אגדות מהרי"ט/שבת/פרק כד
אגדות מהרי"ט – מסכת שבת – פרק כד
[קנ"ה ע"ב] אמר רב פפא לית דעניא מכלבא וכו'. הנה ידוע דכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, ואפילו הס"א לא נבראת אלא כדי שיהיה על ידה תועלת שיתגברו עליה ויקחו ממנה דרך לעבוד את ה' זה לעומת זה כנודע, ועל פי זה נאמר אף אנו דהנה מדת הכלב הרי היא מדת העזות על ידי נביחה שבפיו, וכנודע מה שכתבו דהחילוק בין הכלב לשאר חיות הוא דארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל וכו', משא"כ הכלב אין כוחו אלא בנביחה שבפיו גרידא. ולזה צריכין ללמוד ממנו דבר זה איך לעבוד את ה' במדת העזות, דכמו שהוא עני גדול לית עניא מכלבא, ואף על פי כן יש לו עזות והוא נובח תמיד בפיו, כמו כן נקח ממנו לעבוד את השם בבחינת עזות דקדושה, דאף אם האדם הוא מלא עונות ופשעים עני ורש במצות ומעשים טובים, ואיך ירים פניו נגד בוראו לבקש מלפניו על נפשו, ואיך יפתח פיו להתפלל על גאולת ישראל ועל השכינה הק', מ"מ צריך ללבוש עוז בנפשו בחינת עזות דקדושה לבוא לפני המלך גם בלבוש שק, וזה נלמד מהכלב שנובח תמיד בפיו אף דלית עניא מניה.
[קנ"ו ע"א] דאמר רב יהודה אמר רב מניין שאיו מזל לישראל, שנאמר (בראשית ט"ז) ויוצא אותו החוצה, אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע (שם) בן ביתי יורש אותי, אמר לו לאו, (שם) כי אם אשר יצא ממעיך, אמר לפניו רבש"ע נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן, אמר ליה צא מאיצטנגינות שלך שאין מזל לישראל, מאי דעתיך דקאי צדק במערב, מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח, והיינו דכתיב (ישעיה מ"א) מי העיר ממזרח צדק וגו'. וכתב על זה המהרש"א ז"ל שמזל של אברהם היה צדק כדאמרינן לעיל בגמ' מאן דבצדק יהא גבר צדקן במצות, וכתיב באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו' ע"כ. והנה בתוס' ד"ה אין מזל לישראל הקשו וז"ל: והא דאמר רבא בשילהי מו"ק (כ"ח ע"א) בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מילתא. מ"מ על ידי זכות גדול משתנה וכו' עכ"ל.
והנה אברהם אבינו ע"ה ראה באצטגנינות שלו שאינו ראוי להוליד כנ"ל, ומה שהקב"ה הבטיח לו שיוליד האמין אברהם אבינו ע"ה, כי הוא רק על ידי זכות גדול משתנה המזל שלו כנ"ל, ועל כן היה ירא דשמא גרם החטא, שכן הוא דרך הצדיקים שאין בוטחים בעצמם ויראים תמיד שמא גרם החטא, וכדאיתא בב"ר (פ' ע"ג) ויירא יעקב מאד, מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה. וכמו שכתב ק"ז זלה"ה בייטב לב (פ' נח) שהביא בשם צדיק אחד (וידוע שהוא בשם הרה"ק מלובלין זלה"ה) שאמר אפילו יאמר לי השי"ת בעצמו שאני צדיק, שבודאי אני מאמין כי אמת הדבר, היינו באותו רגע דוקא שאומר ה', אבל ברגע שאחר זה שוב יוכל להיות ח"ו שאינו כן, כי יש קונה עולמו בשעה אחד, ויש להיפך חלילה ע"כ. נמצא דאף שהיה לו הבטחה מהקדוש ברוך הוא על בנים, על ידי שהראהו בכל מקום בואו מה שיהיה בעתיד עם בניו, היה מוכרח להאמין רק באותו רגע שהראוהו בנבואה, אבל אחר זה כבר דאג שמה גרם החטא, כיון שרק על ידי זכות גדול משתנה המזל כאמור.
ומשום הכי אמר להקדוש ברוך הוא מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, דאף שהבטחת אותי, מכל מקום מתיירא אני שמא גרם החטא, כיון שהדבר תלוי בזכותי, ועל זה בא כמשיב הנה דבר ה' אליו וגו' ויוצא אותו החוצה, שאמר לו הקדוש ברוך הוא צא מאצטגנינות שלך, דמאי דעתיך דקאי צדק במערב, ומפני זה אתה מפחד תמיד שמא גרם החטא ואין זכותך גדול שע"י ישתנה המזל, מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח, ואם כבר נשתנה המזל שלך לטוב שיהיה לך בנים, תו לא יתלה הדבר בזכותך ואין לך לפחד עוד שמא יגרם החטא, וזהו הרבותא מה שהאמין אברהם בה', כי לא האמין רק לאותו הרגע כנ"ל, אלא האמין בתמידיות בהבטחת ה' אשר לא היה עוד תלוי בזכותו.