אגדות מהרי"ט/שקלים/פרק ה
אגדות מהרי"ט – מסכת שקלים – פרק ה
זמינאבשםר'זעירא אין הוון קדמאין מלאכין אנן בני אנש, ואין הוון בני אנש אנן חמרין, א"ר מנא בההיא שעתא אמרין אפילו כחמרתיה דר' פנחס בן יאיר לא אידמינון.
והוא פלא מי מדד כן במכוון שהחילוק בינינו ובין הראשונים הוא רק בחד דרגא, דהיה יכול לומר גם כן אם הראשונים כמלאכים אנו כחמורים, וכמו שבאמת כן הוא, ולמה אמר דוקא דמיון זה בחד דרגא. ויותר קשה מה שאמר "אם" הראשונים כמלאכים, משמע כמסופק בזה אם הם כמלאכים, ולפי זה ח"ו ספק גם כן אם ילמדו מדברי הראשונים, ובוודאי שאין ספק בזה שהם כמלאכים שנקראו מלאכי השרת ולמה אמר בלשון ספק.
נראה פירושו הוא כן שחכמז"ל למדו אותנו שאם אנו הולכים בדרך זה לומר שהראשונים הם כמלאכים, ואסור לנו לחלוק על דבריהם שהיו כמלאכים ואין לנטות מדבריהם ומדרכיהם שום נטיה כל שהוא, אז אנו כבני אדם, היינו שאז אם הולכין בדרך זה נחשבים לבני אדם, אבל אם אומרים שגם הם לא היו רק בני אדם ונתנו עצות לנפשם גם אני אתן עצה לנפשי שאני רואה דרך אחרת לטוב, וכיון שחושבים את הראשונים לבני אדם אז אנו כחמורים, ואין הכוונה באומרו אם הראשונים וכו' שהם היו כן, רק למדו אותנו שאם הולכין בדרך זה לחשוב אותם כמלאכים שאסור לחלוק על דבריהם אז אנו כבני אדם, שבאיזה מצב שאנו בו אם הולכין עכ"פ בדרך הקדום יכולים להיות בני אדם, אבל אם אומרים שגם הם היו אנשים כמוני ואני אלך בדרך הישר בעיני ואז בוודאי אנו כחמורים, ואף לא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר.
הראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים.
ואפשר לפרש עפי"מ דאיתא בנזר הקודש על הא דאיתא במדרש (ב"ר פ' ס') בעובדא דר' ירמי' ור' זירא דאיתאכלון תאנים בטיבלייהו, ואמרו על זה אין הוון קדמאין מלאכין אנן בני נשי ואין הוון ב"נ אנן חמרין ולית אנן כחמרתיה דרבי פנחס בן יאיר [והובא זה בתוס' חולין דף ה'], ותמהו כולם דאיך אפשר באמוראים הקדושים שנכשלו במידי דאכילה, והלא אין הקב"ה מביא תקלה אפילו לבהמתן של צדיקים. וכתב הנזה"ק לתרץ דזה לא היה אלא בדורות הראשונים אבל עכשיו כבר נתמעטו הדורות ולית אנן אפילו כחמורו דרפב"י, ואעפ"י שבוודאי נמצא גם בדורות אחרונים בני אדם גדולים מאוד במעלה, מכל מקום באשר שאין דורם זכאי גם הם יורדים ממדריגתם, כהא דאמרינן בפ"ג דתענית מה יעשו גדולי הדור שאין דורם דומה יפה עכ"ל.
