ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן ח
ח
ובגמרא פסחים (קיג:) גבי שבעה המנודין לשמים וכו' ושאין לו תפילין וציצית בבגדו, וכתבו שם התוס' (ד"ה ואין) דמיירי ביש לו ואינו מניחן, אי נמי אפילו אין לו יש לחזור ולהביא עצמו לידי חיוב כדאשכחן במשה שהיה תאב ליכנס לארץ כדי לקיים מצות התלויות בה. וזה על דרך שכתבו התוס' (מנחות מא. ד"ה ענשיתו) דאף שאינו מחוייב לקנות טלית אם אין לו מכל מקום בעידן ריתחא ענשינן מה שלא הביא עצמו לידי חיוב. וכן הוא במסכת שבת (לב:) בתוס' (ד"ה בעין) שטוב לקנות טלית ולברך, והביא גם כן הראיה ממשה רבינו ע"ה שהיה תאב ליכנס לארץ להביא עצמו לידי חיוב לקיים שם מצות התלויות בארץ. וחזינן בתוס' בשתי מקומות שהביא ראיה לקנות טלית ממה שרצה משה רבינו ע"ה ליכנס לארץ לקיים מצות התלויות בארץ. וכן הוא לשון זה בדברי הרא"ש במועד קטן (פרק ואלו מגלחין סי' פ') שיש לו לאדם לחזור ולקיים כל המצוות כדאמר גבי משה רבינו שלא היה תאב ליכנס לארץ ישראל אלא כדי לקיים מצות התלויות בארץ וכל שכן מצות ציצית יעיי"ש. ולדעת הרמב"ן שיש חיוב לעלות בשביל מצות עשה דוישבתם בה, אם כן כבר נתחייבו ישראל בזה לעלות ואינו דומה לקנות טלית שאין חיוב כלל במצות ציצית אם אין לו טלית.
ואין לומר דמשום הכי מדמה זה למשה בשביל שהיתה הגזירה שלא יעלה, לכן לא היה מחויב בדבר, דזה אינו דממה נפשך כשיתבטל הגזירה יהיה עליו חיוב לעלות כמו כל ישראל. ועל כל פנים אין זה דומה לטלית שאין בו חיוב כלל לכל ישראל כשאין לו. אבל כאן אם החיוב על כל ישראל לעלות אלא שעל משה רבינו ע"ה בלבד נגזרה הגזירה או מטעם חטא מי מריבה או טעמים אחרים שאמרו בזה, לא מיסתבר לומר דממה שרצה לבטל מאתו הגזירה שנגזר עליו בפרטיות ורצה להיות דומה לכל ישראל בחיוב המצוה שנוכל ללמוד מזה על קניית טלית וכדומה שמעיקרא פטרה התורה הק' את כל ישראל בכהאי גוונא שיהיה צורך להביא עצמו לידי חיוב, כי אין לזה שום דמיון.
ועיין רש"י ז"ל (ברכות כ.) שאי אפשר ללמוד דחייבת מצוה מחמת כבוד הבריות או שאר טעמים ממה שהותרה טומאה לכהן ולנזיר לטמא למת מצוה דהתם לא נדחה לא תעשה דידה דמעיקרא כשנכתב לא תעשה דטומאה לא על מת מצוה נכתב, כשם שלא נכתב על הקרובים. אבל השבת אבידה ופסח לכל ישראל נאמרה ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות, על כן יש לחלק בין דחיה ביחידים יע"ש.
ועל כל פנים הוא יסוד מוסד דמה שנדחה אצל אדם אחד מחמת איזה טעם אין ללמדו מהיכא דמעיקרא לא נאמרה לכל כלל ישראל ואינו בשביל דחיה ואין לדמות אותן המצות שמעיקרא פטרה התורה הק' מהם את כלל ישראל למה שנפטר משה רבינו ע"ה ממצוה חיובית אך בשביל גזירה פרטית שנגזר עליו ולא על כלל ישראל, ולכן מיסתבר שגם דעת התוס' והרא"ש הוא כדעת רש"י ורמב"ם ורשב"ם, שגם לולא הגזירה שנגזר על משה רבינו ע"ה אין חיוב לעלות לארץ ישראל ואין בזה אלא חשיבות מצות התלויות בארץ, וחשיבות שארי מצוות שחשוב שם יותר העבודה להשי"ת, אבל כל זמן שהם בחוצה לארץ פטורים מכל זה. ולכן הדמיון עולה יפה לדמות גם שאר מצות שפטורין להביא עצמו לידי חיוב. והגם שיש לפלפל עוד בפירוש דברי התוס' והרא"ש בזה, מכל מקום כתבתי להעיר הנראה לפי עניות דעתי, ואין להאריך בזה כל כך כי על כל פנים דברי רש"י והרמב"ם והרשב"ם ברורים שהמה בשיטה זו. ולהלן יתבאר שיש עוד הרבה ראשונים שסוברים כן.
