ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן קמד
קמד
וכל מי שיש לו מח בקדקדו יוכל לראות עד כמה נמשכו אחר הציונות עבור שהתחברו עמם ורוצים למצוא חן בעיניהם, שמדברים דברי מינות בכנסת ואינם בושים לפרסם הדברי מינות בעתוניהם. ובווינא כאשר באו לשם פליטי אונגארן האומללים והנדכאים בעירום ובחוסר כל, התחברו האגודה עם הציונים לעשות תעמולה מרובה בכל מיני תחבולות וכפיה בדברים ובמעשים להביאם לארץ ישראל, אף שידעו הכל שנמסרו עוד בווינא ביד הציונים והם הובילו אותם תיכף ומיד למקומות החפשים שאין שם אלא מינות וכפירה ואכילת נבילות וטריפות וחילול שבת וכדומה.
והעניים האלה אף בראותם אחר כך את השבר הנורא שקרה להם לעזוב לגמרי את השם יתברך ותורתו הקדושה ח"ו לא היה בידם מאומה ולא היה להם שום ברירה להנצל מהם אלא במסירות נפש ממש שמועטין המה שיכולין לעמוד בנסיון קשה כזה של מסירות נפש ממש, ובזמן קצר נהפך לב רובם למינות וכפירה רחמנא ליצלן, כי שאני מינות דמשכא (ע"ז כז:). ואותן שבאו במקומות יראים המה בתכלית העוני בלי דירה ובלי פרנסה, אבל על כל פנים אינם בין הכופרים רחמנא ליצלן. אבל המרובין שהמה במקומות החפשים אשר הובילום שמה יש הרבה מהם שכבר אין זכר למו כי נטמעו בין האפיקורסים ונהפכו להיות כמותם, ואין איש שם על לב.
והיו ביניהם הרבה תמימי לב שלא היו הולכין לכתחילה ליד הציונים עוד בווינא, כי נודע להם דרכי הציונים, אבל זעקת האגודה במכתבים גלויים ובדרשות ושאר מיני תחבולות שילכו כולם אל הרשת זו שטמנו להם הציונים, וצעקו על זה שהוא חיבת הארץ, זה הניע הרבה לבבות מבני ישראל הכשרים שמאמינים להם שהם מצילי הדת, ועל ידי זה נפלו בבורות נשברות כאלה.
ואלמלי היה להאגודה מקומות קליטה עבורם או דרך פרנסה עבורם או על כל פנים היו לוקחים אותם בידם תחת רשותם להביאם למקומות שרוצים, היה מקום לטעות בזה, אבל האמת הוא שלא היה להם מקומות קליטה עבורם אף ללינת לילה אחת, ולא היה להם דרך לפרנסם אף מזון סעודה אחת, ומעת שנמסרו ליד הציונים היה ברור שיביאו אותם למקומות החפשים כרצונם, ולא היה מציאות עוד אף לראות אחר כך מה יעשה בהם, ואף הוצאות הדרך שמווינא הכל היה ביד הציונים ולא היו עוד ברשות עצמם כלל, אם כן בידים מסרו אותם ליד האפיקורסים.
וכבר נתבאר שליכנס בין המינים שיש חשש אמשוכי אבתרייהו אף שיכול לילך מהם ולהנצל בכל רגע, מכל מקום כניסתו ביניהם בתחלה הוא אסור אף במקום סכנה, והוא ביהרג ואל יעבור, כי שאני מינות דמשכא, ומכל שכן למסור בידם נפשות מישראל באופן זה אשר שוב אין להם דרך להנצל מהם כי אם במסירות נפש גדול עד אין לשער, תמה אני האיך מלאם לבם לאחריות גדול כזה, אלא כיון שהורגלו באיסור הנורא לישב בין המינים ולהיות נמשך אחריהם, עבירה גוררת עבירה להמשיך את ישראל ליד האפיקורסים. וקול דמי אחינו זועקים זעקת מרה.
ועוד כתבו בעזות וחוצפה נוראה על הרבנים יראי ה' שאומרים האמת שלא לילך בדרך אתם וכתבו עליהם שמדברים שמצה על ארץ הקודש וכמה חירופין וגידופין שאין להעלות על הכתב, ולבשו הכל בלבוש של חיבת הארץ, וזה דרך הציונים מאז ומקדם שכל מעשה תעתועים שלהם בארץ הקודש אומרים שהוא בשביל חיבת הארץ, ומי שאינו מסכים להפרת הדת שלהם בארץ הקודש צועקים עליו שהוא שונא ציון ושונא הארץ, ועכשיו שנמשכה האגודה אחריהם משתמשים גם המה בלשונות האלו כמותם, ועל זה מקונן הנביא (איכה א', ח') כל מכבדיה הזילוה, כי הם אומרים שמכבדים אותה, אבל הן המה המזלזלים אותה ברוחניות ובגשמיות וגורמים כל הצרות והתלאות רחמנא ליצלן.
ובאותו היום המר והנמהר שנעשה מרידה במלכות שמים כל כך להעמיד ממשלה לישראל בארץ הקודש בלי תורה ואמונה כלל שמשם תצא מינות וכפירה לישראל וקראו אותו יום העצמאות, המה ששים ושמחים בעתוניהם בפרהסיא לעין כל לעשות יו"ט גדול ביום המרידה במלכות שמים, היש לך ניאוץ גדול להשם יתברך מזה, ומכאיב לב כל מאמין בהשם יתברך ובתורתו הקדושה עד קצה, קצר היריעה מהכיל לחשוב מה שרואין בכל צעד וצעד שלגמרי נגררין אבתריה. השם יתברך ירחם עלינו ועל כל ישראל במהרה בימינו אמן.