שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן יג

<< אורח חיים סימן יב • שו"ת דברי יואל • אורח חיים סימן יד >>

~ סימן יג ~

ב"ה, ה' תרומה תשט"ו

שלום וכט"ס אל כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם, גן ההדסים, ערוגת הבושם, שלשלת פאר המיוחסים, בתורה ובחסידות, לו עשר ידות, כ"ש מפארים מוה"ר לוי יצחק גרינוואלד שליט"א האב"ד דקהל ערוגת הבושם פה ברוקלין יצ"ו.

אחדשת"ה באהבה רבה, הגיעני מכתבו בדבר אשר התפלא עלי על מה שאמרתי לו בסעודת ברית מילה שאף אלו היה כזית בהלעקיך שאכלתי, מ"מ אפשר לסמוך על מה שברכתי ברכת בורא נפשות רבות על הדגים, יען שלא היה בהלעקיך קמח כזית בכדי אכילת פרס. ובאמת אמרתי לו אז שלפי השערתי לא היה כזית כלל במה שאכלתי, אלא לרווחא דמילתא אמרתי לו שאף אלו היה כזית, אפשר לסמוך כנ"ל, כי היה קצת ספק בלבי שמא היה כזית. ואבאר לו טעמי ונמוקי בזה.

א

והנה כ"ת נ"י תפס בהחלט שהך דינא שבמחבר סימן ר"ח סעיף ב' שצריך לברך על המחיה, מיירי אף באין בו כזית בכדי אכילת פרס, כמו שכתב המג"א ס"ק ט"ו, וכתב דלית דין צריך בשש שצריך לברך על המחיה על כזית לעקיך.

ותמהני שלא שם לבו לגודל המבוכה ופלוגתת הפוסקים שיש בזה, ודין צריך בשש הרבה לברר הלכה לאמיתה, דהנה ע"י שהבין המג"א דמיירי בסעיף ב' אף כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, נעשה מזה סתירה בדברי השו"ע, שבסעיף ב' כתב לברך על המחיה, ובסעיף ט' כתב לברך בורא נפשות רבות.

ובמה שהביא כ"ת דרק בבישול מברך בורא נפשות רבות, בזה לא הועיל מאומה, דגם בסעיף ב' מיירי שעשה ממנו תבשיל כגון מעשה קדירה. ולכן חידש המג"א לחלק בין אם עירב חמשת מיני דגן עם קמח קטניות, לעירב בשאר מינים, כמו שביאר זה בנשמת אדם כלל נ' סימן ו'.

אמנם בלחם חמודות ברכות פרק כיצד מברכין סימן י"ט כתב בהדיא שאין לחלק בין עירב עם קמח לעירב בשאר מינים, ולא אמר עם קמח אלא בשביל שדיבר ברגיל והווה, אבל הוא הדין לכל דבר שעירב.

ובאליה רבה סימן ר"ח ס"ק ג' כתב על המג"א בזה שהוא תימה, דאישתמיטתיה דברי הלחם חמודות שכתב בהדיא להיפך, והביאו בשיירי כנסת הגדולה (הגה"ט אות א) וכן כתב עולת תמיד, ואי חולק עליהם היה לו להזכירם ולחלוק, עכ"ל האליה רבה.

והנה בעולת תמיד לא ראיתי שידבר מזה אם לחלק בין עירב עם קמח או עירב עם שאר מינים, וצריך לומר שהאליה רבה הבין זה מדבריו במה שכתב ס"ק ז' דצריך לומר שבסעיף ב' מיירי דוקא בדאיכא ביה כזית בכדי אכילת פרס, א"כ ממילא נשמע מדבריו שאין לחלק בין קמח לשאר מינים, שהרי בסעיף ב' מיירי בשאר מינים ואע"פ כן כתב דצריך לומר דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס. וכן מבואר במאמר מרדכי סימן ר"ח (ס"ק יז) דגם בסעיף ב' מיירי רק בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס, ושאין לחלק בין עירב קמח לשאר מינים, ותמה ג"כ על המג"א.

גם בביאור מרדכי ממהר"ם באנעט פרק כיצד מברכין אות כ', הקשה על המג"א שאין שום סברא לחלק בין קמח לשאר מינים בזה. וחידוש שלא הביא כלל מה שכתבו בלחם חמודות ושיירי כנסת הגדולה ואליה רבה ושאר פוסקים, אלא הקשה מסברא דנפשיה על המג"א.

ובאמת תמהתי מאין לקח זה המג"א דמיירי בסעיף ב' אף כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, הלא לא מוכח משם מידי, ואדרבא מדכתב הלשון אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם, מבואר שכל הרבותא הוא רק בשביל שהדבש הוא יותר מהדגן. וכן מבואר בהדיא בלבוש (ס"ב) שכשהעתיק דין זה כתב בזה הלשון, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם, שהדבש הוא הרוב, או מינים אחרים הרבה יותר מהם שהם הרוב. הנה טרח לבאר הכוונה במה שאמר הרבה יותר מהם, שהרבותא הוא בשביל שהוא רוב. ומבואר בגמרא ברכות דף ט"ו ע"א ופסחים דף מ"ו ע"א בהא דאפילו מיל אינו חוזר, דמינה דפחות ממיל הוא חוזר, וכתב רש"י ז"ל שם בפסחים ד"ה ומינה וז"ל, מהא דר' יוסי בר חנינא דאמר בהדיא אפילו מיל אינו חוזר, דוקא מיל קאמר, הא פחות ממיל חוזר, עכ"ל, וכן הוא בכמה מקומות בש"ס. ומבואר בזה דכל היכא דאומר רבותא, ולא אמר רבותא יותר, על כרחך דברבותא יותר אין הדין כן.

וא"כ גם כאן שאמר הרבותא אפילו אם הדבש או המינים אחרים המה הרוב, ולא אמר רבותא יותר שאין בהדגן אפילו כזית בכדי אכילת פרס, שזה ודאי דבדלית ביה כזית בכדי אכילת פרס, גרע משאר מיעוט שיש בו עכ"פ כזית בכדי אכילת פרס, דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, והוי ודאי רבותא יותר. ועל כרחך דבזה אין הדין כן, ומיירי רק בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אלא שהמינים אחרים מרובים מהדגן.

גם במקור הך דינא דסעיף ב' שהוא בטור סימן ר"ח, כתב הלשון אפילו עירב עמו דברים אחרים עד שנעשו רוב, מברך עליהם בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, וכתב שם הב"י הכוונה שאפילו רובו ממין אחר, והביא כן מהרא"ש (ברכות פ"ו סי' ז) והרשב"א (ברכות לו: ד"ה דובשא).

ובשיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות א' כתב על מה שכתב הטור עד רובו, לאו דוקא רוב, אלא אפילו שתי רובים או יותר מדברים אחרים. והנה ודאי שזה פשוט שאין שום נפקא מינה בין רוב אחד או שנים או יותר, כולהו חד דינא אית להו, כל זמן דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, שהוא עכ"פ אחד משמנה. וצריך לומר דבשביל שלשון עד רובו, הוא מיעוט עד רובו ולא יותר, לכן טרח לבאר שגם שתי רובים או יותר נכלל בזה, כי כן הוא האמת שלא מצינו הפרש בשום דבר בין רוב אחד או יותר. וא"כ נשמע מזה דבלית ביה אפילו כזית בכדי אכילת פרס, שזה ודאי גרע, על כרחך אימעוט מלשון עד רובו, שגם הרא"ש ז"ל דעתו כרבינו חיים שלא נהפך כל התערובות אלא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, כמו שהביא בפסקי הרא"ש (הלכות קטנות) סוף הלכות חלה, ובתשובת הרא"ש ז"ל (כלל טז דין ב, וכלל כ דין לג במחודשים), ועיין בתשובת בית אפרים סימן י"ג שביאר דעת הרא"ש ז"ל בזה באורך. וא"כ חזינן גם דעת הרא"ש והטור וב"י בדין זה, דמיירי רק בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, ובודאי שגם במחבר הכוונה במה שאמר הרבה יותר מהם, אך בשביל שהוא הרוב, כמו שביאר הלבוש בהדיא.

שוב ראיתי בשו"ת שמש צדקה סימן ב' (יא, ג) שהביא מהפרח שושן (כלל א סוס"י ג ד"ה ומ"מ עדיין) שהקשה על המג"א במה שכתב דבסעיף ב' מיירי אפילו בדליכא כזית בכדי אכילת פרס, דמי גילה לו זה. והשמש צדקה תירץ דמדסתם סתומי, משמע שאף בהכי מיירי, דאי הוה מחלק בכך, דרך הפוסקים לפרש דבריהם.

ובמשנה ברורה (ס"ק מח) החליט לגמרי נגד דעת המג"א, ופסק דגם בהך דינא דסעיף ב' בעירב עם שאר מינים, צריך שיאכל כזית בכדי אכילת פרס, ואי לאו הכי אינו מברך אלא בורא נפשות רבות. ולא הביא כלל דעת המג"א אף לעשות ספק בזה. וכתב בביאור הלכה (ד"ה בקדרה) הטעם שלא הביא דברי המג"א, בשביל שרבים תמהו עליו בזה. וכתב שם בשער הציון אות מ"ח, דהא דלא ביאר המחבר בסעיף ב' דמיירי רק בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, בשביל שסמך עצמו על מה שכתב בסעיף ט'.

וגם זה אמת דהרבה פעמים דרך השו"ע לקצר באיזה פרט, יען שסומך עצמו על מה שכתב בסעיפים שלאחריו, וכן דרך שאר פוסקים, כמו שאמרו (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה) דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. אבל לפענ"ד שכאן אין צריכים לזה, כי גם ממקומו הוא מוכרע במה שביאר הרבותא מה שהוא הרוב, כמו שכתבתי לעיל.