ומעתה לפי דבריהם הדבר תלוי שאם מקיים שם התורה הק' ואינו חוטא אין לשער ולהעריך גודל זכותו של העובד השי"ת שמה, אבל אם ח"ו עובר עבירות שם הוא בהיפך כמו שכתב גם הרמב"ן בפרשת אחרי ועוד בכמה מקומות כי מאוד חמור שם ונורא אם עושין שמה עבירות, ולהלן אדבר מזה באורך מה דעת חכמינו ז"ל והפוסקים בזה. אבל ודאי דור המדבר שהיה דור דעה, כאשר כבר הבאתי במאמר הראשון מה שאמרו חז"ל דלית דרא זכאה כאותו הדור, והיו מקיימין כל התורה כולה אלא שאותן החטאים המפורשין בקרא יש בזה ענינים נסתרים מה שהיה מציאות להשטן לפתותם בכך, ואין ספק שהיה תיקון גדול אם היו באים לארץ. וכבר כתבו שאם היו באים אז לארץ היה עולם התיקון, כמו שיהיה לעתיד ולא היה בא עוד לידי חורבן כלל, והעיקר שכיון שאמר להם משה מפי הגבורה הבטחתו ית"ש שיעלו ויצליחו, תו לא היה מקום להסתפק שמא לא יצליחו בקיום המצות ובזהירות מן העבירות. ואם כן בוודאי שהיו צריכים להביא עצמם לידי חיוב של כל המצות שמה, ובהמנעם מזה בטלו מעליהם כל אותן המצות. ולתירוץ השני שבתוס' (פסחים קיג) הוי בין המנודים לה' אף במצוה אחת אם אינו מביא עצמו לידי חיוב וכל שכן בכל התורה כולה.
ואף לפי מה שיתבאר להלן דעת הפוסקים שאין הציווי להביא עצמו לידי חיוב בכהאי גוונא, מכל מקום יש לחלק דכתב קדושת זקני בישמח משה פרשת נשא סוף ברכת כהנים בתהלים תפלה למשה על הכתוב (תהלים כט, יא) ה' יברך את עמו בשלום, לפרש מה שאמרו חכמינו ז"ל סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו לא פקדה התורה לרדוף אחר המצות אלא כי יקרא קן צפור כי תפגע וכו' אלא אם בא לידך תעשיהו, ואם לא בא לידך אין אתה צריך לרדוף אחריה, אבל בשלום - בקש שלום במקומך, ורדפיהו במקום אחר. וביאר הענין דסור מרע ועשה טוב נאמר בלא בקשה ורדיפה, והיינו טעמא לפי שאין לך דבר ותנועה שאין בו עבדות הבורא כאמור בכל דרכיך דעהו, אם כן למה ירדוף שתבוא לידו, מה לי זו או אחרת, ואם יש לו פנאי לרדוף יעסוק בתורה ותלמוד תורה כנגד כולם, רק אם בא לידו חביבה מצוה בשעתה וגם מצוה זו שירדוף אחריה מתקיימת על ידי אחרים וישראל ערבין בזה בזה, זה עושה מצוה זו וזה עושה מצוה זו, אבל בשלום צריך לבקש כי אם אין שלום אין כלום וכו', עכ"ל יעיי"ש. ומבואר בזה שעל אותו היסוד שהמצוה מתקיימת על ידי אחרים הסברא שאין צריך לרדוף אחריה אלא יעשה מה שלפניו או יעסוק בתורה והכל מתקיים בכולן על ידי הערבות במה שזה עושה מצוה זו וזה עושה מצוה זו. ובטור יו"ד (סי' רמ"ו) ובשו"ע (שם סעיף י"ח) כתב תלמיד חכם שקול כנגד כל המצות, היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו יעיי"ש. וחזינן בזה שחילוק גדול בין מצוה שאפשר להעשות על ידי אחרים או לא.
ומעתה לפי זה יש חילוק גדול דאף לדעת הפוסקים שאין צריך להביא עצמו לידי חיוב המצוה מכל מקום הלא אמרו זה באלה המצות אשר יש הרבה בישראל המקיימים אותה המצוה וכל ישראל ערבין זה בזה כנ"ל, מה שאין כן אז במדבר שהיו שם כל ישראל ביחד, אף אחד מישראל לא היה בארץ ישראל, ואם כן בהמנעם מליכנס לארץ נתבטלו כל מצוות התלויות בארץ לגמרי לא היה בעולם מי שיוכל לקיימם ובכהאי גוונא בודאי צריך לרדוף אחר המצות שלא יתבטל מאמרי פיו ית"ש לגמרי בחלק גדול וחשוב אשר צוה במצוות התלויות בארץ, אלא שטרם שהיה להם רשות מהקב"ה לעלות ולכבוש לא היו רשאים לעלות והיו אנוסים במה שלא נתקיימו אותן המצות בישראל, כי לא הגיע הזמן, אבל אחר שאמר להם משה רבינו ע"ה שהגיע הזמן, כאשר העתקתי לעיל דברי חכמינו ז"ל, היו צריכין למשכיני אנפשין שיתקיים פי ה' בכל מצות התלויות בארץ ובהמנעם מזה עבירה היא בידם והוי זה המרת פי ה' אף אם אין מצות עשה בגוף הישיבה ונענשו ככה בעידן ריתחא רחמנא ליצלן. ועל כל פנים אין קושיא מכל אלה הפסוקים על דעת רש"י והרמב"ם וסייעתם שאין מצות עשה בישיבה.