אגדות מהרי"ט/יומא/פרק ד
אגדות מהרי"ט – מסכת יומא – פרק ד
[ל"ט ע"א] מתניתין טרף בקלפי והעלה שני גורלות אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאל וכו', נתנן על שני השעירים ואומר לה' חטאת וכו'. התוספות ישנים מביא מה שהקשה הר' אלחנן על הא דאיתא במשנה ואומר לה' חטאת, דאמאי לא קאמר חטאת לה' שיזכיר השם מאוחר, כדאמרינן בפ"ק דנדרים (דף י') לא לימא איניש לה' קרבן אלא קרבן לה' דלמא פשע [פרש"י דלמא אמר לה' ולא גמר לדיבור זה ולא אמר קרבן] ומדכר שם שמים להטלה. ותירוץ דשאני הכא דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה' והדר ועשהו חטאת עכ"ל. אולם לכאורה הא גופא טעמא בעי למה שינה עליו הכתוב כאן והורה לומר לה' חטאת, מה שהקפיד עליו בכל הקרבנות שלא לומר כן, וכדתניא שם בנדרים (והוא מדברי התורת כהנים ר"פ ויקרא) רש"א מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה לה' תודה לה' שלמים, ת"ל קרבן לה'. הרי דקפיד קרא בדבר הזה בכל הקרבנות שלא להקדים לה' לקרבן, והרי גם קרבנות יוהכ"פ מכללן, אם כן כמו כן הו"ל להקפיד על זה בסדר עבודת יוהכ"פ, ומה נשתנה החטאת שאצל הגורלות שהורה למו רועה לומר לה' חטאת.
ונראה ליישב דהנה הריטב"א ז"ל הביא גם כן קושיית הר"ר אלחנן ז"ל הנ"ל האיך אומר לה' חטאת, הלא אמרינן בנדרים דלא לימא איניש לה' קרבן אלא קרבן לה' דילמא פשע ואמר לה' ולא אמר קרבן ונמצא שמזכיר שם שמים לבטלה, והביא תירוצו של הר"י ז"ל המובא בתוספות ישינים דשאני הכי דגלי קרא דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה' והדר ועשהו חטאת כנ"ל. והוסיף עוד ג' תירוצים על קושיא זו, ואחד מן התירוצים הוא מפני שיש שם הסגן ואב בית דין דמדכרי ליה לומר לכן לא חיישינן שמא פשע עיי"ש. והאמנם דלפי דברי השלה"ק (במסכת פסחים ריש מאמר מצה עשירה) והמפרשים אשר עמו שכתבו דהטעם שלא יקדים ה' הוא משום שמא ימות, אינו מתורץ כלום בזה, דמה בכך שהסגן ואב בית דין עומדים שם. מ"מ כבר כתב החיד"א זלה"ה (בנחל קדומים פ' בראשית ובפתח עינים עמ"ס יומא בפרקן) דרוב הפוסקים לא ס"ל הכי, אלא דהטעם הוא שמא ימלך יעיי"ש. ולפי זה א"ש דכיון שהסגן ואב"ד עומדים שם ומדכרי ליה לא חיישינן לשמא ימלך. וגם לדברי המפרשים הנ"ל דס"ל דהטעם הוא שמא ימות גם כן יש להעמיד תירוצו של הריטב"א ז"ל. דהנה לכאורה צ"ב מהו החשש שמא ימות הא הוי זמן מועט, ובזמן מועט לא חיישינן לשמא ימות כמ"ש שם החיד"א. אלא על כרחך צריך לומר הכוונה דמפני שיש בלא"ה עוד כמה חששות שמא ימלך וכדומה, על כן בצירוף אותן חששות חוששין גם על שמא ימות, ואם כן היכא דלא חיישינן לאותן החששות מטעם שכתב הריטב"א ז"ל דהסגן ואב"ד מדכרי ליה, ממילא לא חיישינן גם לחשש דשמא ימות, דבזמן מועט אין חוששין למיתה כנ"ל, וע"כ שפיר היה יכול לומר לה' חטאת. (ועיין בשו"ת דברי יואל חיו"ד סי' פ"ה מאות ג' ולהלן). והנה אמרו רז"ל בזוה"ק (פ' אחרי דף ס"ג ע"א, ופ' אמור דף ק"ב ע"א) ובפרקי דר' אליעזר (פמ"ו) להסביר הענין של שעיר המשתלח, שזה היה כעין דורון להס"מ לשחדו שלא יקטרג על ישראל עיי"ש. והרמב"ן ז"ל (בפ' אחרי) הביא את דברי הפרקי דר' אליעזר והאריך שם בביאור הענין, כי היו עובדי אלהים אחרים עושים להם קרבנות וכו', והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקב"ה ביוה"כ שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו וכו', ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה הקרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כוונתינו לעשות רצון בוראינו שצונו בכך, והמשל בזה למי שעשה סעודה למלך וצוה המלך את האיש העושה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום משלו לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן למלך והמלך נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד המלך כל אשר צוהו, ואמנם המלך לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנו שיספרו בשבחו ולא בגנותו. וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אוהל מועד כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבוא לו מאת ה', הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם כענין שנאמר בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו, וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה' לומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם, ומפני זה אמרו רבותינו דברים שהיצר הרע מקטרג בהם ואוה"ע משיבים עליהם שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח וכו', בשעיר המשתלח ישיבו עלינו כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם וכו' עכ"ד הרמב"ן ז"ל.