יתפרש אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו', ר"ל דאף גדול הדור שהיה ראוי להגיע במדריגתו להיותו כמלאך אלקים, מ"מ "אנו" ר"ל לצד היותו חי בינינו אנו בדור שפל, בגלל זאת איננו יכול להגיע במעשיו למעלה גבוה, כאשר היה מגיע אלמלי היה בדורות ראשונים, אלא לערך בחינת בני אדם אשר הוא נמצא ביניהם, מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים ומדור המדבר דור דיעה שעמדו במעמד הנבחר, ואעפי"כ כשחטאו בעגל א"ל הקב"ה למרע"ה לך רד, ופירש"י ז"ל רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו', הרי שגדולת ומדריגות מנהיגי ישראל תלויים בהנהגת ומצב אנשי דורם, וכשמביטין על מעשי בני הדור יכולים לשער טיבו של המנהיג ומעלתו [ועי' ד"י במדבר ע' צ"ט].
"אנו" ר"ל לצד היותו חי בינינו אנו בדור השפל, בגלל זאת איננו יכול להגיע במעשיו למעלה גבוה כ"כ, אלא כבני אדם.
ר' חמא בי רבי חנינא מפסולת של לוחות העשיר משה, הדא הוא דכתיב פסל לך שני לוחות אבנים, פסל לך, שתהא הפסולת שלך.
הנה קיי"ל (קידושין ל"ט ע"ב) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וביארו הקדמונים הטעם, משום שהמצוה היא דבר רוחני ולפיכך בדין הוא שגם שכר המצוה יהיה רוחני, כי לא יתכן להעריך שכר המצוה בדברים גשמיים אשר אינם חשובים מאומה לעומת ערך יקר המצוה, אולם כל זה לא שייך רק כשהמצוה מתקיימת לשמה בלי שום פניות וכולה רוחניות, משא"כ אם מעורב בה איזה פניה שפיר יתכן שישתלם שכרם בעולם הזה, דהא גם מעשה המצוה אין כולה רוחני אלא היא מעורבת מטוב ורע, וגם בשעת מעשה המצוה היתה כוונתו לתועלת גשמית, הן שכרו בארץ ישולם, כי שכר העוה"ז הגשמי, הוא לו חלף עבודתו.
לפי זה לא היה אפשר שיקבל משה רבינו ע"ה שכר מצותיו בעולם הזה שהרי הוא קיים את מצות ה' בכוונה שלימה ללא פניות. אמנם מכיון שמשה רבינו ע"ה זכה וזיכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו (אבות פ"ה כ"א), והיה כולל כל נשמות ישראל, על כן בדין הוא שיטול שכר גם בעד המצות שישראל מקיימין, כי מכוחו הם באים, על ידי שהוא היה הגורם ומסייען לכך. אולם קודם חטא העגל שהיו ישראל במדריגה גבוהה עד מאד שהיו דור דיעה וכל מעשיהם לשם שמים, היו גם הם מקיימים המצות בכוונה שלימה ורצויה, ולא היה מקום להמשיך על ידי מצותיהם השפעות העולם הזה הגשמי, על כן לא היה אפשר שיתעשר משה, ורק אחר שחטאו בעגל נפלו ממדרגתם, וכבר נמצא ביניהם גם אנשים כאלו שקיימו מצות בבחי' שלא לשמה, ובאמצעות מצות אלו המשיכו השפעת עשירות אף למשה רבינו ע"ה, כי בדין הוא שיטול שכר בעבור כל מצוה שישראל מקיימין שהרי מכוחו הם נפעלים כמבואר.
פסל לך פסולתן שלך יהא ומשם נתעשר משה, והכוונה לסגולת המצות שישראל מקיימין שלא לשמה שהוא מעורב עם פסולת, וע"ד שפי' בישמח משה (פ' בראשית ופ' תולדות) אמרם ז"ל (ברכות נ"ז) עה"כ כפלח הרמון רקתך (שיר השירים ו'), אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון, דה"פ כשם שברמון מעורבים אוכל ופסולת יחד, כמו כן מצותיהם של הריקנים מעורבות טוב ורע יעיי"ש. וז"ש "הפסולת" שלך יהא, ר"ל אף שכר מצות אלו שהם מעורב עם פסולת דהיינו שהם שלא לשמה, יהיו שלך להמשיך לך על ידיהם השפעות גשמיות, ומשם נתעשר משה.
