ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן ה

ה

ויהיה איך שיהיה דברי הרמב"ם ז"ל צריכין ישוב. דאף אם אינו סובר כדברי הרמב"ן ז"ל בטעם השני שהיא מצוה אף בזמן הגלות, מכל מקום אם היא מצוה בכל משך הזמן שהיו יושבין ישראל על אדמתן וגם בעת ביאת המשיח, נראה ודאי דהוי זה מצוה קבועה לדורות, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בטעם הראשון ונתבאר לעיל.

והאבני נזר בתשובה הנ"ל כתב לתרץ, שבשביל זה לא מנה הרמב"ם מצות ישיבת ארץ ישראל שהוא בכלל החרם תחרימם, ושהוא מטעם כדי שאנחנו נשב בארץ, ע"כ לא נמנה לשתים. ותמה אני הלא הרמב"ן עצמו העיר שם בזה וכתב שלא להשתבש בדבר לכלול מצות ישוב ארץ ישראל במצות החרם תחרימם, כי לא נצטווינו להרוג האומות ההם אלא בהלחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם. אם כן הוא שני ענינים, והביא עוד ראיות מוכרחות לדבר.

ומה שכתב באבני נזר שהרמב"ן לטעמיה שמנה גם עשיית ארון וכפורת לשתי מצוות, איני יודע במה דחה בזה את דברי הרמב"ן הברורים במצות החרם תחרימם, שאם רוצים להשלים בתנאים ידועים אין כאן כלל מצות החרם תחרימם, אבל מצות כיבוש הארץ לא בטלה בזה, ואינו דומה כלל לעשיית ארון וכפורת בביהמ"ק. גם אין שום סברא כלל לומר שנכלל במצות החרם תחרימם גם מצות הישוב בארץ ישראל, דהלא הקב"ה צוה להרוג את המדינים אף שאין צורך כלל להתיישב בארצם, וכן צוה לאבד זכר עמלק בכל מדינה ומדינה שהם יושבים אף אם אין מתיישבים כלל בארצם, כי ראה הקב"ה תיקון העולם לאבדם מפני רוע מעלליהם וטומאתם רחמנא ליצלן. וכמו כן יש לומר בז' אומות שראה הקב"ה שמעשיהם מקולקלים יותר מכל האומות כמו שאמרו חכמינו ז"ל, ובפרט שהם יושבים בארץ הקודש אשר העבירות חמורות שם מאוד, שגם סדום נתהפכה רק בשביל שהיא בארץ ישראל, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שם, אף שלא נתיישב שם שום אדם אח"כ, והיה גפרית ומלח שריפה כל ארצה, כי לא בשביל צורך הישוב היה מהפכת סדום, אלא בשביל שהארץ אינה סובלת טומאתם. ובפרט בעת שישראל יושבים שם, אף אם אין מצוה כלל בישיבתם, אבל על כל פנים מתנה טובה לישראל העובדים ה' באמת לישב בארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד וגו' כאשר יש על זה כמה כתובים בתורה הקדושה, ושמה מקום המקדש ומצות התלויות בארץ ועבודת הקרבנות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם ושאר קדושות, ואם יושבים שמה מז' האומות נתקלקלה המתנה כאשר אמר הכתוב אחר מצות החרם תחרימם - למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם וחטאתם לה' אלוקיכם. ובפרשת מסעי (במדבר לג, נו) כתוב עוד יותר שבהותירם שמה ח"ו כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם, ואין מזה שום סרך ראיה שיש מצות עשה בישיבת ארץ ישראל. והמעיין היטב בדברי הרמב"ן הברורים יראה שסברא זו לכלול מצות עשה של ישוב ארץ ישראל במצות החרם תחרימם נדחה לגמרי בכל אופן ואופן שהוא, ואין צריך להאריך בזה יותר.

וחזינן שהרמב"ם ז"ל במצות החרם תחרימם (מצוות עשה קפ"ז) טרח לבאר למה הוא מונה אותה בין המצות, הלא אינו שייך עכשיו כיון שאותן האומות כבר נאבד זכרם, והאריך לפרש שאין זה מצוה לשעה, כיון שאינו תלוי בזמן. שאלו היה מהם עכשיו, היה צורך להחרימם, הוי זה מצוה לדורות. דמה שלא שייך עכשיו הוא רק בשביל שאי אפשר, יעיי"ש שהאריך. ואלו היה נכלל במצות החרם תחרימם גם מצות ישוב ארץ ישראל, הוי מצי למימר בפשיטות דהוי מצוה הנוהגת לדורות, בשביל שיש בזה גם מצות ישוב ארץ ישראל שבודאי יהיה נוהג בימות המשיח. וכתב האבני נזר בעצמו שזה פשוט שמה שהוא נוהג בימות המשיח הוי מצוה נוהגת לדורות. ובאמת גם בעשיית ארון וכפורת - אף שמפלפל שם הרמב"ן לחושבו לשתי מצות, מכל מקום לא סבירא ליה כל כך, שהרי במקום שחשב המצות ששכחם הרמב"ם לא חשב זה, ובכאן מנה מצות ישוב ארץ ישראל, וכתב בפירוש שהוא שיבוש לכללם במצות החרם תחרימם.

