ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן קפד
קפד
ובגמרא ברכות (כט.) טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו, בברכת הצדוקים מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא. ומקשה למה לא העלוהו לשמואל הקטן ואף דהוא תקנה ניחוש דילמא הדר ביה ומסיק דמשום הכי לא העלוהו בשביל שהתחיל בה. וכתב הרבינו יונה (שם) דמה שלא אמרו דמעלין אותו בטעה בתחיית המתים מפני שברכת המינין יש בה קללה למינים, וכשאינו אומר אותה אנו חוששין שמפני שהוא מין אינו רוצה לקלל עצמו. וחזינן מזה דמי שיש עליו חשש שמא אינו רוצה לקלל את המינין חיישינן ביה דילמא מין הוא ומעלין אותו מלהיות שליח ציבור, שהרי בטעה בברכת המינין אפשר שהיה טעות מחמת שכחה, כאשר כן היה באמת בשמואל הקטן, ואף על פי כן אילו לא היה מתחיל בה היו מעלין אותו, כל כך החמירו בחיוב קללת המינין.
ובשמואל הקטן אמרו בגמרא (סוטה מח:) שיצאה בת קול מן השמים ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו זכאין לכך, ונתנו עיניהם בשמואל הקטן, ואם כן היה גדול בקדושה מכל בני דורו בימי התנאים שהיה אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, וגם הוא בעצמו תיקן ברכת המינין ואף על פי כן לא היה מועיל לו כל זה אילו היה חשש עליו שאינו רוצה לקלל את המינין היו חושדין אותו למין.
ומכל שכן מי שאמר בפירוש שלא די שאין לקלל אותם אלא שצריך גם ללמד עליהם זכות, שהוא מינות. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר האומרים פירושים זרים באותה הברכה להציל המינים, היפוך מהמבואר בגמרא וברמב"ם ורבינו יונה ושאר פוסקים, שזה ודאי מינות גמורה רחמנא ליצלן, ואין זה כמו טעה בברכת המינין שבגמרא, דהתם אפשר שהוא על ידי טעות ושכחה, ועל כל פנים אינו אלא חשדא, אבל לא כן הוא במי שאומר בזדון ובשאט נפש דברים שלא היו ולא נבראו.