של לוחות העשיר משה, הדא הוא דכתיב פסל לך שני לוחות אבנים, פסל לך, שתהא הפסולת שלך.
לכאורה יפלא דממ"נ אם משה רבינו ע"ה היה צריך לעשירות בשביל עבדות השי"ת, אם כן למה לא היה לו עשירות גם מקודם, ואם לא היה לו צורך בעשירות לעבודתו יתברך, אם כן למה נתן לו השי"ת העשירות דוקא בעת ההוא.
לי לבאר בהקדם מש"כ בספה"ק נועם אלימלך (עי' נוע"א ריש פ' תשא) דהמצוות של פשוטי עם אי אפשר שיהיו בתכלית השלימות בלי שום פניות, ורק על ידי שצדיקי הדור עושים כל מעשי המצוות בכוונה רצויה בתכלית השלימות, והמה משתתפים עמהם בעשיית המצוות, על ידי זה הם מעלים גם המצוות של פשוטי העם להיותם בשלימות הראוי עיי"ש.
ידוע מה שדרשו חז"ל (סוטה י"ג ע"ב) עה"פ (משלי ו') חכם לב יקח מצות, דקאי על משה רבינו ע"ה שכל ישראל נתעסקו בביזת מצרים והוא נתעסק בעצמות יוסף, נמצא שלא היה למשה רבינו ע"ה שום חלק במצות ביזת מצרים, ודין גרמא שלא עלתה להם כהוגן לקיים מצוה זו בתכלית השלימות בלתי לה' לבדו, ועל ידי זה נעשה מה שנעשה. ולזה אחר מעשה העגל שהמליץ משרע"ה על ישראל שבשביל רוב זהב עשו את העגל (עי' רש"י פ' תשא עה"פ ויעשו להם אלהי זהב, ובפ' דברים עה"פ ודי זהב), אמר לו השי"ת פסל לך שהפסולת יהיה שלך, ורמז לו בזה שזה היה הגורם מאחר שהוא לא נתעסק כלל בביזה ולא היה לו שום עסק עם העשירות של ההמון עם, לכן לא היה יכול להעלות מדת העשירות שלהם שיהיה בתכלית השלימות שלא תצא שום תקלה ממנו, על כן מעתה גם למרע"ה יהיה לו עשירות, ועל ידי זה לא יצא מכשול גם מהממון של כל ישראל, ולא ישתמשו בו רק לעבודתו יתברך שמו.
של לוחות העשיר משה, הדא הוא דכתיב פסל לך שני לוחות אבנים, פסל לך, שתהא הפסולת שלך.
לכאורה קשה שהרי הפסולת שנותר מן הלוחות יש לו דין הפקר, והיה משה רבינו ע"ה יכול לזכות בו מן הדין, ולמה הוצרך הקב"ה לצוותו על כך שהפסולת יהא שלו.
כי הנה מצינו שכל ישראל התעסקו בביזת הים, לבד ממשה רבינו ע"ה שלא נטל כלום, והכתוב משבחו על שהתעסק בעצמות יוסף ולא עסק בביזה, כמו שדרשו ז"ל בגמרא (סוטה י"ג ע"ב) עה"כ (משלי ו') חכם לב יקח מצות. ולכאורה הרי גם ביזת הים למצוה תחשב, כדאיתא בגמ' (ברכות ט' ע"א) שאמר לו הקב"ה הזהירם על כך, ומדוע הניח משה מצוה זו לגמרי. וצריך לומר כי אותו הרכוש לא היה שייך לשרש נשמת משה, על כן לא נטל ממנו מאומה, ולזאת הוצרך הקב"ה לומר לו שפסולת הלוחות שייך לשרש נשמתו, כדי שיזכה בו לעצמו, דלולא כן לא היה נוטל ממון שאינו שייך לשרש נשמתו, וז"ש פסל לך שהפסולת שייך לשורשך, והבן.