והמחצית השקל (ס"ק טו ד"ה ומיהו) הביא דברי הלחם חמודות שאין לחלק בין תערובת קמח לתערובת שאר דברים, אלא שהכריח דברי המג"א מדברי הרא"ש שכתב אפילו רובו ממין אחר וכו', והם דברי הש"ס, והוא דין המוזכר בסעיף ב'. ואע"פ כן סיים, אבל לא ידעתי סברא לחלק בין קמח לשאר דבר. הנה כתב שאין שום סברא לחילוקו של המג"א, אלא שיש לו הכרח מדברי הרא"ש והשו"ע בסעיף ב'. ולא אוכל להבין, שלענ"ד ברור שאין שום ראיה מדבריהם, אדרבא מוכיח מתוכם דלא מיירי כלל בנתמעט כל כך עד שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, כאשר ביארתי למעלה.

ב

מה שכתב שלא אמר בסעיף ט' לברך בורא נפשות רבות, אלא בבישול, כפי הנראה כיוון בזה שאין לומר בורא נפשות רבות על לעקיך, יען שהוא אפוי ולא מבושל, לא כיוון יפה בזה, שאין הכוונה שם בשו"ע לחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם דמיירי בתערובת קמח בקמח, שבאפוי מברך עליו בתחלה המוציא כמו פת גמור, לכן צריך לברך לבסוף עכ"פ על המחיה, ובמבושל יען שאינו מברך בתחלה אלא בורא מיני מזונות כמו פת הבאה בכיסנין, לכן אינו מברך לבסוף אלא בורא נפשות רבות. אבל בעירב בדבש או שאר מינים שהוא פת הבאה בכיסנין, ואינו מברך בתחלה אלא בורא מיני מזונות אפילו באפוי, שוב אין נפקא מינה בין אפוי למבושל.

וזה פשוט ומבואר בכל האחרונים כאשר אבאר, דהנה המג"א (שם) נתקשה למה אם בשלו מברך אחריו בורא נפשות רבות, דלא מצינו רק באורז, וסייס בצ"ע. והגר"א ז"ל שם (ד"ה ולבסוף) הקשה אדרבא גם ארישא, באפוי שמברך בתחלה המוציא, אין לברך אחריו אלא בורא נפשות רבות. וכתב דמה שכתב שם בשו"ע על המחיה, הוא ט"ס וצריך לומר בורא נפשות רבות, וכמו שכתוב בסיפא אם בשלו וכו' דמאי שנא, וכן עיקר דבכל הברכות בסוף צריך כזית בכדי אכילת פרס, יעיי"ש.

ובאליה רבה אות י"ג כתב לתרץ דברי השו"ע, שהטעם הוא דנחתינן חד דרגא, דבפת ראוי לברך ברכת המזון מברך מעין שלש, והכא שמברך בורא מיני מזונות מברך אחריו בורא נפשות רבות. ולפענ"ד גם המג"א נחית לחילוק זה, כי לא הקשה מאי שנא בין אפוי למבושל, אלא שלא הונח לו לחדש בזה ברכת בורא נפשות רבות, שלא מצינו רק באורז. אבל מה שמחלק בשו"ע בין אפוי למבושל, צריך לומר כמו שכתב האליה רבה.

ועיין פרמ"ג שם בסימן ר"ח אשל אברהם ס"ק ט"ו, שכתב על דברי השו"ע שצ"ע טובא, אם לא דנחתינן חד דרגא כמו שכתב האליה רבה. אמנם לבסוף כתב שם הפרמ"ג באותו הס"ק סברא אחרת, דבלית ביה כזית בכדי אכילת פרס הוא ספק ברכה, ולכן בפת שהספק הוא אם לברך ברכת המזון, הוי ספק דאורייתא וצריך לברך עכ"פ מעין שלש, דיש לומר דיוצאין בו מן התורה במקום ברכת המזון למ"ד מנין ברכות לא הוי דבר תורה (עי' מג"א סי' קצד ס"ק ג), משא"כ בבישלו דהספק הוא אם לברך על המחיה, הוי רק ספק דרבנן (עי' ט"ז סי' רט ס"ק ג), לכן אין לברך אלא בורא נפשות רבות. ובראש יוסף ברכות (לז: ד"ה פסק) האריך יותר בסברא זו. והמהר"ם באנעט בביאורו על המרדכי שם פרק כיצד מברכין, כתב רק טעם זה לחלק בין אפוי שהוא ספק בברכת המזון שהוא דאורייתא, ומבושל הוי ספק בעל המחיה שהוא דרבנן, יעיי"ש, ולא הביא כלל דברי האליה רבה ושאר פוסקים. ושארי האחרונים ז"ל הביאו דברי האליה רבה שכתב סתם דנחתינן חד דרגא.

וכתב בספר כף החיים סימן ר"ח אות נ"ד דלפי מה שכתבו האחרונים הטעם דנחתינן חד דרגא, לפי זה גם בפת הבאה בכיסנין דינו כמבושל, דכיון דמברך בורא מיני מזונות נחתינן חד דרגא ומברך אחריו בורא נפשות רבות, יעיי"ש. ובאמת דזה כולי עלמא מודים, שאין מקום לחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם שיש חילוק בברכות, לא בפת הבאה בכיסנין, כאשר יתבאר עוד להלן.

ג

והנה בביאור הגר"א (ס"ט ד"ה ואם) כתב על הך דינא שבשו"ע דבבשלו מברך אחריו בורא נפשות רבות, ועיין רש"י מ"א ע"ב ד"ה פת הבאה וכו' ומתוך וכו', ועיין תוספות שם ד"ה אלא, שחולקים על זה, וכתבו ולא נהירא וכו' אבל ה"ר יונה שם אע"פ שגם הוא פירש (כט. ד"ה שאין) כפירוש התוספות, לא מחמת קושיא זו, ומשמע שבדינא לא פליג עליו, עכ"ל. ונמצא לפי דבריו שדין זה הוא פלוגתת רש"י ותוספות, ולכן צריך לדחוק שה"ר יונה אף שגם הוא מפרש כפירוש התוספות, מ"מ לדינא סובר כרש"י, כי הך דינא שבשו"ע הוא מדברי ה"ר יונה שהובא באבודרהם (הל' ברכות השער הראשון).

ולפענ"ד קשה לי טובא על דבריו, כי לא נמצא כלל ברש"י ז"ל דמיירי בדלית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אלא סובב על הגמרא שאמרו סתם פת הבאה בכיסנין, ובודאי שסתם פת הבאה בכיסנין מיירי גם בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, כמו שהאריכו הפוסקים (עי' סי' קסח ס"ז) מה נקרא פת הבאה בכיסנין. ומה שכתב רש"י ז"ל שמאכלה מועט, זהו כמו שכתב רש"י ז"ל גם למעלה, ואוכלין ממנו מעט, כי זהו הטעם של פת הבאה בכיסנין, שאין לו דין פת גמור מחמת שאין הדרך לקבוע סעודה עליו, אלא אוכלין ממנו מעט לא בדרך שביעה וקביעת סעודה.

וכוונת דברי רש"י ז"ל מבואר בהדיא בשלטי גבורים על הא דמסיק הרי"ף (ל.) בסוף שמעתתא דעל פת הבאה בכיסנין מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום, וכתב שם בשלטי הגיבורים (אות א) דכל לבסוף ולא כלום הוא בורא נפשות רבות, והכי ס"ל לרש"י ז"ל נמי דמברך אחריהם בורא נפשות רבות, אמנם פליגי עלייהו המיימוני (הל' ברכות פ"ג ה"ט ויא) והתוספות, יעיי"ש. והרי לך בהדיא שביאר כוונת רש"י ז"ל שסובר כדעת הרי"ף דעל כל פת הבאה בכיסנין מברך אחריו בורא נפשות רבות, ומובא גם בב"י סימן קס"ח שכן הוא שיטת הרי"ף.

וכן נראה מדברי התוספות והרא"ש דמיירי שם בסתם פת הבאה בכיסנין שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, שהרי הקשו התוספות על פירוש רש"י ז"ל מדאמרינן לעיל בגמרא כל שיש בו מחמשת המינים מברך אחריו ברכה מעין שלש. וכתב על זה הפני יהושע (ד"ה בתוס' בד"ה אלא) ויש לתמוה דלא מצינו לעיל האי לישנא כלל, אלא הכי איתא (לו:) רב ושמואל אמרי כל שיש בו מחמשת המינים, מברכין עליו בורא מיני מזונות, ולא נזכר כלל מברכה שלאחריו, יעיי"ש שנדחק. אמנם בתוספות הרא"ש (מא: ד"ה שאין) מבואר יותר הקושיא, שכתב דקיי"ל דמברך אחריו מעין שלש מדאמרינן כל שיש בו מחמשת המינים מברכין בתחלה בורא מיני מזונות, ממילא דה"ה לענין ברכה אחרונה הוא כן שמברכין מעין שלש, דחד דינא אית להו, וא"כ יש לפרש גם בכוונת התוספות בדרך זה. וכעין זה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות ברכות הלכה י"א, דכל שמברכין בתחלה בורא מיני מזונות מברכין לאחריו ברכה מעין שלש, חוץ מן האורז.

אבל כבר ביאר המג"א בס"ק ט"ו, דכלל זה ליתא אלא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אבל באין בו כזית בכדי אכילת פרס אי אפשר ללמוד לאחריו מלפניו, דברכת לאחריו צריכה שיעורא דכזית בכדי אכילת פרס ובברכת לפניו סגי בכל שהוא. ואם כן הרא"ש ז"ל שביאר בהדיא קושייתו על רש"י ז"ל שיש ללמוד ברכה אחרונה מברכה ראשונה, על כרחך דסובר דמיירי בסתם פת הבאה בכיסנין שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, שאז שפיר יש הכרח ללמדו מברכה ראשונה, כיון שאכל שיעור מחמשת המינים, אבל כשאין בו שיעור אי אפשר ללמדו כלל מברכה ראשונה דסגי אם עכ"פ אכל כל שהוא מחמשת המינים, אבל ברכה אחרונה צריך שיעור. וכבר כתבתי שנראה גם כוונת התוספות כדברי הרא"ש ז"ל, כי הביאו מגמרא מה שלא נזכר בדבריהם כלל, ואם כן מוכרח גם מדבריהם כנ"ל.