מבואר מדבריו כי השעירים היו שניהם מתנה לה', ואך הוא שנתן החלק להס"מ, אבל ח"ו שיהיה מתנה או קרבן מאתנו להס"ם חלילה, ובזה יתורץ למה הקפיד הכתוב כאן לומר דוקא לה' חטאת ולא חטאת לה' כמו שהקפיד הכתוב בשאר קרבנות לומר קרבן לה' ולא לה' קרבן, דכאן אדרבה יותר יש לחשוש להיפך אם יקדים לומר חטאת לפני אומרו לה' ויאמר חטאת לה', דאם יאמר הכהן חטאת ולא יסיים לומר לה' אז יהא נראה כאילו אומרו תיבת חטאת קאי גם על השעיר לעזאזל ויטעו שגם את השעיר לעזאזל הכהן הוא המקדישו לחטאת, ויהא נראה כאילו הוא קרבן מאתנו להס"ם, ויפוק מיניה חורבא כי ילמדו מזה שמותר ליתן מתנה להס"ם ולעבוד אליו ולנדור לשמו ח"ו, לכן כאן גבי הגורלות שעל ידי הגורל נקבע גורל אחד לעזאזל בזה אדרבה הקפיד הכתוב שיאמר דייקא לה' חטאת, דהיינו שיקדים לומר תיבת לה' להתוודע ולהגלות שנותנים את שני השעירים מתנה לה', והקב"ה הוא הנותן לעזאזל חלקו כנותן מתנה לעבדו כמ"ש הרמב"ן ז"ל, אבל אין הקרבן מאתנו להס"ם ח"ו.
[שם] במתניתין טרף בקלפי והעלה שני גורלות אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאל וכו', נתנן על שני השעירים ואומר לה' חטאת וכו'. ואפ"ל דהנה בגורלות כתיב בקרא ועשהו חטאת, שהכהן עשה אותו לחטאת, והנה הרב"י (בסי' תרכ"א) מביא את הנוסח אתה כוננת שיסד יוסי בן יוסי כהן גדול בסדר העבודה, ומתקן אותו בכמה מקומות, ואחד מהתיקונים הוא דבנוסחא הישנה היה כתוב גורל ימין שהוא של שם יתנהו על השעיר ועשהו לה' חטאת, ותיקן הב"י שצריך לומר ואומר לה' חטאת, לפי שהיה באמירה יעיי"ש, וכן הוא בסידורים שלנו. אולם ליישב נוסחת התנא יוסי בן יוסי כהן גדול אפ"ל בב' אנפין, בפשטות אפ"ל על פי המבואר בגמ' (לקמן מ' ע"ב) דועשהו חטאת קאי על הגורל, שהגורל עושהו חטאת, ומהאי טעמא הגרלה מעכבא, ואם כן אתי שפיר הנוסח ועשהו חטאת, דקאי על מעשה הגורל.
אמנם אפ"ל עוד על פי מה דאיתא בגמרא (תמורה דף ג') משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה עשה בו מעשה לוקין, לא עשה בו מעשה אין לוקין, חוץ מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם, דאע"פ שלא עשה מעשה לוקין עליו, א"ר יוחנן לתנא לא תתני ומימר משום דבדיבורו עשה מעשה, פרש"י לא תתני מימר בכלל שאר לאוין שאין בהן מעשה, משום דבדיבורו עושה מעשה שעושין מחולין קדשים עכ"ל. הרי מבואר דהאמירה לעשות מחולין קדשים נקרא מעשה, ואם כן אתי שפיר מה שכתוב בנוסחא הישנה ועשהו לה' חטאת, דהואיל שעל ידי אמירתו שאומר לה' חטאת נעשה השעיר חטאת, על כן שפיר שייך לומר ועשהו דבדיבורו עשה מעשה. והנה לזכות לזה שעל ידי אמירתו יהיה נעשה בחינת מעשה, והשעיר יהיה נעשה לחטאת, היה צריך הכהן גדול לזה עבודה גדולה ומסתמא היה לו אז מדריגת התפשטות הגשמיות.
ואגב אנו רואין דבר גדול ממשנה דטרף בקלפי, דהנה מבואר במשנה שהעלה שני גורלות אחד כתוב עליו לה' ואחד כתוב עליו לעזאזל, ואחר כך נתנו על שני השעירים ואומר לה' חטאת על השעיר אשר עלה עליו הגורל לשם, ובדיבורו עשה מעשה כנ"ל, אבל בגורל לעזאזל לא מצינו שאמר הכהן כלום אלא שמיד קשר לשון של זהורית בראשו וכו', ונראה מזה שהוקבע מאליו להיות לעזאזל. מזה יש לראות ולהתבונן דלהיות לה' צריכין לעבוד עבודה גדולה ולהשתדל בעבדות הב"ה בפעולות הראויות כדי שיהא נקרא עליו שם ה', משא"כ להיות שייך לעזאזל ח"ו אין צריכין לעשות לזה מאומה, אלא אם אין עושין פעולות להיות לה' אז ח"ו נופלין מאליו להיות לחלקו של עזאזל, ה' ישמרינו.
[שם] מתניתין טרף בקלפי והעלה שני גורלות אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאל וכו'. ובגמרא למה לי טרף בקלפי, כי היכי דלא ניכוין ולישקול. פרש"י שלא ימשמש להבין במשמושו איזה של שם ויטלנו בימין, לפי שהוא סימן יפה כשהוא עולה בימין. והתוס' ישנים הקשו וא"ת אם כן לא עשה מצות הגרלה, וי"ל דודאי לפי שהוא רוצה שיבוא של שם בשל ימין מטריד ושוכח להגריל עכ"ל. הנה רואין מזה דבר נפלא דאם יש לו לאדם רצון לאיזה דבר, אז אפילו אם הוא איסור גמור לעשות כן, מ"מ אותו הרצון מטעה את דעתו עד שאינו יודע ומרגיש כלל מה שעושה, דהרי כאן לא חשדינן ליה שיעשה במכוון שלא כדין, שלא יגריל כלל אלא יטול של שם בימין, אלא לפי שרצונו עז שיעלה של שם בימין חיישינן דמחמת נגיעת אותו הרצון ישכח לגמרי מה שהוא עושה ויטעה ליטול של שם בימין בלי גורל, וזה מוסר השכל עד כמה כוחה של נגיעת הרצון להגיע להטות אשוריו של אדם מני אורח, השי"ת יעזרינו שנזכה לילך בדרך האמת.