וראיתי באחרונים עוד איזה תירוצים, אבל לפי עניות דעתי כולהו שנויי דחיקי להמעיין בהם, ואין להאריך. ותמה אני למה הוצרכו לדחוק כל כך בזה, הלא אפשר לתרץ ברווחא, דהרמב"ן בפרשת מסעי על הכתוב (במדבר לג, נג) והורשתם את הארץ וישבתם בה, שכתב שם שלדעתו היא מצות עשה, הביא אח"כ שדעת רש"י אינו כן, אלא סובר דוישבתם בה אינו מצוה אלא הבטחה. אלא שהרמב"ן סיים שדעתו הוא העיקר, ובודאי שהרמב"ן לשיטתו ראה שכן העיקר כדעתו ז"ל, אבל אין כן דעת רש"י ז"ל. ובאור החיים הק' שם הביא פלוגתת רש"י והרמב"ן אם היא מצוה או הבטחה, וכתב אח"כ: ונראה פשט הדברים כדברי רש"י ממה שגמר אומר: כי לכם וגו' לרשת אותה. ואם הישיבה היא המצוה, היה לו לתלות בעיקר המצוה, ולומר: כי לכם וגו' לשבת בה, עכ"ל. והרי שגם באור החיים הק' גדול האחרונים הכריע מפשט הכתוב כדעת רש"י ז"ל שאין מצוה בישיבת ארץ ישראל ולא כדעת הרמב"ן ז"ל, אלא שהחיוב הוא להוריש העובדי עבודה זרה משם שלא ילמדו היושבים שמה מכפירתם, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל במצות החרם תחרימם שיש על זה כמה אזהרות בתורה הקדושה, ואם כן אין שום קושיא על הרמב"ם ז"ל אם סובר כדעת רש"י ז"ל שאין בזה מצוה אלא הבטחה.

ומה שכתב עוד הרמב"ן שהקב"ה פרט במצוה זו ארץ ישראל כולה בגבולין ומְצָרים, גם בזה כתב רש"י ז"ל בפירוש בפרשת מסעי על הכתוב (במדבר לד, יג) זאת הארץ וגו' וזה לשונו: לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצוות נוהגות, עכ"ל. והרי שטרח רש"י ז"ל לבאר במה שהוצרך הכתוב לכתוב גבולי ארץ ישראל שהוא רק בשביל קיום מצות התלויות בארץ, לא בשביל מצות הישוב שמה, כי לדעתו ז"ל אין בזה מצוה אלא הבטחה. וכן הוא לפי דעתו ז"ל בכמה מקומות שטרח הכתוב לכתוב גבולי ארץ ישראל הוא בשביל חשיבות קיום המצות שמה.

והרמב"ן ז"ל כתב אח"כ על זה, והראיה שהיא מצוה אמרוֹ יתעלה בענין המרגלים (דברים א, כא) עלה רש כאשר דבר ה' לך אל תירא ואל תחת, ואומרו עוד (דברים ט, כג) ובשלוח ה' וגו' עלו ורשו את הארץ וכאשר לא אבו לעלות. במאמר הזה כתיב ותמרו את פי ה', וכן לא שמעתם, הוראה שהיא מצוה, לא יעוד והבטחה. ומבואר בזה שגם דעתו ז"ל דמקרא וירשתם וישבתם אין ראיה שהיא מצוה, מדכתב והראיה שהיא מצוה מקראי אחריני שמביא אח"כ,.ונראה ברור שאין ראייתו אלא ממה שכתב לבסוף, שכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתיב ותמרו וגו' שעל זה סיים שהוא הוראה שהיא מצוה, לא יעוד והבטחה. כי בהתחלת הפסוקים שמביא שם עלה רש וגו' וכן במה שאמר עלו ורשו את הארץ, בכל זה אפשר לומר דהוי הבטחה כמו קרא דוישבתם. וכן מבואר בפירוש במדרש ילקוט (סוף סי' תת"ג) שאמר להם שמה אם תאמרו עדיין לא הגיע הזמן, ראה נתן ה' אלקיך לפניך את הארץ, אני אומר לא מאומד ולא משמועה אלא מה שאתם רואים בעיניכם עלה רש - מיד עלה רש. ומבואר בזה בפירוש שלכן אמר להם עלה רש שלא יפחדו שמא לא הגיע הזמן, ואם כן הוי הבטחה.

וכתב עוד במדרש הנ"ל (סי' תשצ"ט): אלו זכו ישראל, כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסין לארץ. שנאמר, עלה רש, מיד, כאשר דבר ה' וגו' לך אל תירא ואל תחת. ואם כן חזינן שפסוקים אלו נאמרו להבטחה שמשה רבינו ע"ה סיפר להם שאלו היו זוכים היה מתקיים בהם ההבטחה של עלה רש מיד. ובגמרא זבחים (סה:) גבי הא דאמר מאי לא יבדיל (ויקרא א, יז) אין צורך להבדיל. וקשיא ליה מבור דכתיב (שמות כא, לג) ולא יכסנו. וכתבו שם התוס' (ד"ה אלא), שמכל לאוין שבתורה לא קשיא ליה, דלמאי כתבינהו אם לא ללאו. אבל הא דמסברא הוי אמינא דמבדיל לפי שצריך לדם, אמרינן דכי כתיב לא יבדיל אין צריך להבדיל קאמר, וכן גבי בור וכו' יעיי"ש. וכעין זה הוא בסנהדרין (נח:) בקרא דשובו לכם לאהליכם (דברים ה, כו). וכן יש לומר גם כאן דכיון שטרם שמגיע הזמן אסור לעלות ולירש הארץ, כאשר הבאתי מדברי המדרש שמבואר בפירוש שפחדו שמא לא הגיע הזמן, לכן הוצרכו להתירא שלא יפחדו לעלות ולירש הארץ, ואין מזה ראיה כלל שהיא מצוה וחיוב. אבל יסודו של הרמב"ן ז"ל על מה שאמר הכתוב שהיה בזה המרה את פי ה' מזה נראה שהיה חיוב.