עוד נראה כן מדברי הרא"ש ז"ל (שם) במה שהקשה עוד על פירוש רש"י ז"ל דהאיך מצי לומר שלא יברך עליה ברכה אחת מעין שלש, כיון דאי הוה קבע סעודתא עליה הוה מברך המוציא וג' ברכות, כדמוכח לקמן (מב.), יעיי"ש. וזה ודאי שג' ברכות אין מברכין אלא בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס, כמבואר בשו"ע כאן, שעל זה אין שום חולק, וא"כ מבואר דגם בהך שקלא וטריא דפליגי על רש"י ז"ל, מיירי בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס. ומלשון הרא"ש ז"ל כאן נראה כסברת האליה רבה דלא נחתינן אלא חד דרגא לא תרי דרגי, דהיינו מג' ברכות למעין שלש או מברכת מעין שלש לבורא נפשות רבות, אבל לא תרי דרגי מג' ברכות לבורא נפשות רבות.

ועכ"פ נראה מזה דהך דינא שכתב כאן בשו"ע לברך בורא נפשות רבות על פת הבאה בכיסנין אם אינו אוכל כזית בכדי אכילת פרס מחמשת המינים, אינו תולה בפלוגתת רש"י ותוספות כמו שכתב הגר"א ז"ל, אלא אדרבא נראה דכו"ע מודי בזה. שהתוספות והרא"ש לא פליגי על רש"י אלא במה שסובר כשיטת הרי"ף דעל סתם פת הבאה בכיסנין אף אם אוכל כזית בכדי אכילת פרס מברך בורא נפשות רבות. וא"כ אין להרחיק הפלוגתא יותר לומר דחולקין אף אם אין שיעורא מחמשת המינים, שלא דמי כלל לברכה ראשונה.

וכבר כתב החכם צבי ז"ל בסימן קל"ד שזה אחד מעיקרי ויסודי התלמוד למעט בפלוגתא עדיף, ובספר דרכי שלום (כללי הש"ס אות ל סי' רנז) כתב שזהו כוונת הר"ן ביומא פרק יום הכיפורים (ג. סוד"ה מתני') שכתב בשיעורא דכותבת דהוי פחות מכביצה, דאף על גב דלא מתפרש בגמרא, מסתבר דכיון דחד מ"ד סבירא ליה יותר מכביצה, לא מפלגינן מיניה מאן דפליג עליה, אלא פחות שבשיעורים, יעיי"ש, ונראה ג"כ הטעם שלא להרחיק הפלוגתא.

ונראה דאף לשיטת ר"ת (הוב"ד ברא"ש חולין פ"ז סי' לא) דסובר טעם כעיקר דאורייתא אף ללקות עליו בכל האיסורין, דנהפך כולו לאיסור אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס כלל, מ"מ אין ראיה דסובר כן אף לענין ברכה. שהרי כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס ואוכל כל הפרס, כ"ע מודי שהוא דאורייתא ללקות עליו אף אם רובו ממין היתר, ואע"פ כן לענין ברכה מצינו בשאר מינים שאינם מה' מינים הולכין בתערובות אחר רובו, כמבואר בסימן ר"ב סעיף א', ואין חילוק אף אם יש בהמיעוט הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס, מ"מ כל שהוא מיעוט אין מברכין עליו, ואין חוששין לטעמא ושיעורא בכדי אכילת פרס, ואין מברכין אלא על הרוב.

וכבר ביאר זה הטו"ז ריש סימן ר"ב, בשביל דלענין ברכה קיי"ל (סי' רד סי"ב) כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. וצריך לומר דאף דסוברין טעם כעיקר דאורייתא, מ"מ אינו אלא כעיקר בכף הדמיון, לא עיקר ממש, כידוע כלל זה בכל כף הדמיון, בכמה מקומות בש"ס, ועיין תשובת חכם צבי סימן ע"ז. ובכל האיסורין שבכל התורה כולה לא נפטרו אם הם טפלים לדבר אחר, ואין נפקא מינה בהם כלל אם הוא עיקר או טפל, לכן סגי בטעם כעיקר. אבל לענין ברכה דצריך להיות עיקר ממש, והטפל נפטר לגמרי בברכת העיקר, אינו מועיל הטעם לברך עליו, ואפילו אית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אינו מברך אלא על הרוב.

ועיין פמ"ג שם על הטו"ז סימן ר"ב ס"ק א' שהביא על זה גם מסימן ר"ח סעיף ט' בקמח מה' מינים שנתערב עם קמח אחר ואין כזית בכדי אכילת פרס, אינו מברך ברכת המזון, אף שניכר ונרגש טעם הדגן, וברכת המזון דאורייתא. מ"מ לענין ברכה, כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, יעיי"ש.

ונראה דאף שאמרו (ברכות לו:) כל שיש בו מחמשת המינים מברך עליו בורא מיני מזונות, דצריך לומר בזה דחמשת המינים נחשבים לעולם לעיקר אף אם המה המיעוט, מ"מ לא מצינו זה אלא בברכה ראשונה דסגי בכל שהוא, וזה יש בו ממשו ועיקרו ממש, אבל בברכה אחרונה דצריך שיעורא, א"כ אם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, אין בו שיעורא מעיקרו אלא מטעמו, והוי טפל לגבי עיקר אפילו אם הוא מחמשת המינים. ובפרט לפי מה שנתבאר שדעת רש"י והרי"ף לברך בורא נפשות רבות על כל פת הבאה בכיסנין, אף שסתם פת הבאה בכיסנין יש בו רוב קמח מחמשת המינים, אין לומר שהחולקים עליהם חולקין אף בכה"ג שאין בקמח כזית בכדי אכילת פרס.

ואף דכמה מגדולי האחרונים כתבו שדין זה תלוי בפלוגתת הר"ת והרא"ש והרשב"א (תורת הבית ב"ד ש"א יא:) בדין טעם כעיקר, זה י"ל דלדעת הרשב"א (ת"ה הקצר שם ז.) והראב"ד (איסור משהו פ"ב) שסברי דבכל התורה כולה לא אמרינן דנהפך כולו ע"י טעם כעיקר אלא כשיש בו שיעורא בכדי אכילת פרס, בודאי מוכרח דכן הוא לענין ברכה דצריך שיעורא בכדי אכילת פרס, ואי אפשר לומר בענין אחר. אבל לדעת ר"ת דבכל התורה כולה נהפך הכל ע"י טעם כעיקר, אפשר לומר דסובר כן גם לענין ברכה. אבל בודאי דאינו מוכרח לומר כן, דשפיר אפשר לומר דכו"ע מודי דבברכה אחרונה לא סגי בטעמו, כאשר ביארתי לעיל בדברים של טעם. ולפענ"ד כן הוא העיקר כמו שכתבתי.

והגר"א ז"ל דעתו ברורה לברך בורא נפשות רבות כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס אפילו בפת שמברכין עליו המוציא, כאשר בשביל זה הגיה בשו"ע וכתב שהוא ט"ס. אבל קשה להבין מה ראה על ככה לשבש כל הספרים, שלשון זה הוא מאבודרהם בשם ה"ר יונה, והובא בב"י ובשו"ע ובלחם חמודות וכל הפוסקים אחריהם, ולפי דבריו ז"ל צריך לשבש הכל. ואם בשביל הקושיא שהקשה דמאי שנא מסיפא, הלא כיון שהוא בעצמו מביא המקור להך דינא דסיפא דאם בשלו, מדברי רש"י ז"ל בפת הבאה בכיסנין, א"כ שפיר י"ל דאך בפת הבאה בכיסנין הדין כן, אבל ברישא שיש לו חשיבות פת שמברכין עליו המוציא ואין לו דין פת הבאה בכיסנין, מברך עכ"פ על המחיה. ואולי מסברא לא ניחא ליה לחלק בברכה אחרונה שצריך שיעורא, וסובר שאין דין זה תלוי כלל בחשיבות פת.

ולפי מה שביארתי מדברי הראשונים ז"ל שכוונת רש"י ז"ל הוא רק בשביל שהוא פת הבאה בכיסנין, כסתימות לשון הגמרא, ודין זה שברבינו יונה ושו"ע לברך בבשלו בורא נפשות רבות, הוא ג"כ בשביל שיש לו דין פת הבאה בכיסנין, שאף החולקים על רש"י ז"ל מודים בכה"ג, מתורצין היטב דברי ה"ר יונה והשו"ע, ואין צורך לשבש כלל. כי החילוק מבואר בין פת גמור לפת הבאה בכיסנין, ובפת גמור אע"פ שאין בו השיעור, מ"מ מחמת חשיבות הפת שמברכין עליו המוציא, צריך לברך אחריו על המחיה עכ"פ, או כמו שכתב האליה רבה ושאר אחרונים דנחתינן חד דרגא ולא תרי דרגי. וכבר הבאתי סמוכין לדברי האליה רבה מדברי תוספות הרא"ש שכתב כעין סברא זו.