[שם] ת"ר ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק וכו' והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה וכו'. משמע מזה שהמשכת כח הנס במנורה היה תלוי בכח קדושת הכהן גדול המדליק, דכפי כח הקדושה אשר השפיע הכהן במנורה בשעת ההדלקה כפי זה התקיימה ודלקה תמיד, דהרי אע"פ שהיה אותו הדור עצמו ואותו בית המקדש, מ"מ כיון שלא היתה עוד ההדלקה על ידי שמעון הצדיק כבר לא הי"ל כח זה שלא יכבה, וחזינן מזה דנס זה שלא יכבה הנר תלוי בגודל קדושת המדליק. ולכן מכיון שעבד שמעון הצדיק עבודתו הקדושה בכל עת תמיד במדריגה עליונה ולא נפל ממדריגתו לעולם, על כן בכח קדושתו לא כבה נר מערבי כל הימים אשר הוא חי, משא"כ בכהנים גדולים שאחריו, הגם שהיו עוד כמה כהנים גדולים צדיקים ששימשו בכהונה גדולה, מ"מ לא היה להם תמיד כח זה שהיה לשמעון הצדיק להדליק את המנורה בכח הקדושה כזה שלא תכבה, שלא עמדו תמיד במדריגתם, כי אם פעמים עלו למדריגה גבוהה ויש אשר נפלו ממדריגתם, לפיכך פעמים דולק פעמים אינו דולק.
[וכמו שידוע מה שכתוב בספר הק' דגל מחנה אפרים (פ' במדבר) על הפסוק ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו, וזלה"ק: ע"ד ששמעתי מן אא"ז זללה"ה שיש לפעמים שבא אחד אצל הצדיק כדי ללמוד ממעשיו והצדיק הוא אז בבחינת קטנות והוא מקבל ממנו ולא ידע לאזדהורי ביה וכו', וזהו אזהרה ולא יבואו לראות, היינו בשביל לראות מעשיו ולקבלם תיכף כבלע את הקדש, היינו שיש לפעמים שהוא בימי קטנות ונבלע אז הקדושה בו, ולכך ומתו היינו שנפלו ממדריגתן, לא יבואו לקבל זה, כי אם שיראה זמן הגדלות ויקבל ממנו, עד כאן לה"ק. ודבר זה מבואר בספרים הק' במקומות רבים שלפעמים האדם נופל ממדרגתו, ועיין מה שכתב בזה בספר מדרש שמואל על המשנה (אבות) אל תאמין בעצמך עד יום מותך.
ועל דרך זה פירש בערבי נחל מאמרם ז"ל (פסחים נ' ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה דמתוך שלא לשמה יבא לשמה. דלכאורה יש לדקדק אומרו "לעולם" ילמוד וכו', הרי אין זה לעולם, דתכלית המכוון הוא שיבא למדריגת לשמה. וביאר כנ"ל דגם הצדיק נופל לפעמים ממדריגתו, ואז הוא צריך לחזור ולהתחיל בבחינת שלא לשמה, ומשם יבא למדריגת לשמה, וזהו לעולם ילמוד אדם שלא לשמה, דגם אחרי שכבר זכה והגיע לבחינת לשמה זקוק הוא לחזור לבחינת שלא לשמה, עד כאן ת"ד ז"ל. היוצא לנו מכל זה דגם הצדיקים אינם מתחזקים במדריגתם תמיד, אלא פעמים הם יורדים ממעלתם וצריכים לחזור ולהתחזק כדי להשיג מדריגתם הקודמת, וגם להתעלות יותר].
[שם] ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק וכו' והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה וכו'. הנה נתבאר בדברי חז"ל בכ"מ מעשה נסים שהיו נעשים במנורה כאשר היו ישראל ראויים, ואיתא נמי בתנחומא פ' תצוה (סי' ג') א"ר חנינא סגן הכהנים אני הייתי משמש בבית המקדש ומעשה נסים היה במנורה משהיו מדליקין אותה בראש השנה לא היתה מתכבה עד שנה אחרת וכו', ופעם אחת לא עשו הזיתים שמן התחילו הכהנים לבכות, וא"ר חנינא סגן הכהנים אני הייתי בבית המקדש ומצאתי מנורה דליקה יותר ממה שהיתה דליקה כל ימות השנה ראה מעשה נסים וכו', עכ"ד התנחומא, עיי"ש. עכ"פ מבואר שבמעשה הדלקת המנורה היו נסים תדיריים בבית המקדש, והכל לפי מדריגת הכהן המדליק והמשכתו. אמנם כל זה היה נמשך ובא מהשפעתו של אהרן הכהן, שבאמצעות הדלקת הנרות המשך והשפיע מכח הקדושה גם במצות ההדלקה שיקיימו הכהנים בבית המקדש בדורות הבאים, ולפיכך אם זכה הכהן והוא מכוון בהדלקתו כראוי הריהו ממשיך כח אותה השפעה שיש בנרות מכוחו של אהרן כהנא קדישא.
[שם] ת"ר ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק וכו' והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה וכו'. הנה בכל עת כשהיה הדור זכאי זכו לנס שיהיה נר מערבי דולק תמיד, וכמ"ש בגמ' הנ"ל דכל ימי שמעון הצדיק היה נס בנר מערבי, והאמנם שהיה זה בכח קדושת הכהן גדול המדליק, מ"מ היה תלוי גם בזכות הדור, ואחר ימי שמעון הצדיק לא זכו עוד לנס זה בתמידיות מחמת שלא היה הדור ראוי לעדות זו.
