ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן פו
פו
ויש טפשים האומרים שיען שהיה בהסכמת רוב האומות אין כאן לא איסור שבועה ולא איסור העברה על הקץ, וכל כך גבר החשכות וסמיות העינים שנפל על העולם לטעות בדברי הבלים כאלו. והנה גם מה שכתב באבני נזר (שו"ת יו"ד סי' תנ"ו) על השבועה שלא יעלו בחומה שהפירוש הוא בדרך מלחמה שלא ברשות, ולקח זה מלשון רש"י ז"ל (כתובות קיא. ד"ה שלא ברשות) ביד חזקה, לא אמר זה אלא על השבועה שלא יעלו בחומה, אבל על השבועה השלישית שלא ידחקו את הקץ, אדרבה כתב רש"י ז"ל (שם ד"ה ושלא ירחקו) דקאי על המרבה בתחנונים אף שאינו עושה שום פעולה לא בדרך מלחמה ולא שום פעולה אחרת שבעולם אלא מרבה בתחנונים בלבד. כי על עצם הענין של מהירת הגאולה חלה השבועה ואין נפקא מינה בזה כלל דעת האומות אם הוא ברשות אם לאו.
והלא יתר מזה כתב המהר"ל (נצח ישראל פרק כ"ד) שלא רק אם האומות מסכימים חלה השבועה, אלא אף אם האומות כופין אותם בכפיה של מיתה וכל מיני עינויים קשים רחמנא ליצלן אסור לעבור על השבועה, ומכל שכן כשאין כופין אותם אלא נותנין להם רשות לצאת מן הגלות, שזה ודאי לא עלה על דעת שום פוסק שבעולם שיש איזה היתר בזה. גם באותה השבועה שלא יעלו בחומה שהבין באבני נזר (שם) מלשון רש"י ז"ל שכתב ביד חזקה שהפירוש הוא בדרך מלחמה, כבר ביארתי באריכות שאין כן דעת פוסקים ראשונים ואחרונים, וביארתי לשון רש"י ז"ל בזה.
וגם זה ודאי ברור שמה שהבין באבני נזר מלשון ביד חזקה שפירש בדרך מלחמה וכדומה הכוונה על האומה היושבת שם, שאם צריכין ללחום עמה ודאי דהוי ביד חזקה, ומה ששאר האומות מסכימים לא מעלה ולא מוריד, וכי יש להאומות דין סנהדרין לדון מה יעשו ישראל על פי רוב דיעות שביניהם, הלא אף בדיניהם דיני בני נח כתבו הפרי מגדים (??) והנודע ביהודה (??) ועוד כמה פוסקים דלא שייך בהם לומר דין אחרי רבים להטות, כיון שהוא דין מדיני התורה שלא ניתנה אלא לישראל, ומכל שכן בדיני ישראל שצריך לזה דעת תורה אמיתית שאפילו כל האומות שמכל העולם יחד לא יוכלו להכריע אף זיז כל שהוא בדעת התורה, ובגוים אין תורה.
ואם נימא בדעת רש"י ז"ל שמה שאמר שלא יעלו ביד חזקה שהוא שלא ברשות, צריך לומר שהקפידה התורה הקדושה שלא יעשו ישראל בענין זה יד חזקה והוא כעין השבועה שלא ימרדו שהקפידה התורה הקדושה שלא למרוד בהאומה שיושבין ביניהם, ואם כל שאר האומות שבכל העולם יאמרו לישראל למרוד בהאומה שיושבין ביניהם בודאי שאין בזה היתר למרוד כיון דסוף סוף היא מרידה, וזה אסרה התורה הקדושה, וכמו כן הוא בעליה לארץ ישראל, דאם העליה הוא על כל פנים ביד חזקה אין בכח כל שאר האומות להתיר. זה הוא דבר פשוט וברור אף לפי דעת האבני נזר.
אלא שאף מה שאומרים שהיה בהחלטת רוב העמים גם זה שקר, כי בישיבה האחרונה שהיתה צריכה לאשר הענין לפי החוק של קשר בין העמים, נדחה הדבר והחליטו למסור ארץ ישראל לידי קשר איזה עמים הנקרא "טראסטישיפ", אלא שהציונים לא התחשבו עם החלטת העמים ולא צייתו להם. ובפרט מה שלקחו ירושלים זה היה מתחלה ועד סוף נגד דעת כל העמים, ואין להאריך בזה כלל, כי באמת לא מעלה ולא מוריד.
ובפרט בשבועה השלישית של דחיקת הקץ לא אמר אדם מעולם שהוא תלוי ברשות האומות, וכשיבוא משיח צדקנו לא ישאל את פי האומות, אלא הם כולם ישאלו את מלך המשיח כדת מה לעשות, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ט' מהלכות תשובה ה"ב), והאריך יותר באגרת תימן, אבל ליקח מעצמינו חירות וממשלה באיזה אופן שהוא, הוא איסור איום ונורא, ואף למשה ולאהרן עם כל המופתים שלהם לא היו רשאין להאמין בגאולה טרם ששמעו הסימן הנמסר מאבותינו כאשר הבאתי לעיל מדברי חכמינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ח).