ולפענ"ד הוא מוכרח גם בלשון ה"ר יונה שבאבודרהם המובא בב"י, שכתב וז"ל, דוקא כשיש באותו קמח מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים אינו מברך לבסוף ג' ברכות, אלא בתחלה מברך המוציא וכו' ולבסוף מעין שלש, והוא הדין כשבשלוהו בקדירה, שמברך בתחילה בורא מיני מזונות, אבל לבסוף מברך בורא נפשות רבות. ותמוה הלשון לכאורה מה שכתב בסיפא והוא הדין, הלא אין דין הסיפא דמי כלל לרישא לא בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה. אבל לפי הטעם דנחתינן חד דרגא, י"ל שכונתו דבזה דמי רישא לסיפא, שכמו שברישא נחתינן חד דרגא כמו כן בסיפא נחתינן חד דרגא. ובשו"ע השמיט לשון והוא הדין, שאין נפקא מינה בזה לדינא אלא לביאור הטעם, ואין דרכו בשו"ע לבאר הטעמים אלא לכתוב הדינים בקיצור.

ועכ"פ זה ודאי שאינו כמו שעלה על דעת כ"ת נ"י שכונת השו"ע הוא דוקא בבישול לא בפת הבאה בכיסנין שהוא אפוי, שהרי גם הגר"א ז"ל כתב מקור הדין מרש"י ז"ל דמיירי מפת הבאה בכיסנין, וא"כ אדרבה כל דין זה נצמח מפת הבאה בכיסנין, ולדעת הגר"א אף בפת גמור הדין כן. ועכ"פ בפת הבאה בכיסנין בודאי אין נפקא מינה בין אפוי למבושל.

ד

עוד יש להסתפק בלשון השו"ע סעיף ט', שברישא כתב ודוקא שיש בו כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, בלשון זה מבואר דלא סגי אם אוכל כזית מהתערובות אף אם יש באותו התערובות כזית דגן בכדי אכילת פרס, אלא צריך שיאכל כל כך שיהיה באכילתו כזית דגן בכדי אכילת פרס. וממה שסיים אם אין בו זה השיעור, ולא כתב אם לא אכל זה השיעור, משמע דהקפידא הוא רק אם יש בהתערובות זה השיעור, כשיטת רבינו חיים והרא"ש שאם יש בהתערובות כזית בכדי אכילת פרס נהפך כולו, וסגי בכזית מהתערובות, וזה לכאורה סתירה בלשון מרישא לסיפא.

ובתשובת בית אפרים (או"ח סי' יג ד"ה וכתב המג"א) נוטה שדעת השו"ע שאין צריך אלא שיהיה כזית בכדי אכילת פרס בתוך התערובות, וכן הוא בשו"ת גינת ורדים (כלל א סוס"י כד ד"ה ולענין ברכה). ולא הבנתי האיך מפרשים לפי זה הלשון שברישא שמבואר שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, ובשו"ת שמש צדקה סימן ב' (יא, ג) הביא חולקין על הגינת ורדים בזה.

והפרמ"ג בפתיחה כוללת להלכות פסח בחלק שני פרק א' אות י"ח התעורר בזה, וכתב דלפי מה דמשמע מרישא דצריך שיאכל כזית דגן, קשה מה שכתב בסיפא אם אין בו זה השיעור, דרבותא הוה ליה למימר אף שיש בו זה השיעור, כל שלא אכל כזית דגן. וכי תימא דאשמעינן אע"פ שאכל כזית דגן, כל ששהה יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף, זה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכדי אכילת פרס ושוהה יותר. יעיי"ש שנדחק אח"כ, וסייס בצ"ע.

ולפענ"ד הנה בשתיית הקאווע שאי אפשר לשתות רביעית ביחד מחמת חומה, ועל כן הוא שותה מעט מעט באופן ששוהה יותר מכדי שתיית רביעית או לפעמים יותר מכדי אכילת פרס, יש בזה מחלוקת עצומה בין הפוסקים בשיורי כנסת הגדולה סימן ר"ד (הגה"ט אות ג) ובמשנה למלך הלכות ברכות (פ"ג הי"ב) ובכפות תמרים (תוספות יום הכיפורים) יומא דף פ' (ע"ב ד"ה אמנם) ועוד הרבה פוסקים, מערכה מול מערכה.

והסוברים שצריך לברך, כתבו הטעם דכיון שאי אפשר לשתות רביעית בפעם אחת מחמת החום, הוי דרך שתייתו בכך לשהות יותר, וצריך לברך. והוא על דרך שכתב הטו"ז בסימן ר"י ס"ק א' ביי"ש שצריך לברך ברכה אחרונה אף בפחות מרביעית, יען ששותה כדרך העולם, שאין דרך העולם לשתות יותר מיי"ש. והרבה חולקים וסוברים שאינו מועיל לשהיית הזמן מה שהוא דרך העולם אף שאי אפשר בענין אחר, והביאו ראיות לדבריהם יעיי"ש.

ובשו"ת שמש צדקה סימן ב' הביא עוד ראיה גם מהך דינא דסימן ר"ח סעיף ט', שאינו מברך ברכת המזון אם אין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס, וכתב המג"א הטעם דכיון דצריך שיאכל כזית בלא שהיה כדי אכילת פרס, והכא שמעורב על כרחך שוהה ביניהם. ואם נימא דמה שאי אפשר בענין אחר הוי דרך אכילתו בכך ואין מזיק השהיה, א"כ גם בזה כיון שעל כרחו שוהה, צריך לברך, דהוי דרך אכילתו בכך. אלא ודאי שאין נפקא מינה בזה.

ומעתה לפי זה שפיר י"ל דבמה שאמר אם אין בו כשיעור הזה, אשמעינן רבותא דאם אין בתערובות השיעור אינו מברך ברכת המזון, אף אם אכל הרבה עד שאכל כזית דגן, כיון דבעל כרחו הוא שוהה יותר מכדי אכילת פרס, אינו מצטרף, כמו שכתב המג"א. ולא קשה מידי קושיית הפרמ"ג דזה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכדי אכילת פרס ושוהה יותר, דאדרבה זה אינו רבותא כל כך, דכיון שיש בו שיעורא בכדי אכילת פרס ויכול לאכלו, הוי כן דרך אכילתו ובודאי דאינו מצטרף אם שוהה יותר. אבל כשאין בו זה השיעור, דבעל כרחו הוא שוהה, הוי כן דרך אכילתו, והיה מקום לומר דכשאכל כזית דגן אף שנשתהה יותר מכדי אכילת פרס מחמת ההכרח, מצטרף שפיר, כאשר באמת כן הוא דעת הרבה פוסקים גדולים ועצומים בשתיית הקאווע, ואשמעינן בזה רבותא גדולה שאינו מועיל אם בעל כרחו הוא שוהה, כמו שביאר המג"א.

ומתורץ בזה היטב לשון ה"ר יונה והשו"ע, שסמכו על מה שכתב ברישא שצריך שיאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס ובסיפא אשמעינן רבותא אחרת, כמבואר לעיל.

והנה אף שיש מהאחרונים ז"ל שהבינו מלשון השו"ע שדעתו דסגי אם יש בתערובות כזית בכדי אכילת פרס, אבל המג"א על כרחך לא הבין כן בדעת השו"ע, שהרי כתב הטעם בשביל שעל כרחו שוהה יותר באכילת הכזית דגן כיון שמעורב, אם כן על כרחך סובר דלא סגי באכילת כזית מן התערובות.

וכן מוכרח בדברי המג"א סימן ר"י (ס"ק א), שכתב דגם לענין ברכה אם שהה בכדי אכילת פרס באכילתו לא מקרי אכילה, והביא ראיה מסימן ר"ח סעיף ט'. ואם נימא דדעת השו"ע הוא להצריך שיהיה בתערובות כזית דגן בכדי אכילת פרס, ואז סגי אם אוכל כזית מהתערובות, א"כ אין הטעם כלל בשביל ששוהה באכילתו בכדי אכילת פרס, ואין משם ראיה כלל לדינו של המג"א שבסימן ר"י. וכן הוא גם בבית אפרים שאין ראיה משם לדינו של המג"א, אלא אם נימא דצריך שיאכל כל הכזית דגן בכדי אכילת פרס. וכן כתב בביאור הגר"א (סי' רח ס"ט ד"ה כדי שיאכל) על הא שכתב בשו"ע כדי שיאכל, ר"ל ודוקא שיאכל ג"כ בכדי אכילת פרס.

ולדינא גם הבית אפרים, אף שהבין מדעת השו"ע דאין צריך שיאכל כל הכזית דגן בכדי אכילת פרס, מ"מ פסק לדינא להחמיר, כי אי אפשר לומר דסגי שיאכל כזית מן התערובות אלא לדעת ה"ר חיים והרא"ש, אבל לדעת הראב"ד והרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ב־ ג) והרשב"א לא אמרינן דנהפך כולו אף אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, אלא צריך שיאכל פרס שלם. והפרי חדש סימן תמ"ב (אות א ד"ה והראב"ד) כתב שהיא השיטה המחוורת מכולם, והכי נקטינן. והביא עוד הרבה פוסקים שפסקו כן, וצריך ליזהר כדבריהם. גם הפרי מגדים בפתיחה כוללת להלכות פסח חלק שני פרק א' (אות טז) כתב דקיי"ל כהראב"ד והרשב"א, יעיי"ש. ובפרט שהמג"א והגר"א שניהם הבינו כן גם בדעת השו"ע.

מה שכתב שבבית אפרים המובא בשערי תשובה אות י"ב מבואר שצריך לברך אחריו מעין שלש, אף אם אין בו כדי שיאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס, שם לא מיירי אלא מפת שמברך עליו המוציא, כמבואר בכל דבריו, ובזה מבואר גם בשו"ע לברך אחריו מעין שלש, וכן כתבו כל הפוסקים, זולת הגר"א ז"ל שכתב גם בזה לברך בורא נפשות רבות. אבל מפת הבאה בכיסנין שמברך עליו בורא מיני מזונות כדין בשלו, מזה לא מיירי כלל הבית אפרים והשערי תשובה.