והנה בימי חשמונאים, וודאי דאך שפלות מצב הדור גרם שיבוא לידי כך שנכנסו יוונים להיכל וטמאוהו וביטלו עבודת בית המקדש, דלא עביד קוב"ה דינא בלא דיינא, ולא לחינם אירע כל זה אלא בעבור עוונות הדור, וכמ"ש הב"ח (הל' חנוכה) דעיקר הגזירה היה בעבור שהתרשלו בעבודה, על כן נגזר עליהם לבטל מהם העבודה יעיי"ש. ואם כן הרי בוודאי פסקה אז באותו הדור הנס של נר מערבי. ואפשר שלאחר שנצחו החשמונאים וטהרו את ההיכל וחזרו לעבוד העבודה בבית המקדש והדליקו נרות המנורה, חזר להם גם אותו הנס להיות נר מערבי דולק תמיד להיות לעדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, וכמו שהיה מאז ומקדם בימי שמעון הצדיק, ואע"פ שלא היה הדור ראוי לכך, עשה להם הקב"ה נס זה להראות חביבותן של ישראל, וזכו לזה בכח קדושתן של הכהנים הקדושים שמסרו נפשם במלחמה ללחום עבור קיום התורה וכח הטהרה, וזה עצמו היה גם כן ישועה גדולה ונס גדול, ואע"פ שכבר היה כן לעולמים בימי שמעון הצדיק וגם בזימני אחרינא ואז לא היה בזה רבותא וחידוש מחמת שהדור היה זכאי וראוי לכך, מ"מ הן עכשיו היה בזה רבותא גדולה דאע"פ שלא היו ראויים עשה להם הקב"ה נס להראות עדות זה ששכינתו יתברך שוכנת בינותם.
[ל"ט ע"ב] תנו רבנן אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק וכו' אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם. פירש"י מלברך בשם, מלברך ברכת כהנים את העם בשם המפורש שלא היו כדאי עכ"ל. מבואר דמתחילה היו מברכים ברכת כהנים בשם המפורש, ואחרי מיתת שמעון הצדיק נמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פי"ד מה' תפלה) דמשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש, כדי שלא ילמד אותו אדם שאינו חשוב ושאינו הגון. וכיוצא בדבר כתב הרמב"ם ז"ל (בסוף פ"ב מהל' עבודת יוהכ"פ) לענין הזכרת השם שהיה הכהן גדול מזכיר בשעת העבודה ביוהכ"פ, דבראשונה היה מגביה את קולו בשם, כיון שרבו פרוצין חזרו לאומרו בקול נמוך ומבליעו בנעימות עד שלא יכירו בו אפילו חביריו הכהנים. וכתב הכסף משנה דמקורו מברייתא דפרק עשרה יוחסין (קידושין ע"א).
והנה עוד איתא בגמרא וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו. ופרש"י וכבר אמר, כלומר וכבר היה מעשה שהלך קולו עד יריחו עכ"ל. (ובדף כ' ע"ב פירש"י כבר פעם אחת היה מעשה וכו'). אמנם רבינו חננאל פי' וכבר אמר אנא השם בקול נמוך, ואחר כך הרים קולו ונשמע קולו ביריחו עכ"ל. והנה בשלמא לפרש"י ניחא שמספר מעשה הנם שהי' פעם אחת שנשמע קולו ביריחו, אולם לפי' רבינו חננאל שכן היה דרכו של הכהן גדול לעשות, צ"ב לאיזה כוונה עשה כן.
אמנם יתבאר הענין על פי מה דאיתא בגמרא קידושין הנ"ל בפרק עשרה יוחסין (דף ע"א) דמיירי התם מענין יחוסי המשפחות בישראל, דכל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, כשהקב"ה משרה שכינתו מעיד על כל השבטים ואין מעיד עליו, שנאמר שבטי י-ה עדות לישראל, אימתי היו עדות לישראל בזמן שהשבטים שבטי י-ה. ועוד איתא שם דאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות המיוחסות שבישראל, ואיתא שם שהיו פסולי משפחות שהיו נודעין לחכמים ולא רצו לגלותה אלא חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהן פעם אחת בשבוע וכו', ועיי"ש דבהכי מיירי כל הסוגיא. ואחר כך איתא שם אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לתלמידיהן פעם אחת בשבוע וכו', דכתיב זה שמי לעולם, לעלם כתיב. רבי אבינא רמי כתיב זה שמי וכתיב זה זכרי, אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת. ת"ר בראשונה שם בן י"ב אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם, משרבו הפריצים (המשתמשין בו) היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה והצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימות אחיהם הכהנים, פרש"י לברך בו העם במקדש ברכת כהנים לאחר עבודת ציבור של תמיד של שחר, ע"כ בגמרא שם.
וכתב הגאון ההפלאה ז"ל בספר המקנה לבאר הענין שהביאו בכאן אלו המאמרים שאינם ענינם כאן, וז"ל בקיצור: ונראה להבין על פי מ"ש לעיל דיחוד שמו יתברך עלנו הוא לפי טהרות ישראל, לפיכך כשעתיד הקב"ה לטהר את ישראל אז יהיה לנו רשות להזכיר בפה, אבל בגלות השראת שכינה בשם אדנ"י ואין לנו רשות לקרותו ככתיבתו, משא"כ כשיהיה יחוד שמו יתברך עלינו אז יהיה מותר להזכיר שם הוי' בפה ויהיה קריאתו ככתיבתו. ולא עוד אלא שבזמן הגאולה לעתיד אמרו חז"ל שעתידין צדיקים שיקראו בשם של הקב"ה, שיתעלו במעלות הקדושה הטהורה השורה עליהם בגלות, ואז יוכלו לפרש בפה שם הוי', וכמפורש בישעי' (סימן ס"ב) וקורא לך שם חדש אשר פי הוי' יקבנו וזה שמו אשר יקראו לו וגו', ר"ל שגם ישראל יתעלו במעלות שם חדש אשר יוכלו לפרש שם הוי' שבפיהם. ויש לפרש בזה מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ו) הושיענו ה' אלקינו וקבצנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך, דהוי ליה למימר לשבח תהלתך, דלשון השתבח הוא לשון התפעל. אלא דהיינו דקאמר קבצנו מן הגוים שיוכלו להודות לשם קדשך דהיינו שם הוי' ב"ה, ואז נזכה להשתבח בעצמינו בתהילה זו שאנו מהללים אותו בגלותינו. ויש לפרש בזה מה שאנו מתפללים אור חדש על ציון תאיר, כידוע שציון נקרא הקדושה ששורה עלינו בגלותינו, וכמו שאמר הכתוב (תהלים קמ"ז) שבחי ירושלים את ה' הללי אלקיך ציון, שבהיות ירושלים על מכונה הוא המקום להודות לשם הוי', ובהיותינו בגלות אין להלל אותו אלא בכינוי אלקות, ולכך אנו מתפללים שיאיר השי"ת אור חדש בציון, ואז נזכה כולנו להיות במדרגה אור זה שהוא שורה עלינו בגלותינו. ולפי זה טהרת ישראל תלויה בהזכרת השם, לכן גילוי המשפחות שהוא טהרת ישראל והזכרות ה' תלויה זה בזה וזמן אחד להם פעם א' בשבוע, עכת"ד ההפלאה ז"ל בספר המקנה.
