ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן קכג
קכג
והמהרש"א כתב דהיא גופה אשמעינן דאף על גב דמבי טבחי דאחאב הוי, הותר לו על פי הדיבור דבר אסור משום שחיטת טבחי דאחאב, וסיים דקצת קשה כיון דעל פי הדיבור היה אמאי לא נימא דהגיד לו על פי הדיבור שהיה דבר מותר מזבוח דעובדיה, וכתב על זה בעיון יעקב מבעל שבות יעקב דלא קשה מידי דאם כן מאי אתי לאשמעינן דהיה מבי טבחי דאחאב, אי לא לאשמעינן דמותר לאכול משחיטת מומר לעבודה זרה, או לאשמעינן דעל ידי הדיבור מותר לאכול דבר האסור כמו שכתב המהרש"א עצמו. הנה כתבו שניהם דאתי רב לאשמעינן דמותר לאכול דבר האסור על פי הדיבור. ובאמת לדינא אין נפקא מינה כל כך לידע זה עכשיו, דמכיון דאין ההיתר אלא על פי נבואה כאליהו הוי הילכתא למשיחא דבטלה נבואה עד ביאת המשיח כמו שכתבו הרמב"ם והסמ"ג שהבאתי לעיל, ובגמרא הוצרכו לבאר מה שמבואר בקרא שסמכו על אליהו באיסור שחוטי חוץ, ויצחק סמך על אברהם, וגם מה שלמדין מקרא דאליו תשמעון שטעם ההיתרים האלו שבקראי בשביל שהיו מוחזקים בנבואה, ובשביל שהיה למיגדר מילתא כדי שנדע שבאופן אחר אסור, אבל בהך מימרא דרב שהיה מבי טבחא דאחאב שאין לנו על זה שום רמז במקרא אלא על כרחך קבלה היתה בידו, אין נפקא מינה בזה עכשיו, ובפרט לפי מה שכתבתי הוא באמת דבר פלא שיעשה הקדוש ברוך הוא נס להאכילו נבילות.