ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן קפא

קפא

ומצינו גם בגמרא כמה גווני בזה, כגון בגמרא (קידושין כט:) שאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה, ורבי יוחנן אמר ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה, ולא פליגי הא לן והא להו דיש חילוק בין בני ארץ ישראל ובין בני בבל, ופליגי רש"י ותוספות איזה מהם לבני ארץ ישראל ואיזה מהם לבני בבל, כי המימרות נאמרו בסתם ולא ביארו שום חילוק בדבריהם. ובתוספות שם ד"ה הא, דאף ששמואל היה מבני בבל מכל מקום אמר סתם הלכה שאינה אלא לבני ארץ ישראל, יען שהיו לפניו אז תלמידים מארץ ישראל שהיה מדבר להם. ורבי יוחנן אף על פי שהיה מארץ ישראל מכל מקום בעת שהיה מדבר לתלמידים שהיו לפניו מבבל אמר סתם הלכה שאינה אלא לבני בבל יעיי"ש. והרי שהיה דרכם להגיד הלכות ולא ביארו מה שיש לחלק בדבר, יען שהתלמידים שהיו אז שם ידעו שהדברים מגיעים אליהם ולא לאחריני, ושוב אחר כך כשראו החכמים סתירות המימרות הבינו מזה מה שיש לחלק ביניהם. וכן צריך לומר בכמה מקומות בש"ס, כמו במה שאמרו במקום אחד לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ' ע"ב), ובמקום אחד אמרו הלומד תורה שלא לשמה נח לו שלא נברא (ברכות י"ז ע"א) וזה סתירה, ותירצו בתוספות לחלק בין הלומד לקנטר ובין הלומד על מנת לקבל פרס דשניהם נקראים שלא לשמה. וקשה למה סתם הדברים דכשאמר לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, כיון דגם לקנטר נקרא סתם שלא לשמה אפשר לטעות להתיר גם זה. וכן כשאמר מימרא האחרת על הלומד תורה שלא לשמה כיון דגם על מנת לקבל פרס נקרא סתם שלא לשמה אפשר לטעות דקאי גם על זה, ולמה לא ביארו במקום אחד שני החילוקים שלא יהיה מקום לטעות, גם לא יצטרך לשני מימרות בשני מקומות.

ונראה שהוא כעין מה שהובא לעיל דהחילוק היה בין התלמידים שנאמרה להם המימרא, דמה שאמר לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה זה נאמר לאותן התלמידים שלא היה שום חשש שילמדו לקנטר, אלא היתה השאלה אם מותר על מנת לקבל פרס, לכן לפניהם נאמרה מימרא זו דמותר ולא הוצרך לבאר להם יותר כי ידעו ממה היא המדובר. וכן הוא במימרא השניה שהיה לפניו אותן התלמידים שהיה השקלא וטריא בלימוד על מנת לקנטר, לכן שנה להם מימרא זו, והוא כעין מה שאמרו הא לן והא להו, ומסדרי הש"ס אספו שתי המימרות וסמכו שמסתירת המימרות אפשר להבין החילוק. ומצינו כעין זה בש"ס כמה פעמים אין מספר, והבאתי אלו שתי המימרות לדוגמא.

וככה הוא בספרי תלמידי הבעש"ט שלא חיברו ספרים לבאר האופנים והחילוקים הנצרכים לכל אדם, אלא נכתב בספר מה שנשפע להם חידושי תורה עבור התלמידים שבאו אז אליהם בשבת ובמועד. ואף ספר התניא הנקרא ליקוטי אמרים שחברו הוא ז"ל בעצמו בדברות קדשו להפיצו על פני תבל, מכל מקום כתב בהקדמה, וזה לשונו אך ביודעי ומכיריי קאמינא הם כל אחד ואחד מאנ"ש שבמדינותינו וסמוכות שלה אשר היה הדבור של חיבה מצוי בינינו תטוף מלתי ולשוני עט סופר בקונטרסים אלו הנקראים בשם לקוטי אמרים, עכ"ל. ומזה אפשר להבין שבחידושי תורה שנאמרה רק לשעתו לצורך התלמידים שהיו אז שמה מה שרואים כמה פעמים בבירור שצריך לומר הא לן והא להו, כמו שאמרו בגמרא בכמה הלכות.