היוצא לנו מזה דהזכרת שם הוי' ב"ה קריאתו ככתיבתו תלוי בטהרתן של ישראל, וכשיהיה עהרת ישראל בשלימות אז יוכלו להזכיר בפיהם את השם הוי' במילואו. ונקדים עוד מ"ש התוספות יו"ט (בפ"ו דיומא) דמה שהיה הכהן גדול אומר להם תטהרו, זה היה ברכה שמברך את העם שיטהרו עצמן. וענין הברכה י"ל על פי מה שפרשתי כמ"פ (עיין בדברינו בד"י לעיו"כ אות ו') מ"ש ואף הוא היה מתכוין כנגד המברכים לגמור את השם ואומר להם תטהרו. על פי מ"ש ז"ל (בילקוט ס"פ בשלח) הובא בפרשיז"ל עה"כ כי יד על י-ה, שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והנה כל זה תלוי במעשיהן של ישראל, דכאשר יטהרו עצמן מכל חטא אז ימחה זרעו של עמלק ויהיה השם שלם והכסא שלם. וז"פ ואף הוא היה מתכוין כנגד המברכים לגמור את השם, שיהיה שמו שלם במילואו, ואומר להם העצה לזה "תטהרו", שיטהרו מעשיהם, ועל ידי זה יהיה נגמר השם. ועל פי דברי התוספות יו"ט דאומרו תטהרו היה ברכה, יתפרש ואומר להם, שאמר להם ברכה "תטהרו" שהיה הכהן גדול מברך אותם שיזכו לטהרה, ועל ידי זה יהיה נגמר השם והכסא.
אמנם לדכינו הנ"ל יתפרש עוד באופן אחר אומרו ואומר להם תטהרו, על פי דברי המקנה דיחוד השם תלוי בטהרתן של ישראל, ועל ידי שיהיה טהרת ישראל יזכו להזכיר בפיהם השם הוי' ב"ה. וז"ש ואף הוא היה מתכוין כנגד המברכים לגמור את השם, היינו שגם המברכים דהיינו ישראל יזכו לגמור את השם להזכיר בפיהם במילואו, ועל כן היה מברך אותם באמור להם תטהרו, ועל ידי טהרת ישראל יזכו לזה כנ"ל. (ועיין בד"י למוצאי יו"כ אות ע"ה באופן אחר קצת).
והנה אותה הברכה שהיה הכהן גדול מברך את ישראל ואומר להם תטהרו, זה הועיל להם והשפיע עליהם רוח טהרה שיהיו ראויים לשמוע את השם מפורש יוצא מפי כהן גדול, דטעמא מאי היה הכהן גדול אומרו בקול נמוך ומבליע אותו שלא ישמעו, מפני הפרוצין שמשתמשין בו כנ"ל בגמרא וברמב"ם, אולם בשעה שהיה הכהן גדול מברך אותם ואומר להם תטהרו היה משפיע עליהם רוח טהרה עד שלא עלתה על מחשבתם להשתמש בשם המפורש, ועל כן היו ראויים אז לשמוע את השם המפורש. וזה אפשר לומר בכוונת דברי רבינו חננאל הנ"ל וכבר אמר חנא השם בקול נמוך, ואחר כך הרים קולו, דמקודם אמר בקול נמוך לפי שחשש שאין ישראל ראויין לשמוע את השם המפורש, ואם ראה אחר כך שעבר עליהם רוח טהרה והם ראויים לזה אז כבר אמר בקול רם שישמעו. ובזה מובן גם כן מה שדייק לומר שהיו שומעים את השם וכו' מפורש יוצא מפי כהן גדול "בקדושה ובטהרה", דלכאורה מהו הכוונה בזה ומה בא ללמדינו. ולדרכינו הכוונה שהיה בזה הוראה על טהרתן וקדושתן של ישראל, דאלמלא לא היו בקדושה ובטהרה לא היו שומעין את השם המפורש דהא בהא תליא כנ"ל, ומה שהיו שומעין השם המפורש היה לאות עליהם שהם בקדושה ובטהרה דייקא.
[שם] ת"ר עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום, ג' בוידוי ראשון ושלשה בוידוי שני ושלשה בשעיר המשתלח ואחד בגורלות, וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו. הנה נראה לדקדק בלשון הברייתא דלא נקטו בסתמא וכבר אמר "השם" ונשמע קולו ביריחו, דהיה במשמע דבכל הזכרת השם היה נשמע קולו, אלא נקטו דייקא וכבר אמר "אנא השם", והוא הלשון שהיה אומר בוידויים ולא בגורלות, ומשמע מזה דבגורלות לא אירע נם זה שיהיה קולו נשמע למרחוק אלא אצל הוידויים. והטעם אפ"ל משום שהוידויים הם המביאים את הכפרה, וכדתנן בריש שבועות (ב' ע"ב) דוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל ווידויו של פר מכפר על הכהנים. ואעפ"י שעל ידי הגורל נקבע הדבר, מ"מ כפרה לא גמרה עד שאמר עליו דברי וידוי והתוודה. על כן אפ"ל כי רק בשעה שאמר אנא השם והתוודה אז נעשה להם נס זה, משא"כ בהזכרת השם גרידא לא היה קולו נשמע בדרך נס.
