ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן ג
ג
ובאבני נזר (שם) רצה לחדש דכיון שכל ישראל ביחד אסורים לעלות, שוב אין חיוב גם על יחיד, דאם נחייב את היחידים נאמר על כל אחד זריזין מקדימין למצוה, ונמצא שעולין הכל ביחד ויהיה עונש ח"ו. והביא לזה גם מגמ' פסחים (סט:) דמילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד. דפירש"י ז"ל שם דמצות פסח יחד לכל ישראל נאמרה, הכי נמי מצות ישיבת ארץ ישראל יחד לכל ישראל נאמרה, ונדחק לחדש סברא זו כדי למצוא טעם על כל הגדולים שלא עלו לארץ ישראל יעיי"ש.
הנה מה שלא עלו הגדולים לארץ ישראל זה ודאי צריך טעם, ולהלן אדבר מזה. אבל חילוק זה לחלק בין יחיד העולה לעליה בחומה מבואר בפוסקים. ועיין בתשובת הרשב"ש (סי' ב') שכתב וזה לשונו: בהדירה בארץ ישראל אדוני זקני הרמב"ן ז"ל (שהוא היה מגזע הרמב"ן) מנה אותה מכלל מצות עשה כמו שנאמר (דברים יא, לא) וירשתם אותה וישבתם בה, וכן היא דעת אדוני אבי הרשב"ץ ז"ל בספר זוהר הרקיע וכו'. אמנם מצוה זו אינה מצוה כוללת לכל ישראל בגלות החל הזה, אבל היא נמנעת כלל כמו שאמרו ז"ל בגמ' כתובות (קיא.) שהוא מכלל שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימהרו את הקץ ושלא יעלו בחומה וכו', אמנם מצוה היא על כל יחיד לעלות לדור שם, עכ"ל. והרי שכתב בפירוש חילוק זה שאחר שהביא דעת זקינו הרמב"ן ז"ל שישיבת ארץ ישראל מצוה דאורייתא, סיים שאין זה אלא לכל יחיד הרוצה לעלות, אבל כלל ישראל אסורין מחמת השבועה, וכן כתב הריב"ש בתשובותיו (סי' ק"א) שהביא שם באמצע התשובה דעליה לארץ ישראל הוי מצוה. גם הביא דברי הש"ס שהדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק ותיכף אחר זה כתב וזה לשונו: ומה שהיה אומר הנביא לבני הגלות בנו בתים וכו' זה היה מפני הגלות שנגזר עליהם, ומי שהגלם לא היה מניחם לשוב עד שעלו ברשות כורש, וגם עתה אחת משלש שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה, עכ"ל. והרי דאף שכתב שהיא מצוה לעלות לארץ ישראל, מכל מקום סיים תיכף דבשביל גזירת הגלות מי שהגלם אין מניחם לשוב, וכן עתה מושבעין על זה, ועל כרחך צריך לומר דמה שכתב בתחלה שמצוה לעלות אין כוונתו אלא ביחידים דייקא באופן שאינו נגד הגזירה והשבועה.
ועל כן צריך לחלק בדעת הרמב"ן ז"ל לפי מה שהבאתי גם מדברי הרמב"ן עצמו שכתב דברים ברורים דכל ישראל אסורים לעלות. וכבר הבאתי במאמר הראשון הרבה מאמרי חכמינו ז"ל שמבואר בפירוש שהגלות הוא הכרח וגזירה מאתו יתברך שמו עד עת קץ שהקב"ה יעשה קיבוץ גלויות, וזה דעת רבי זירא בכתובות (שם) שמחלק בין יחיד העולה לעלייה בחומה. ובדברי הרשב"ש והריב"ש שהבאתי מבואר גם כן דהעלייה בחומה אף ברשות אסור כמו שהבאתי על זה כמה ראיות ברורות ומכריחות במאמר הראשון, שהרי כתב הרשב"ש שאינה מצוה כוללת לכל ישראל מחמת השבועה, ואם ברשות מותר עדיין יוכל להיות מצוה כוללת לכל ישראל כמו ליחידים אם היא ברשות, אבל כתב בלשונו שהיא נמנעת לכל ישראל. וכן בריב"ש שכתב הטעם בשביל גזירת הגלות, שמי שהגלם אינו מניחם לשוב, ואם הקב"ה אינו מניחם לבטל גזירתו, בוודאי שאף ברשות אסור. ועל כל פנים חילוק זה בין יחיד לכל ישראל מבואר בפוסקים.
ומה שהביא האבני נזר על זה ממס' פסחים שאמרו התם לענין עשיית פסח מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד, אין לדמות הנושאין זה לזה, דשאני כאן שהגידה הנבואה שיש שבועה שלא לנסוע ביחד, והוא ענין של התעוררות הגאולה לפני הזמן ודחיקת הקץ ועל יחידים הנוסעים אין כאן שבועה זו ואינו ענין של דחיקת הקץ, שוב אפשר לומר דביחידים נשארה המצוה כמקדם כיון שאותה השבועה לא נאמרה על זה. ומה שכתב דאי אפשר שיהיה חיוב על יחידים לעלות, דאם כן שוב יהיה חיוב על כל ישראל על כל יחיד בפני עצמו וזה אי אפשר דהכל ביחד היינו בחומה דאסור ואם ילכו ח"ו יענשו, ואם תאמר שילכו זה אחר זה, מי יקדים ומי יאחר. ובכ"א נאמר זריזין מקדימין, ונמצא שעולין הכל ביחד, בזה צריך לומר דאם כל ישראל באין לעלות אסורים אף בזה אחר זה מחמת גזירת הגלות, ומכל שכן בכנופיא, ומי שהגלם אינו מניחם לשוב כמו שכתב הריב"ש, אלא אם רוב ישראל המה בארצות הגולה מחמת טעמים וסיבות המסבב כל הסיבות, ואין לנו אלא יחידים הבאים לעלות, מקיימין בזה המצוה, כיון שמתקיים גזירת הגלות ברוב ישראל. - ולהלן אחר ביאור השיטות והענינים בזה יתבאר יותר ענין זה מה שאינו מובן לכאורה, גם יתבאר שם לשון הרמב"ן ז"ל שכתב מתחייב כל אחד ואחד.