עליו וקודם גזר דין בעוד מדת הרחמים שולטת, שאז התשובה עדיין בבחינת אהבה, דהרי תשובה מאהבה היינו כשהוא שב לא מחמת יראת העונש או איזו יראה אחרת אלא מאהבת יוצרו. וכל זה יתכן רק אם עושה תשובה לפני גזר דין בעוד שמדת הרחמים שולטת, משא"כ אם התמהמה ולא שב עד אחר גזר דין בשעה שמדת הדין שולט, התשובה שהוא עושה אז הוא תשובה מיראה, כי הוא שב מחמת פחד הדין השורה עליו על ידי שנגזרה עליו גזירה, והוא חוזר בתשובה כדי שיקרע הגזר דין ויחזור ויכתב לחיים, ועל כן מזהיר הכתוב שימהר האדם לשוב בתשובה עוד לפני גזר דין שאז יתכן שתהיה תשובתו מאהבה. ובזה מובן היטב המדרש הובא ברש"י ז"ל שובה ישראל עד ה' אלקיך עד לא יתעביד סנגוריא קטיגורא, ודריש לה מדכתיב עד ה' אלקיך שתשובה בטרם יתהפך ה' שהוא מדת הרחמים לאלקיך שהוא מדת הדין. ולפי"מ דאמרן יהיה פירוש הכתוב שובה ישראל עד ה' אלקיך, וכפי' המדרש עד שלא תהיה מדת הדין מתוחה עליך והיינו קודם גזר דין, וגמר אומר לפרש הטעם שהוא מזהיר על הקדמת התשובה, שאם לא ישוב עד אחר גזר דין דיתעביד סניגוריא קטיגוריא אזי כי כשלת בעונך, היינו שאז לא יהיה עוד בידך לעשות תשובה שלימה תשובה מאהבה, כי אז תהיה התשובה רק מחמת יראת מדת הדין השולטת, ויהיו הזדונות נהפכות לשגגות בלבד ולא לזכיות, ועל כן תמהר לעשות תשובה לפני גזר דין ותשוב בתשובה מאהבה לפניו יתברך. [שם]