ואפשר לומר עוד דבכוונה תחלה היה הכהן גדול עושה כן שלא יהא קולו נשמע למרחוק בהזכרת השם דגורלות, דהנה כתב הרמב"ם ז"ל (בספ"ב מהל' עבודת יוה"כ) בראשונה היה מגביה את קולו בשם, כיון שרבו פרוצין חזרו לאומרו בקולו נמוך ומבליעו בנעימות עד שלא יכירו בו אפילו חביריו הכהנים עיי"ש. ומעתה אפשר לחלק ולומר דמה שהיה הכהן גדול מגביה קולו היה רק בהזכרת השם שאצל הוידויים, לפי שאז בשעת הוידויים של הפר והשעיר המשתלח היו כל ישראל שבורי לב ומלאי תשובה וחרטה, שהרי מכיון שהוידוי היה מכפר, לכן היו צריכים כל ישראל לעשות תשובה בעת הוידוי דאך בצירוף התשובה יכופר העון, ובוודאי שהיה אז מעמד של תשובה, ואז היו ישראל בבחינת זכו, והיו ראויים לשמוע הזכרת השם המפורש מפי כהן גדול, משא"כ בגורלות שלא היה שם וידוי, אפ"ל שלא היה הכהן גדול מגביה קולו שישמעו למרחוק ולא שמעו את השם ולא כרעו, וזה טעם הסוברים דאין לומר והכהנים והעם בגורלות וגם יש בו סמך למנהגינו שא"צ לכרוע בגורלות.
או אפשר דעל כן לא הגביה הכהן קולו שישמעו למרחוק בשעת הזכרת השם דגורלות, דלפי שהגורל הרי היה קובע גם את השעיר המשתלח לעזאזל שהוא דורון להס"ם לשחדו שלא יקטרג על ישראל, וכמו שהבאנו מדברי הזוה"ק והפרקי דר' אליעזר (עיין העתק לשונם בד"י מוצאי יו"כ אות נ"ה באריכות), וכתב הרמב"ן ז"ל (פ' אחרי) דאין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה הקרבן מאתנו אליו חלילה, אלא שכוונתינו לעשות רצון בוראינו שצוונו בכך, וזה טעם הגורלות כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אוהל מועד כי שניהם מתנה לה', והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבוא לו מאת ה', הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם, כענין שנאמר בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו, וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה' לומר שהוא שלו, ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם, ומפני זה אמרו רבותינו דברים שהיצה"ר מקטרג בהם ואוה"ע משיבים עליהם שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח וכו', בשעיר המשתלח ישיבו עלינו כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם וכו' עכ"ד הרמב"ן ז"ל. עכ"פ מבואר מזה כי בענין שעיר המשתלח היה צורך בזהירות יתירה שלא יהיה פתחון פה לרדות ח"ו שיהיה זה קרבן מאתנו לס"מ, ויתכן דמטעם זה עצמו היה ראוי שגם עבודת הגורלות לא תהא נעשית בפרסום גדול, דכיון שסוף כל סוף היה נקבע על ידי הגורל גם חלקו של עזאזל, אולי יהיה עוד מקום לחלושי הכרה לטעות בזה שמביאין קרבן לעזאזל, על כן מה שהיה אפשר להצניע הדבר היה ניחא טפי, ועל כן מסתברא שלא היה הכהן גדול משמיע קולו למרחוק, דהיה מוטב שיעשה הגורל בצנעה כדי שלא ישמעו זאת כל העם.
או אפשר לומר על פי מה שהקשו בתוספות ישנים (ר"פ טרף בקלפי) על מה שהיה הכהן גדול אומר לה' חטאת, וז"ל: והקשה ה"ר אלחנן אמאי לא קאמר חטאת לה' שיזכיר השם מאוחר, כדאמרינן בפ"ק דנדרים (י' ע"א) לא לימא איניש לה' קרבן אלא קרבן לה' דלמא פשע ומדכר שם שמים לבטלה. ותירצו דשאני הכא דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה' והדר ועשהו חטאת ע"כ. והריטב"א תירץ דכיון שהיו שם הסגן ואב"ד ליכא למיחש דלמא פשע דאינהו מדכרי ליה לומר, על כן שפיר הוא אומר לה' חטאת עכ"ד. עכ"פ בין לתירוץ התוספות ישנים ובין לתירוץ הריטב"א ז"ל נמצא דשאני הזכרת ה' בגורלות מבשאר דוכתי, דבכל מקום לא לימא איניש לה' קרבן אלא קרבן לה', ואך בהזכרת השם דגורלות הותר להקדים לה', למר כטעמיה משום דהכי כתיב בקרא, ולמר כטעמיה משום שהיו מזכירין אותו ולא יפשע, ואם כן מסתברא שלא היה הכהן גדול מגביה קולו באומרו לה' חטאת כדי שלא ילמדו הימנו העם לשאר דוכתי לומר לה' קרבן, דבשאר דוכתי לא הותר לומר כן, ומשו"ה היה אומר זאת בצנעה כדי שלא ישמעו כל העם.
היוצא לנו מזה דלכולהו טעמי דאמרן לא היה כהן גדול מגביה קולו בהזכרת ה' דגורלות, ומה שכתב הרמב"ם ז"ל שהיו מזכירים את השם י' פעמים, וכל הכהנים והעם העומדים בעזרה כשהם שומעים את השם וכו' היו כורעים וכו', ומשמע דאכולהו קאי, וכ"כ התוספות יו"ט להוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל כנ"ל, אפ"ל דגורלות שאני שלא היה הכהן גדול מגביה קולו מטעמי דאמרן, והרמב"ם ז"ל דקדק וכתב כשהם שומעים, ואפ"ל דקאי על הוידויים בלבד ששם היה מגביה קולו בהזכרת השם, והיו כל העם העומדים בעזרה גם מרחוק שומעים את קולו, משא"כ בהזכרת ה' דגורלות שהיה אומר בקול נמוך לא היו שומעים העם העומדים בעזרה אלא הסגן והאב"ד העומדים סמוכים אליו, ואינהו באמת היו כורעים ומשתחוים גם בזה שהרי הם היו שומעים משא"כ שאר העם.