ומה שכתב שמה שהביא הבאר היטב ס"ק ג' ממהר"א יצחקי (שו"ת זרע אברהם או"ח סי' א) לברך בורא נפשות רבות אם לא אכל כזית דגן בכדי אכילת פרס, זה מיירי כשהוא לדבק, תמה אני האיך עלה על דעתו לומר כן, הלא בהדיא מפורש שם שמכשירו ומתקנו לאכילה ואין דינו כמו לדבק. ואלו היה רק לדבק, לא היה מועיל אף אם יש בו יותר מכזית בכדי אכילת פרס. והב"ח (ד"ה ומ"ש ואפילו) כתב שאם הוא לדבק אף אם רובו מחמשת המינים אינו מברך עליו בורא מיני מזונות. והטו"ז בסימן ר"ח ס"ק ד' מצדד בלעקיך שרובו קמח שסובר שהוא לדבק, אלא מצדד בשביל שהוא הרוב. והאליה רבה (ס"ק ב) ושאר פוסקים חולקין עליו שלעקיך אינו לדבק, ומה שהוא לדבק אינו מועיל אף אם הוא רוב, ומכל שכן כשהוא מיעוט אלא שהוא יותר מכזית בכדי אכילת פרס, כל שהוא לדבק אינו כלום לכל הדיעות.

אבל הדבר ברור שהמהר"א יצחקי שכתב לברך מעין שלש כשאכל כזית בכדי אכילת פרס, הוא בשביל שסובר שם שמתקנו לאכילה ואין בו דין לדבק. ומה שכתב לברך בורא נפשות רבות כשלא אכל בכדי אכילת פרס, הוא בשביל שסובר כדעת רוב הפוסקים שחולקים על המג"א ואינם מחלקים בין תערובות קמח לשאר מינים, וגם בסעיף ב' מיירי בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, כאשר הבאתי למעלה. גם ממה שכתב שאם אכל שיעור שהיה בו כזית דגן בכדי אכילת פרס, מבואר שסובר ג"כ שצריך שיאכל זה השיעור, ולא סגי בכזית מן התערובות.

ה

ובחיי אדם כלל נ' אות כ"א כתב אע"פ שבכל דבר שיש בו מחמשת המינים מברכין בורא מיני מזונות, אבל על המחיה היה ראוי להחמיר אלא אם כן יש באותו מאכל כל כך שיאכל כזית קמח בכדי אכילת פרס, והעולם לא נהגו לדקדק בכך, ויש להם על מי לסמוך.

וכתב שם בנשמת אדם אות ו', ותוכן דבריו שדחה דברי המג"א שמחלק בין תערובות קמח לשאר דברים, והסתירה מסעיף ב' לסעיף ט' כתב, שבסעיף ב' הוא לשון הרא"ש (ברכות פ"ו סי' ז) שסובר טעם כעיקר דאורייתא אף ללקות עליו, ובסעיף ט' הוא מדברי ה"ר יונה, וי"ל שסובר כהראב"ד והרשב"א דטעם כעיקר אע"ג דאסור מדאורייתא, אין לוקין עליו אלא כשהיה כזית בכדי אכילת פרס ואכל כל הפרס, כדי שיאכל כזית מן האיסור, דלא נהפך היתר לאיסור, לכן גם לענין ברכה הוא כן. ומה שנוהגין העולם לברך על המחיה על צוקער לעקיך, אף שאין בו רק כזית ואין בו קמח אלא חצי זית, צריך לומר דתפסו לעיקר כשיטת הרא"ש, וירא שמים ראוי שיראה שיאכל בודאי כזית קמח, אלו תוכן דבריו, יעיי"ש שהאריך.

והנה מבואר דעתו בזה שלפי דברי השו"ע שבסעיף ט' אין לברך על המחיה על כזית לעקיך אם הקמח הוא חציו, עד שיאכל כל כך שידע בודאי שאכל כזית קמח בכדי אכילת פרס, כדעת הראב"ד והרשב"א, ובסעיף ב' הוא דעת הרא"ש לברך על המחיה אף אם לא אכל כזית בכדי אכילת פרס, ובזה מיישב מנהג העולם שסומכין על הרא"ש כמובא בסעיף ב'.

ואני תמה האיך אפשר להעלות על הדעת לעשות סתירה בשו"ע בסימן אחד. גם האיך מיושב בזה מנהג העולם כיון שבשו"ע סעיף ט' לא פסק כן, אף שיש סתירה מסעיף ב', מ"מ האחרון עיקר, ובכל מקום שמוצאין איזה סתירה חוקרין הפוסקים לידע איזה מהם נכתב באחרונה, דזה כלל גדול הלכה כמשנה אחרונה, וזה ודאי שבסימן אחד לא כתב סעיף ט' טרם שכתב סעיף ב', וא"כ דעת השו"ע הוא כמו שכתב בסעיף ט' שהוא האחרון, ונמצא דמנהג העולם הוא היפך השו"ע. גם בלאו הכי כבר הבאתי מכמה פוסקים דקיי"ל כהראב"ד והרשב"א, גם כתבתי דלענין ברכה אפשר דגם הר"ת והרא"ש מודי דצריך שיאכל כזית בכדי אכילת פרס. וליישב מנהג העולם יותר טוב לומר שסומכין על המג"א שסובר בדעת השו"ע לחלק בין תערובות קמח לשאר מינים, ואף שרבים חולקים עליו ומסתבר טעמייהו ודברי המג"א אינם מובנים כל כך, עם כל זה המג"א הוא עמוד ההוראה ונתקבלו הוראותיו בכל העולם ונמשכין אחריו, ועכ"פ יותר טוב לומר כן, מלעשות סתירה בדברי השו"ע ולומר שעושין העולם נגד השו"ע.

ו

ובמשנה ברורה (ס"ק מח) פסק ג"כ שאין לברך על המחיה אלא אם אכל כזית בכדי אכילת פרס מהקמח עצמו, ולא סגי במה שאכל כזית מהתערובות. ובביאור הלכה שם (ד"ה בקדרה) הביא דברי הנשמת אדם במה שדחה דברי המג"א, אבל במה שכתב אח"כ הנשמת אדם ליישב מנהג העולם השמיט דבריו ולא הזכירם כלל, אלא חתר למצוא דרך אחרת ליישב מנהג העולם, וכפי הנראה לא נראו לו דברי הנשמת אדם בזה, כאשר באמת הם תמוהים כמו שכתבתי.

אבל מה שכתב הוא ז"ל (במשנה ברורה) ליישב מנהג העולם, הוא יותר תמיה. שכתב בזה, ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל, מצטרף עם האוכל גופא לשיעור, וכדאיתא כעין זה במג"א סימן ר"י (ס"ק א). והנה מה שהביא מסימן ר"י אין לו דמיון כלל לנידון דידן, דהתם מיירי המג"א בהך דכל האוכלין מצטרפין וכל המשקין מצטרפין, והאוכל והשותה אינו מצטרף, ועל זה הביא מה שמבואר בגמרא יומא (פ:) ציר שעל גבי ירק מצטרף, ולא אמרינן משקה הוא, דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא, והביא גם רש"י בחולין (קכ.) שכתב בציר שעל גבי הירק, דאע"ג דתנן האוכל והשותה אין מצטרפין, הני מילי אכל ושתה, דקים להו לרבנן דלא מיתבא דעתיה בהכי, אבל ציר שעל גבי ירק קים להו לרבנן דמיתבא דעתיה. וכן בתוספות ישנים יומא דף פ' ע"ב (ד"ה קמ"ל) ובתוספות זבחים דף ק"ט ע"א (ד"ה עולה) דהטעם הוא דהוי דרך אכילה. א"כ לא אמרינן זה אלא התם שאין החסרון בשביל שאינו מינו, אלא בשביל שהוא משקה, לכן אמר דאם מכשירו ונאכל עמו, דרך אכילה הוי כאוכל ומייתבא דעתיה. אבל הכא שאינו מצטרף בשביל שאינו מינו, לא מצינו בשום מקום שעל ידי שמכשירו הוא כמינו.

ובאמת גם שם בסימן ר"י בהך דינא דציר שעל גבי הירק פליג החיי אדם (שם סי"ז), והקשה עליו מדברי התוספות ישנים ביומא דף פ' ע"ב, שכתב בהדיא שאין זה אלא ביום הכיפורים דתליא ביתובי דעתיה, לא במקום אחר. גם בשדי חמד מערכת ברכות (סי' א אות ז) כתב בזה שיש חולקין על המג"א והוי ספק ברכה, ולא יברך. ובסידור התניא בסדר ברכת הנהנין פרק ח' (ס"ז) שהביא שם הך דינא שבמג"א דהאוכל ושותה אין מצטרפין, לא הביא כלל מה שכתב אח"כ בציר שעל גבי הירק, משמע דלא ס"ל כלל.

ולתרץ דברי המג"א ממה שהקשה עליו הנשמת אדם מדברי התוספות ישנים שמבואר בהדיא שאין זה אלא ביום הכיפורים, המשנה ברורה (שעה"צ סי' רי אות ח) כתב שמדברי הרמב"ם פרק ב' מהלכות שביתת עשור (ה"ז) משמע דדין הציר לאו דוקא לענין יום הכפורים. ולפענ"ד אין שום משמעות ברמב"ם, כי ממה שכתב סתם ולא פירש שהוא לענין יום הכיפורים, אין ראיה, דכיון שכל אותה ההלכה מדבר בהלכות יום הכיפורים, כאשר התחיל בתחלת הפרק, ממילא ידעינן דבכל הלכותיו שם קאי על יום הכיפורים, וכמה דינים כותב שם בסתמא וידעינן שהוא ביום הכיפורים.