של לוחות העשיר משה, הדא הוא דכתיב פסל לך שני לוחות אבנים, פסל לך, שתהא הפסולת שלך. אמר ר' חנין מחצב של אבנים טובות ומרגליות ברא לו הקב"ה מתוך אהלו וממנו העשיר משה.
וברש"י עה"ת (פ' תשא) עה"פ פסל לך הביא מדברי המדרש (מדרש תנחומא כ"ט, ויק"ר ל"ב ב') וז"ל: הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה עכ"ל. ויש להקשות דלא יצדק שם פסולת על אבנים יקרות כאלו, והלא כל ניצוץ קטן הנופל ממנו הוא אבן יקר ולא שייך להקרא בשם פסולת, והראיה שממנו נתעשר משה. וביותר לא יתכן לכנות פסולת על דבר שנברא בדרך נס וממנו נחצבו הלוחות, והול"ל השירים שלך יהא.
לרמוז בזה, כי הנה איש ירא ה' אשר חננו ה' בעושר ובנכסים, יודע ומבין כי כל העושר אשר נתן לו אלקים עליו להשתמש בו למען הרבות כבוד שמים ולחזק היהדות, שהרי כל מה שהשי"ת חונן בו את האדם, הן חכמה הן גבורה הן בריאות וכח והן ממון, תכליתם היא לפעול בהם למען כבוד שמו יתברך, ולחזק כל הענינים הרבים והנכבדים בתורה וביהדות הצריכים סיוע ותמיכה.
זו יתפרש מאמרז"ל שהפסולת תהא שלך, כי האדם חייב לדעת שעיקר ממונו הוא מה שהוא מפזר לצדקה, ולהעמיד מבצרי התורה, ולהציל נפשות ישראל משמד וכפירה רח"ל, ולכל עניני היהדות הצריכים חיזוק, כי זה חלקו מכל עמלו וצדקתו עומדת לעד, משא"כ הממון שהוא משתמש בו לצורך עצמו הנו רק טפל ופסולת אל הממון החשוב והיקר ההוא שפזר ונתן לצדקה. וזאת רמז לו השי"ת למשה באמרו פסל לך, ודרשו ז"ל הפסולת תהא שלך, דכיון שמן הנותר מן המחצב של סנפירינון נתעשר משה, הראהו השי"ת לדעת כי מה שיקח לצורך עצמו מן הממון ההוא זה הוא רק פסולת וטפלה, וז"ש הפסולת תהא שלך, כלומר מה שתהא שלך שתקחנו לצורך עצמך יהא פסולת הממון, ועיקר חשיבות הוא באותו הממון שתהא מפרישו לצרכי שמים, כי על ידי שתתן אותו לחזוק התורה והיהדות הרי הוא ממון יקר וחשוב מאד וקדושה יש בו.
בגמרא "וממנו העשיר משה", כלומר שמדברים הללו שרמז לו הקב"ה נעשה עשיר גדול, כי בכל ממונו ועשרו פעל ועשה להרבות כבוד שמים, ולא עשה ממנו צרכי עצמו ולא הניח לעצמו פסולת, וזהו העשירות של משה שנשאר כל ממונו שלם, על ידי שעשה ממנו צרכי שמים ולא נעשה ממנו כל פסולת, לכן הי"ל באמת עושר גדול, דכל ממונו נשאר ממון גדול וקדוש.
ר' חמא בי רבי חנינא מפסולת של לוחות העשיר משה, הדא הוא דכתיב (שמות ל"ד) פסל לך שני לוחות אבנים, פסל לך, שתהא הפסולת שלך.
[עי' מ"ש עוד בס"ד בנדרים ל"ח ע"א].
[שם] אם [שם] מפסולת [שם] מפסולת [שם] מפסולת [שם] אמר [י"ג ע"ב] ר'
[י"ד ע"ב] אמר