[מ' ע"ב] ת"ש שאלו תלמידיו את רבי עקיבא עלה בשמאל [פירשיז"ל גורל שם] מהו שיחזור לימין, אמר להן אל תתנו מקום לצדוקים לרדות. [פרש"י אל תתנו מקום לצדוקים, תלמידים החולקים על התורה, לרדות ולמשול בהן, לקפח אתכם בדברים שיאמרו [שהחכמים] לפי רצונם הם עושים הכל], טעמא דאל תתנו מקום לצדוקים לרדות, הא לאו הכי מהדרינן ליה, והא אמרת הגרלה מעכבא, וכיון דקבעתיה שמאל היכי מהדרינן ליה, אמר רבא הכי קאמרי עלה הגורל במשאל מהו שיחזירו לו ולשעירו לימין, אמר להם אל תתנו מקום לצדוקים לרדות. לכאורה צ"ב מה מקום לרדות נותנים להם בזה, והלא זיל בתר טעמא, וטעמא מאי אמור רבנן להחליף השעיר לימין, לפי שאם עלה במשאל אינו סימן טוב, ואפשר שעל ידי שיחליפנו וימיר מקומו יחזור ויתהפך לסימן טוב, כי הקב"ה גוזר וצדיק מבטלו צדיק גוזר והקב"ה מקיים, ואם כן מה מקום יש להם בזה לומר שהחכמים עושים כפי רצונם.
והנה כבר הבאנו בדברינו מ"ש רז"ל בזוה"ק (פ' אחרי דף ס"ג ע"א, ובפ' אמור דף ק"ב ע"א) ובפרקי דר' אליעזר (פמ"ו) להסביר הענין של שעיר המשתלח שזה היה כעין דורון להס"מ לשחדו שלא יקטרג על ישראל, והרמב"ן ז"ל (פ' אחרי) הביא את דברי הפרקי דר' אליעזר והאריך שם בביאור הענין, וכתב בטעם הגורלות דאילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל היה כעובד אליו ונודר לשמו, ועל כן היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אוהל מועד כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו חלקו, הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם כענין שנאמר בחיק יוטל גורל ומה' כל משפטי יעיי"ש באורך. מבואר מדבריו כי השעירים היו שניהם מתנה לה', ואך הוא שנתן החלק להס"מ, אבל ח"ו שיהיה מתנה או קרבן מאתנו להס"ם חלילה.
ובזה מובן מה שחשש ר' עקיבא בהחלפת מקום השעירים והגורלות שלא ליתן מקום לצדוקים לרדות ולומר שהחכמים עושים הכל כרצונם. כי אם יהיו רשאין להחליף מקום השעירים עבור סימנא טבא מפני שהדבר תלוי במעשה הכהן, אם כן יש בזה מקום לצדוקים לומר על השעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל שאנו השולחים אותו ושהוא מתנה מאתנו אליו ח"ו, דכיון שהדבר תלוי במעשה הכהן, ואע"פ שעלה בשמאל בידו להפכו לסימנא טבא על ידי שיעמידנו לימין, אם כן יאמרו שהכל תלוי ברצונם של החכמים וכל המעשה הנעשה בבית המקדש הוא כפי אשר בחרו חכמים לעשות, ואם כן גם השעיר שנשלח לעזאזל נשלח על ידיהם, ובזה יש להם מקום לרדות לעבוד ע"ז ח"ו, על כן אמרו שאסור להחליף מקום השעירים אף עבור תכלית טוב, כדי להראות שאין דבר זה בידינו כלל, והוא תלוי אך בהקב"ה והוא הנותן מתנה לעבדו כנ"ל.
[שם] שאלו תלמידיו את רבי עקיבא עלה בשמאל [פירשיז"ל גורל שם] מהו שיחזור לימין, (לפי שאם עלה בימין היה סימן טוב והיו כל ישראל שמחים כדאיתא בתוספתא פ"ב) אמר להן אל תתנו מקום לצדוקים לרדות. [פרש"י אל תתנו מקום לצדוקים, תלמידים החולקים על התורה, לרדות ולמשול בהן, לקפח אתכם בדברים שיאמרו [שהחכמים] לפי רצונם הם עושים הכל], טעמא דאל תתנו מקום לצדוקים לרדות, הא לאו הכי מהדרינן ליה, והא אמרת הגרלה מעכבא, וכיון דקבעתיה שמאל היכי מהדרינן ליה, אמר רבא הכי קאמרי עלה הגורל במשאל מהו שיחזירו לו ולשעירו לימין, (כדי שיהיו סבורים שעלו בימין ויהיו שמחים), אמר להם אל תתנו מקום לצדוקים לרדות. לכאורה ראוי להבין דלעיל בריש פירקין (ל"ט ע"א) פריך הש"ס למה לי טרף בקלפי, ומשני כי היכי דלא ליכוין ולישקול, פרש"י שלא ימשמש להבין במשמושו איזה של שם ויטלנו בימין לפי שהוא סימן יפה כשהוא עולה בימין. הרי שהיה בזה קפידא שלא יכוין וישקול מעצמו, ואם כן היכי ס"ד דיהא יכול אחר כך להחליפן. ועוד הא כל עיקרו הרי אינו אלא לפי שאם עלה בימין הוא לסימן טוב משא"כ אם עלה בשמאל, ואם כן אם עלה בשמאל מה תועלת יש בהחלפתו לימין, והרי אינו סימן טוב אלא אם עלה כן מעצמו ולא אם יחליפנו אחר כך.
גם יש לבאר הנוסח במחזורים שלנו בסדר אתה כוננת, גורל ימין כשהוא של שם יתנהו על השעיר ואומר לה' חטאת. וצ"ב דמשמע מזה דאם אינו עולה של שם בימין אינו נותנו על השעיר, וזה אינו דהרי בכל אופן נותן את הגורל על השעיר שעלה עליו כמפורש במתניתין (רפ"ד דיומא).
ונראה על פי מ"ש בספה"ק ברית מנוחה (הובא בילקוט ראובני פ' אחרי) דבקדש הקדשים היה חקוק השם באותיותיו ובניקודיו בשער הארון, וכאשר היה רואה הכהן ששער הארון היה מלא זוהר לבן היה שמח מאד, ואם היה רואה אדום לא היה סימן טוב לישראל ולא לכהן, ובראות הכהן האדום הזה היה מתאמץ ואמר רבון העולמים שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך, והיה אומר ומרבה בבקשות ותחנונים לפי הקב"ה, והיתה קו אחת נקשרת חוץ כמו כן בעזרה, והיה כהן גדול מנענע הקו ורומז שיצעקו בני ישראל אל ה' וישובו אליו בכל לבבם, וכראות הכהנים והעם שהכהן מנענע הקו היו צועקים בנפש מרה ושואלים רחמים מלפני הקב"ה, ומיד האדום הזה חוזר ללבן עכ"ד.