וקצת יש ליישב, דהמג"א בסימן ר"י הביא ראיה ממה שכתוב בסימן קנ"ח סעיף ה', ושם בסימן קנ"ח (ס"ק י) כתב המג"א בפירוש דדוקא ציר היוצא מעצמו של הירק יש לו דין אוכל שלא יהיה לו דין טיבולו במשקה, אבל אם מטבל הירק בהציר, יש לו דין משקה. והביא שם כן מרשב"א (תורת הבית בית ו ש"א) ורש"ל (יש"ש חולין פ"ח סוס"י יח) ועוד פוסקים, וזה כלשון ראשון שברש"י ז"ל מסכת חולין דף ק"כ (ע"א ד"ה ציר) שהובא במג"א סימן ר"י. א"כ מדמדמה הך דינא דסימן ר"י למה שכתוב בסימן קנ"ח, משמע דסובר גם בזה כלשון ראשון שברש"י ז"ל דמיירי בציר היוצא מעצמו, והתוספות ישנים הביא ראיה שאין דין זה אלא ביום הכיפורים ממה דמבואר בפסחים דף קט"ו (ע"א) דהוי משקה לענין טיבולו במשקה, והתם בפסחים מיירי שמטבל בהמשקה. וצריך לומר דהתוספות ישנים סובר כלשון שני שברש"י, דגם הכא מיירי שמטבל בהמשקה. א"כ להסוברים כלשון ראשון שברש"י דהכא מיירי בציר היוצא מאליו, אין ראיה כלל מפסחים לחלק בין יום הכיפורים לשאר דברים, ולא קשיא קושיית התוספות ישנים.

אך ממה שהביא המג"א הדין שבתוספות זבחים בשרה פת ביין, אינו נראה שיסבור כלשון ראשון שברש"י ז"ל. ואולי בשרה פת ביין נבלע בו היין היטב, ועדיף ממטבל ירק במשקה, וזה דוחק. וצ"ע להבין דברי המג"א מה שהביא על זה מסימן קנ"ח.

ז

ולתרץ הקושיא מתוספות ישנים שהקשה בחיי אדם, אפשר עוד, כי גם בעיקר הדין שהביא המג"א שם דהאוכל והשותה אין מצטרפין, הקשה הפרמ"ג (א"א שם) שאין ראיה מיום הכיפורים דתליא ביתובי דעתיה, משא"כ ברכה, נהנה מיקרי, דהא בשאר איסורין אין כל אוכלין מצטרפין, ורמז לעיין בחמד משה. ובחמד משה (ס"ק א) הקשה ממה שנסתפקו התוספות (יומא עט. ד"ה ולא; סוכה כו: ד"ה ולא) בשיעור שתיה, שמא אינו דומה ליום הכיפורים ששיעורו ברביעית דתליא ביתובי דעתיה, וכן בשיעור אכילה לא דמי ליום הכיפורים שזה בכזית וזה בככותבת.

ובתשובת גינת ורדים בגן המלך סימן כ"א הביא השאלה באוכל ושותה אם יצטרפו, אם לדמותו ליום הכיפורים או לאו, ופשיט ליה מהא דבעי תלמודא שם ביומא דף פ"א (ע"א) למיפשטה דבמחלוקת שנויה, דרבי יהושע וחכמים דפליגי בטומאה אם מצטרפין, ודחי תלמודא אפילו תימא רבנן דאמרי התם דמצטרפי, הכא לא מצטרפי דליכא יתובי דעתיה. ונראה לו דלא אמרו כן בתלמוד אלא דרך דחיה בעלמא, ולעולם קושטא דמילתא הוי, דמשנתינו זאת דגבי יום הכיפורים אתיא כרבי יהושע דהלכתא כותיה, ובר מן דין הלכה כרבי יהושע (הל' טומאת אוכלין פ"ד הי"א). גם הביא ראיה מהתוספות זבחים דף ק"ט (שם) דמוקי למתניתין דמעילה (טו:) דמצטרפין, בששרה פתו ביין, דהוי דרך אכילה ולא הוי שתיה, ולא בעי התוספות לאוקמיה כגון ששתה חצי רביעית ואכל חצי זית, משמע דאין מצטרפין זה עם זה אלא בששרה פתו בלבד, יעיי"ש.

ולא הבנתי מה שכתב תחלה דמה דאמרו בגמרא אפילו תימא רבנן, אינו אלא דרך דחיה, דכיון שהוא פלוגתא בגמרא רב חסדא ורב נחמן, וגם ריש לקיש ורבי יוחנן, דלרב חסדא וריש לקיש במחלוקת שנויה, דאין לחלק בין יום הכיפורים לטומאה, ולרב נחמן ורבי יוחנן אתיא אפילו לרבנן, דיש לחלק בין טומאה ליום הכיפורים דצריכא יתובי דעתיה, ומנין לנו לומר דמה שאמר רב נחמן ורבי יוחנן אינו אלא דרך דחיה. ובפרט בפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן, דקיי"ל הלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש (ראה יבמות לו. ובתוס' שם ד"ה הלכתא), ומנא לן דכאן דברי ריש לקיש עיקר ודברי רבי יוחנן אינם אלא דחיה בעלמא.

גם מה שהביא ראיה מהתוספות דאוקמיה למתניתין דמעילה בששרה פתו ביין, אפשר שכתבו לאוקמיה כן שלא יקשה ממתניתין גם על רב חסדא וריש לקיש, ולהלכה אפשר סברי דמצטרפין גם בלאו הכי, אלא דנקטו הך גוונא דמתרצא מתניתין אליבא דכ"ע.

ומה שכתב ובר מן דין הלכה כרבי יהושע, לפענ"ד גם מזה לכאורה אין ראיה, דאף דהלכה כרבי יהושע דבטומאה אין מצטרפין, מ"מ לענין ברכה אפשר דאין למדין לא מיום הכיפורים ולא מטומאה, דיום הכיפורים תליא ביתובי דעתיה, ומטומאה אפשר בלאו הכי לא גמרינן מיניה, דכמה פעמים אמרו בש"ס (עי' יבמות קג:) איסור מטומאה לא ילפינן.

דבשלמא לרב חסדא וריש לקיש שסברי דאף דלא מצינו פלוגתא בזה ביום הכיפורים, מ"מ כיון שיש פלוגתא בזה בטומאה אמרינן ממילא דגם ביום הכיפורים פליגי, א"כ על כרחך סברי שאין לחלק בין יום הכיפורים לשאר מילי בשביל יתובי דעתיה, ולמדין יום הכיפורים אף מטומאה. וצריך לומר לדידהו דאף דאיסור מטומאה לא גמרינן, מ"מ יש לומר כמו שכתב רש"י ז"ל ביבמות דף ק"ג ע"ב גבי סנדל המוחלט דאיסור מטומאה לא גמרינן, ואח"כ אמר רבא חליצתה כשרה, ופירש רש"י ז"ל דלאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא. ועיין עוד אבן העזר בית שמואל סוף סימן ו' ס"ק ל"ד שכתב דאע"ג דלא ילפינן איסור מטומאה, מ"מ בכה"ג דאיכא סברא ילפינן. וכבר טרחו הפוסקים הרבה ליישב סוגיות הש"ס שיש בזה כמה סתירות אם ילפינן איסור מטומאה (עי' שדי חמד מערכת האל"ף כלל רט־ריג).

ויהיה איך שיהיה, לרב חסדא וריש לקיש דסברי שאין לחלק ביום הכיפורים משום יתובי דעתיה, ולמדין חד מחבריה אף מה שלא נשנה בו, משמע שפיר שיש ללמוד מזה אף לענין ברכה.

אבל לרב נחמן ורבי יוחנן שחידשו לחלק ביום הכיפורים משום יתובי דעתיה, ומה שאמרו בטומאה, לאו כללא הוא לכל מילי, אפשר שגם רבי יהושע מודה לסברא זו שאין ללמוד חד מחבריה, אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. ולענין ברכה אי אפשר ללמוד גם משניהם, לא מיום הכיפורים ולא מטומאה, והלא דעת התוספות ביומא דף ע"ט ע"א ד"ה ולא, דגם בשתיה מברכין לאחריו על כזית, אפילו למ"ד דגם בקידוש צריך מלא לוגמיו, דטעמא הוי משום יתובי דעתיה כמו ביום הכיפורים, כמו שכתבו בתוספות יומא דף פ' ע"א ד"ה הכי, מ"מ לענין ברכה שאני, ולא מדמינן ברכה אף לקידוש, כל שכן דלא מדמינן ליה לטומאה.

ונראה סברת התוספות מה דלא ילפינן ברכה מיום הכיפורים כמו דילפינן קידוש מיום הכיפורים, בשביל שבברכה קיי"ל כרבי מאיר דבאכילה שיעורא בכזית, דיליף (ברכות מט: ; יומא עט:) מקרא דואכלת דסתם אכילה בכזית, ולא משמע ליה לחלק בשיעורא בין אכילה לשתיה, דבכל מקום שווין הם, דשתיה בכלל אכילה כמבואר ביומא דף ע"ו ע"א. אלא שאח"כ נסתפקו התוספות דכיון דסבר רבי מאיר ושבעת זו שתיה, שמא לא דמי שיעורא דשתיה לשיעורא דאכילה, וכן הוא בטור (סי' קץ; סי' רי) ושו"ע (סי' קץ ס"ג). ועיין ב"ח סימן ק"ץ (ד"ה ולענין) שכתב דמה שנסתפקו בשתיה שמא שיעורו ברביעית, הוא ג"כ בשביל דשמא דמי ליום הכיפורים. אך לדעת הר"י אין לחלק בשיעורא בין אכילה לשתיה, כמבואר בתוספות ברכות מ"ט ע"ב ד"ה רבי מאיר, שכתבו ולענין שתיה אומר ר"י שיש להחמיר ולברך אפילו בפחות ממלא לוגמיו.