וכשהיו אצל הצדיקים תלמידים שהיו קנאים גדולים כדרכם בקודש ומחמת גודל הקנאות אירע גם לישעיה הנביא שאמר גם לפני הקדוש ברוך הוא עם טמא שפתים ונענש על זה כמו שכתבו ז"ל הטעם בשביל שלא היה בשעת תוכחה לפני העם אלא לפני הקדוש ברוך הוא בינו לבין קונו, לכן נאמר עליהם שצריך ללמד זכות, כי היה צורך לתלמידים האלה לעורר רחמי שמים לפני הקדוש ברוך הוא, אבל לא עלה על הדעת מעולם להקל לפני העם על העונות כדרך שעשה בלעם או לחזק ידי עושי רשעה חס ושלום, כי היו לוחמים בעד ד' ותורתו הקדושה.

ובספר יושר דברי אמת מהקדוש הרב ר' פייבוש מזבאריז זצוק"ל כתב (בחלק א' סימן ט"ז) בדבר שנתגלו כתבים של הקדוש מורינו הרב ר' דוב בער ז"ל לכמה אנשים, ומועטים הם שיכלו להתדמות אליו לעשות כמעשיהו אפילו לנגוע בקצהו, והם רואים שם שכתב בכמה מקומות סגנון זה דהיינו שמאהבה רעה שבאה לאדם יכול לאחוז באהבת הבורא בחשבו קל וחומר אם רצוני נוטה לאהוב שטות זה שהוא פסולת שנפל בשבירה, קל וחומר לשורשו לאהבת הבורא שממנו נלקחה זאת האהבה, וכן ביראה רע וכן בהתפארות הגרוע וכן בניצוח וכו' והם חושבים אותם שאינם בעלי שכל שרואים זה חושבים שדבר פשוט הוא ללמוד קל וחומר זה כמו שלומדים קל וחומר בגמרא, אבל שם הוא ללמוד וכאן הוא לעשות, שאי אפשר ללמוד קל וחומר זה אם לא יהיה מופשט מגשמיות כי אם הוא דבוק בגשמיות ובתאוות ומקבל תענוג מהם בודאי אינו יודע כלל מאהבת הבורא ומיראתו ומתפארתו וכו', וחס ושלום יפול בשוחה עמוקה אם לא ישמור את עצמו מאוד, וצריך להרחיק את עצמו בכל ההרחקות הנמצאים בספרי מוסר וכו' עכ"ל יעיי"ש שהאריך עוד, וגם בפרקים שלאחריו האריך שכמה ענינים כתבו בכתבים שאינו לסתם בני אדם אלא לבני עליה כמותם. וראיתי בני עליה והם מועטים.

וכעין זה הוא בספר התניא (חלק א' פרק כ"ח) וזה לשונו באמצע דבריו אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה הנודע כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כי אם משל אחרים, אבל מי שנופל לו משלו מבחינת הרע שבלבו בחלל השמאלי איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה.

והגם שענין זה של העלאת המדות מבואר בספרי תלמידי הבעש"ט בכמה מקומות אין מספר בסתמא, ולא הזכירו מאומה כי סתם בני אדם יוכלו ליפול על ידי זה בשוחה עמוקה כמו שכתוב בספר יושר דברי אמת, אלא בשביל שאמרו זה אז לתלמידיהם שהכירו אותם שראוים הדברים אליהם, לכן לא הוצרכו להזכיר מאומה, וכמו שהבאתי כהאי גוונא מדברי הש"ס. והרבה ענינים אין מספר הם בכהאי גוונא בספרי תלמידי הבעש"ט, וצריך בינה יתירה להתבונן אם ימצא איזה דיבור המגיע אליו לשורש נשמתו. ולא באתי לפרט הרבה בזה כי לא ראיתי להאריך כעת בדברים כאלו וכיוצא בו, ולא באתי אלא להעיר מזה שלא לתלות בוקי סרוקי בדברי תלמידי הבעש"ט הקדושים בתכלית הקדושה.