עכ"פ רואין מזה שאף אם בתחלה ח"ו לא היה סימן טוב, מ"מ היה אפשר עוד להתהפך לסימן טוב על ידי שהיו מרבין בתשובה ובתפלה עד שנעתר להם ה'. וכמו כן יש לומר בנידן דידן דאם עלה של שם בשמאל היו מרבים בתשובה ותפלה עד שנתכפר להם, ואם כן אע"פ שעלה בשמאל עדיין יתכן עוד שיתהפך אחר כך לסימן טוב על ידי התשובה, ולזה היה סברא להחליפו אז כדי לשמח את ישראל ולהראות להם סימן טוב שנתקבלה תשובתם, וא"ש דאה"נ בתחלה צריך להיות טרף בקלפי כדי שלא יכוין לישקול, דאם היה מכוין ונוטל בימין ולא עלה מעצמו אז באמת אינו מורה על סימן טוב. אולם אם עלה בשמאל והרבו בתשובה ותפלה אז הרי נתהפך לסימן טוב כנ"ל, ואז שפיר היה הוה אמינא שיחליף הגורל עם השעיר לימין, ולזה שאלו תלמידיו את ר' עקיבא עלה בשמאל מהו שיחזירו לו ולשעירו לימין, דהרי כשעלה בשמאל הרי בוודאי חיש מהר עשו תשובה ונתכפר להם, ואם כן סוף כל סוף יש בה משום סימן טוב, ואם כן קס"ד להחזירו לימין, על זה אמר להם דאף על פי כן אין לעשות כן משום אל תתנו מקום לצדוקים לרדות, אבל אלמלא הכי שפיר היה מקום להחזירו.
ונראה לומר הטעם למה דוקא בזה חששו לרדייתם של הצדוקים, דהנה ידוע מ"ש בזוה"ק ובספרי חכמי האמת בסוד השעיר לעזאזל שהוא מתנה להס"מ לשחדו, (עיין בד"י למוצאי יו"כ אות נ"ה העתקנו לשונם באריכות חדרשנו משם). והבאנו דברי הרמב"ן ז"ל מ"ש בטעם הגורלות דאילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל היה כעובד אליו ונודר לשמו, ועל כן היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אוהל מועד כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו חלקו, הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם, כענין שנאמר בחיק יוטל גורל ומה' כל משפטו יעיי"ש באורך. מעתה כשעלה של ימין לעזאזל שהוא חלק הניתן לסט"א, אם יחליפנו וימיר דתו ליתן מקומו לה', אז יהא נראה כאילו לקח מקומה של הס"א ונתנה לה', ויש בזה מקום לצדוקים ולמינים לרדות ולומר שיתכן ליקח איזה דבר משל הסט"א ולעשות ממנה עבודה להשי"ת, ודרך כזה לעשות מחלקה של הסט"א איזה דבר של לשם שמים היא רבת הכשלון וסכנה גדולה כרוכה עמה ואסור בהחלט, על כן דייקא בזה אמרו אל תתנו מקום לצדוקים לרדות, ואמרו שאסור להחליפו ולהחזיר שעיר של שם לימין, אע"פ שמן הדין היו רשאין לעשות כן משום סימנא טבא לישראל כנ"ל, מ"מ כיון שיש בזה מקום לצדוקים לרדות ולהתעות את ישראל על כן אסרו לעשות כן.
וז"ש בסדר העבודה גורל של ימין כשהוא של שם יתנהו על השעיר, ר"ל דרק כשעלה של שם בימין רק אז ינתן על השעיר הימני, לאפוקי שאם עולה של שם בשמאל לא יחליפנו אחר כך להחזירו לצד ימין, דמאחר שעלה הגורל של ימין לעזאזל אם יחליפנו ויתן מקומו לשעיר הנעשה לה' להניחו בצד ימין, הרי הוא כנוטל מן הסט"א לעבוד בה את ה' וזה אסור כנ"ל, ורק כשהוא עולה בשל ימין יתנהו על השעיר של ימין, והבן.
[שם] ת"ש שאלו תלמידיו את רבי עקיבא עלה בשמאל [פירשיז"ל גורל שם] מהו שיחזור לימין, אמר להן אל תתנו מקום לצדוקים לרדות. [פרש"י אל תתנו מקום לצדוקים, תלמידים החולקים על התורה, לרדות ולמשול בהן, לקפח אתכם בדברים שיאמרו [שהחכמים] לפי רצונם הם עושים הכל], טעמא דאל תתנו מקום לצדוקים לרדות, הא לאו הכי מהדרינן ליה, והא אמרת הגרלה מעכבא, וכיון דקבעתיה שמאל היכי מהדרינן ליה, אמר רבא הכי קאמרי עלה הגורל במשאל מהו שיחזירו לו ולשעירו לימין, אמר להם אל תתנו מקום לצדוקים לרדות. משמע דבלא"ה היה רשאי הכהן לשנותו, שיקח הגורל והשעיר יחדיו משמאל לימין, עכ"פ מבואר כי ענין הבחירה איזו לה' ואיזה לעזאזל תליא בגורל ובידו של כהן, כי אף אחר שעלה הגורל, עדיין בידו של כהן להחליפן אלולי טעמא דאל תתנו מקום לצדוקים, וכן איתא בזוה"ק (פ' אמור) וז"ל: כיון דכהנא שוי ידוי, אינון עדבין (גורלות) מדלגי וסלקין בידא דכהנא ושראן באתרייהו, הה"ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל, עלה עליו ודאי וכו', והאי עדבא (גורל) מגרמא הוא דסליק ביה עכ"ל. מבואר שהיה הבחירה על ידי נס הגורל ובאמצעות ידו של כהן והיה צורך לשניהם.