וכתב שם רעק"א בגליון הש"ס, וקשה לי האיך שייך להחמיר ולברך, הא בברכה ספיקו להקל, וסיים בצ"ע.

וחידוש הוא שנעלם ממנו שכבר קדמו בהערה זו הב"י והטו"ז באורח חיים סימן ק"ץ. וז"ל הב"י שם (סוף הסימן) אחר שהביא דברי הר"י שיש להחמיר ולברך אחריו, ואני אומר שזה הוא חומרא במקום שאמרו ספק ברכות להקל. והטו"ז כתב בסימן ק"ץ ס"ק ג' דלא קשה מידי, דאין כוונת הר"י שיש בזה ספק גמור, דאלו היה לו בזה ספק גמור ככל הספיקות, היה לו לומר אסור לברך, אלא ודאי אין בזה ספק ברכה מעיקר הדין, יעיי"ש שהאריך. ונראה הטעם שלא ראה זה לספק גמור, כמו שכתב שלדעתו אין לחלק בשיעורא בין שתיה לאכילה, והכריע כן להלכה.

ונראה שגם הב"י לא כיון בזה להקשות על הר"י, אלא שהביא הכרעתו כמו שכתב בלשונו ואני אומר, ור"ל דלפי מה שהביא שם מקודם דעת הרא"ש ומסקנת התוספות, שמשמע מדבריהם שהוא ספק גמור, ממילא דאין לברך, דלא כדעת הר"י שאינו מחשב זה לספק גמור.

ומעתה לפי זה נראה בהך דינא דהאוכל ושותה שכתבו המג"א והגינת ורדים דאין מצטרפין, שהוא ג"כ מהך טעמא, כיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, שמא דמי ליום הכיפורים, שאין לנו ראיה מן הש"ס שיש לחלק בזה, שוב אסור לברך מספק.

וראיה ברורה שאף שכתב הגינת ורדים סתם בהחלט שאין מצטרפין, מ"מ אין כוונתו אלא מחמת ספק, שהרי כתב הטעם שאין מצטרפין בשביל שאין שיעורן שוה, שזה בכזית וזה ברביעית, כמו שהוא בגמרא שתלוי אם אין משונה בשיעורין, והלא הך גופא שאין שיעור השתיה כשיעורא דאכילה, אינו אלא מחמת ספק, כמבואר בתוספות ורא"ש וטור ושו"ע בשני מקומות בסימן ק"ץ ובסימן ר"י, ובודאי אי אפשר לומר דפליג על כל זה. ובגמרא שמדמה יום הכיפורים לטומאה שתלוי בשינוי השיעורין, שם מיירי ביום הכיפורים, שבודאי אינו דומה שיעור שתיה לשיעור אכילה, אבל לענין ברכה הוי ספיקא. ועל כרחך דמה שכתב הגינת ורדים בסתמא דלא מצטרפי לברכה, הוא בשביל שכן הדין דמספק אין לברך.

ובזה אפשר להבין ג"כ מה שכתב דמה שאמר אח"כ בתלמודא לחלק ביום הכיפורים משום יתובי דעתיה אינו אלא דחיה בעלמא, אף שאין לנו שום ראיה על זה דמילתיה דרבי יוחנן אינו אלא בדרך דחיה, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, שיש לומר דמה שאמרו אפילו תימא רבנן, כונתם שאפשר לומר דאף רבנן מודי ואין ראיה דבמחלוקת היא שנויה, אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. וא"כ לא קשה מידי גם מה שהקשו החמד משה והפרמ"ג על המג"א במה שהעתיק כאן הך דהאוכל והשותה אין מצטרפין, דאף שיש לומר חילוק בין ברכה ליום הכיפורים, אבל בשביל הך ספיקא אסור לברך.

ומעתה לא קשה מידי גם מה שהקשו על המג"א במה שהביא לכאן הך דציר שעל גבי הירק מצטרפין מדברי התוספות ישנים, דהתוספות ישנים כתבו רק דמדחזינן בטיבולו במשקה שיש לו דין משקה, על כרחך דלא ילפינן בזה כל מילי מיום הכיפורים. אבל לענין ברכה שפיר דמצטרפין ציר שעל גבי הירק, דממה נפשך אם נימא דלא ילפינן ברכה מיום הכיפורים, א"כ גם בלאו הכי מצטרפין אף האוכל והשותה, דכל עצמינו שאמרנו דהאוכל והשותה אין מצטרפין, הוא בשביל הך ספיקא שמא דמי ליום הכיפורים וילפינן משם, א"כ אי אפשר למילף מיום הכיפורים יותר ממה שהוא שמה, דציר שעל גבי הירק הוי אוכלא ומצטרפין.

נמצא לפי זה שאף לדעת המג"א הוי רק ספק אם אמרינן אכשורי אוכלא כאוכלא, אלא שבדין האוכל והשותה מהני לברך עליו מכח ממה נפשך, אבל בשאר עניני ברכות שאפשר אינו דומה כלל ליום הכיפורים, כמו שאינו דומה בשיעורא דכביצה וככותבת, הוי זה ספק ברכה שאין לברך בכה"ג אף לדעת המג"א, מלבד שהבאתי דהוי ספק ברכה מחמת החולקין על המג"א.

הארכתי בפרט זה לרווחא דמילתא, שאף לפי דמיונו של המ"ב שמדמה זה להך דינא שבמג"א, הוי ג"כ ספק ברכה. אבל באמת בנידון דידן אין צריך לכל זה, דבלאו הכי אין לו שום דמיון כלל, דלא אמרינן אכשורי אוכלא כאוכלא אלא לענין זה דלא הוי משקה כיון שהוא דרך אכילה, לא במקום אחר, כמו שהבאתי למעלה.

ח

גם בעיקר הסברא שכתב (המשנה ברורה) שהצוקער והדבש בא להכשיר את הקמח. לא ידעתי מי גילה לו זה, דלמא בהיפך שהקמח בא לתקן הדבש, כסתימת לשון הפוסקים ראשונים ואחרונים (ראה ב"י ריש סי' רח ד"ה ומ"ש רבינו בשם הרשב"א ברכות לו: ד"ה דובשא) שהקמח בא לתקן ולהכשיר את האוכל. ואף שיש להקמח חשיבות בשביל שהוא מה' מינים, זהו בכל מאכל שיש בו מחמשת המינים, שעל כרחך צריך לומר שדעת בני אדם עיקר על חמשת המינים, דהלא בכל המינים אמרינן שהרוב הוא העיקר ופוטר את המיעוט, מטעם עיקר פוטר את הטפל, וכלל זה דעיקר פוטר את הטפל הוא גם בחמשת המינים אם המה טפילים למין אחר, כמו דחזינן אפילו בפת אם הוא טפל לדג מלוח נפטר הפת בברכת הדג, כמבואר בסימן רי"ב (ס"א).

ועל כרחך דבמאכל שיש בו תערובת שיערו חכז"ל דעת בני האדם שעיקר בעיניהם חמשת המינים, ושארי המינים המה טפילים אף אם המה הרוב, כאשר ביארו זה הראשונים ז"ל (ראה ב"י שם), ואע"פ כן אינו מועיל זה אלא בברכה ראשונה דסגי בכל שהוא, אבל בברכה אחרונה שצריך שיעורא, לא אמרינן דע"י שהם טפילים לחמשת המינים נחשבים כמותם להצטרף לשיעורא. וא"כ מה יוסיף תת כח בלעקיך אף אם כוונתו עיקר להקמח, אין זה מועיל לצרף הדבש לשיעורא.

ולעשות כלל חדש לחלק גם במאכלים שיש בהם מחמשת המינים, שיש ביניהם מאכל שיותר מכוין האדם לחמשת המינים, עד ששאר המינים טפילים כל כך שדינם ממש כחמשת המינים אף להצטרף לשיעורא, מי יוכל להגיד חדשות לשער במה שלא שערום אבותינו בש"ס וראשונים ז"ל, כי כללא אמרו (ברכות לו:) כל שיש בו מחמשת המינים, ולא חילקו יותר כלל.

ובאמת כי סברא זו לחלק בין המאכלים כתבה גם בנשמת אדם, אבל כתב על זה שלולא דמסתפינא להגיד סברא שאין לה ראיה, היה אומר כן. נמצא דלהלכה מיסתפי לומר סברא בלי ראיה, אלא שכתב שצריך לומר שסמכו על שיטת הרא"ש כמובא למעלה, ובסברא זו השתמש אך לחומרא, דאף שסמכו על הרא"ש נגד דעת ה"ר יונה והרשב"א והראב"ד, מ"מ הבו לה דלא להוסיף עלה, שאין לעשות כן על כל פנים בשאר מאכלים. אבל במשנה ברורה השמיט מה שכתב בנשמת אדם שסמכו על הרא"ש, אלא מצדד שאולי סמכו על סברא כזו בלבד, וזה תמיה.

ובאמת כי גם בעיקר הסברא שכתבו, דבלעקיך הדבש הוא טפל להקמח יותר מבשאר מאכלים שיש בהם מחמשת המינים, דעת הפוסקים הוא להיפך, שהרי הטו"ז כתב בסימן ר"ח ס"ק ד' דלעקיך נעשה רק בשביל הדבש והבשמים, והקמח אף אם הוא רוב מהמאכל אינו אלא כמו שהוא לדבק, ואינו מברך עליו אף ברכה ראשונה, אלא שהפוסקים חלקו עליו וכתבו דמלבד שהוא לדבק הוא גם לתקן ולהכשיר.

וז"ל סידור התניא בסדר ברכת הנהנין פרק ג' סעיף ד', במה דברים אמורים שאינם מתכוונים כלל לאכילת הדגן, אבל אם מתכונין ג"כ לאכילתו, אף שאינה עיקר אלא עיקר הכונה לאכילת שאר המינים, כגון מיני מתיקה מקמח הנילוש בדבש שקורין לעקיך, והעיקר באכילה זו לעידון ולתענוג מהמתיקות, ואכילת הקמח אינה עיקר כל כך, אע"פ כן נחשב הקמח עיקר לברך עליו בורא מיני מזונות. א"כ חזינן שאף התניא שהוא מהחולקין על הטו"ז בלעקיך, מ"מ סובר שעיקר הכוונה בלעקיך על מתיקת הדבש. אלא שמה שכתב הטו"ז שעל ידי זה הוי הקמח כמו לדבק, על זה חלקו שכיון שיש בו עכ"פ מקצת כוונה גם על הקמח, לא הוי כמו לדבק, ושוב דינו כמו כל מאכל שיש בו מחמשת המינים, שהקמח עיקר. והאיך כתבו המה ממש בהיפך שבלעקיך עיקר הכוונה רק על הקמח, יותר מבשאר מאכל שיש בו מחמשת המינים.

ומה שמסיים שם התניא אח"כ שמברך אחריו ברכת מעין שלש, מובן שסובב על מה שכתב למעלה בסעיף ב' דמיירי כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אלא שיען שכתב אח"כ שאם הוא לדבק הוא טפל לשאר המינים, שנמצא שאז אין מברך עליו אף אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, לכן כתב אח"כ שבלעקיך אין דינו כמו לדבק ומועיל הקמח אף לענין ברכה אחרונה כשיש בו כשיעורא, על דרך שכתב למעלה בשאר מאכלים שיש בהם מחמשת המינים. ועכ"פ עיקר סברת החיי אדם והמ"ב בזה הוא להיפך משאר פוסקים.

ובלאו הכי אף על סברא ברורה אם אין לה ראיה אין להשתמש בה כלל להלכה, וביעיר אוזן מהחיד"א (עין זוכר) מערכת א' אות ט"ז הביא כן בשם מהר"י (הלוי, שו"ת סי' סב) שאין להמציא דין מסברא בלא ראיה. ובספר דרכי שלום (כללי הש"ס אות א סי' כו) הביא על זה מירושלמי פרק ו' דפסחים הלכה א' תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ופירש קרבן העדה שאין לו ראיה או קבלה בידו. וכבר צווח ככרוכיה בשאילת יעב"ץ על הדנין בסברות, שהרי מבואר ברמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ד ה"ב) ובטור חו"מ סימן ט"ו שבזמן התלמוד היו דנין על פי סמיכת דעת הדיין אף בלא ראיה, ואח"כ הסכימו שלא לדון עוד בסמיכת הדעת אלא בראיה ברורה.

והרי, שעוד בזמן הראשונים לא העמידו על סברתם כמו בזמן התלמוד, וא"כ קל וחומר בן בנו של קל וחומר שבזמן האחרונים אין להמציא שום דין מסברא בלי ראיה, ושפיר עביד הנשמת אדם דמיסתפי בזה.

ט

ובעיקר הדבר מה שטרחו כל כך הנשמת אדם והמ"ב ליישב המנהג בדרכים דחוקים, לא ידעתי כל הטורח הזה למה, וכי זה מנהג ברור, ראשית הלא הנשמת אדם כתב שם דמיירי מלעקיך שהחצי הוא קמח, ובזה ודאי רובא דרובא אוכלין כזית בכדי אכילת פרס, כי אין דרך בני אדם לצמצם כל כך בסעודה לאכול פחות מכביצה, ובאוכל כביצה דהוי שני זיתים, אית ביה שיעורא דכזית קמח. ואך מיעוט בני אדם שאינם אוכלים כשיעור הזה, או מחמת שמזיק להם מיני מתיקה או סיבה אחרת לפעמים, ואין זה קרוי מנהג. ובאמת שלפעמים נותנים מיני מתיקה שיש בהם קמח מעט אפילו פחות מכזית בכדי אכילת פרס, ורוב בני אדם אינם יודעים להתבונן בזה, גם קשה לחקור בסעודה האיך נעשה.

גם הלא הנשמת אדם אחר שכתב ליישב המנהג, סיים שמ"מ ירא שמים יזהר בזה, א"כ לא נתייסד המנהג על פי גדולים, שהגדולים בודאי נהגו כיראי שמים, ומבואר בטו"ז יו"ד סוף סימן צ"ה ס"ק י"ח במה שהביאו התוספות (חולין קיג. ד"ה טהור) ראיה ממעשים בכל יום וסיימו והמחמיר תבא עליו ברכה, וכתב על זה שהוא תמוה מאד, דמה שכתבו ומעשים בכל יום, על כרחך מביא מאנשים חשובים לומדים, וכי המה בכלל המוציאים עצמם מכלל הברכה. ועל כן העלה שהוא ברור דמה שכתבו התוספות והמחמיר תבא עליו ברכה, קאי על ענין אחר שם, לא על מה שלמדו ממעשים בכל יום, יעיי"ש. גם הנקודות הכסף אף שחלק על הטו"ז בדינו, מ"מ מודה בסברא זו דמה שלמד ממעשים בכל יום, צריך לומר שהוא היתר גמור, אלא דמה שכתבו המחמיר תבא עליו ברכה הוא מטעם אחר שמא אינו נקי, יעיי"ש. וכתב שם עוד תירוץ אחר. נמצא דבעיקר הסברא אין פלוגתא דהיכא שצריך על כל פנים להחמיר, אי אפשר להביא ראיה ממעשים בכל יום.

והנה היכא שהמנהג הוא בטעות אינו חשוב מנהג כלל אף להחמיר, כמו שכתבו התוספות פסחים פרק מקום שנהגו דף נ"א ע"א ד"ה אי, דמטעם זה התיר רבי בית שאן (חולין ו:) אף שאבותיו ואבות אבותיו נהגו ביה איסור, יען שהיה בטעות, וכן הוא בשו"ע יו"ד סימן רי"ד סעיף א'.

עוד מחלקים שם התוספות בין מנהג שנתייסד על פי תלמידי חכמים, ובין מנהג שנהגו בני המדינה מעצמם דיכולין להתיר בפני תלמיד חכם, ועיין בש"ך סימן רי"ד ס"ק ז' שזהו החילוק בין מנהג חשוב למנהג גרוע. והנה כיון דמיירי שם אם להתיר בפני תלמיד חכם, א"כ על כרחך גם תלמידי חכמים נוהגין כן, ואע"פ כן מחלקין אם נתייסד על פי תלמידי חכמים או נהגו בני המדינה מעצמם כן. וצריך לומר על כרחך דלפעמים ע"י שבני המדינה נהגו מעצמם כן, נמשכין אחריהם גם תלמידי חכמים במנהגם, וזה אינו מספיק לעשותו מנהג חשוב אם לא נתייסד מעיקרא על פי תלמידי חכמים.

ובשתיית הקאווע שכתבו שהדרך הוא שהכל שותין אותו כשהוא חם ואי אפשר לשתות השיעור בכדי שתיית רביעית, וכתב הכנסת הגדולה (סי' רד הגה"ט אות ג) טעמים ליישב המנהג שמברכין ברכה אחרונה, וכן כתבו כמה פוסקים, אבל הרבה חולקין.

והמהר"ם בן חביב בכפות תמרים יומא דף פ' (ע"ב ד"ה אמנם) האריך ג"כ לחלוק על כל הטעמים שכתב בכנסת הגדולה. ואח"כ כתב, גם מה שכתב דהמנהג הפשוט לברך על הקאווע ברכה אחרונה, לזה אני אומר דאינו מנהג פשוט, דכמה גדולים יש דאינם מברכין, ואפילו תימא דהדבר ספק, הרי הסכימו כל הפוסקים דספק ברכה להקל. ומסיק אחר כך, דאסור לברך משום ספק ברכה לבטלה, יעיי"ש. והאחרונים (עי' באר היטב סי' רד ס"ק יב בשם יד אהרן) כתבו בשתיית הקאווע שהמנהג הוא שלא לברך אם אי אפשר לשתות השיעור ביחד. וזה לכאורה סתירה במנהגא, שבכמה דורות הקודמים כתבו שהמנהג הוא לברך. וצריך לומר דמנהג כזה עשוי להשתנות בעתים ובמקומות.

ונהירנא עוד מילדותי שראיתי בכמה מקומות בכל סעודה, שמלבד המיני מתיקה שנתנו, נתנו לכל אחד ואחד גם עוגה הנילשת בביצים שכולה קמח, שאין ספק בברכתה (ועכשיו יש חששות אחרות בעוגות כאלו). גם אצל אבא מארי הגה"ק זלה"ה ראיתי בכל פעם שאכל כזית רק מעוגה כזו, ולא ידעתי אז הטעם, אך אחר שלמדתי את ההלכה, הבנתי שהטעם הוא בשביל שלעקיך הוא ספק ברכה אחרונה.

ובודאי שגם החיי אדם לא בקש טעם להמנהג כדי ללמוד ממנו למעשה, שהרי כתב שירא שמים יזהר, והבאתי גם מהטו"ז שבכה"ג אין ללמוד מהמנהג אף שהוא מעשים בכל יום, וצריך לומר שכתב זה כעין לימוד זכות על המנהג, ושאין צריך למחות כל כך בהעושין כן, ועל דרך שכתב הרא"ש בתשובה (כלל עז סי' ד) כמובא בטור וב"י חו"מ סימן ס"ז שצווח ככרוכיה על המנהג שאין עושין פרוזבול, שאין להשגיח על המנהג במקום שהוא לעבור על דברי תורה, ואע"פ כן הניח להם אח"כ מנהגם, יען שמצא להם איזה טענה, אף שלא נראה בעיניו כלל ולא רצה לדון כן, מ"מ יען שיש להם איזה טענה לא אמר להם עוד, יעיי"ש בב"י, וכמה עניינים כאלו מצינו בפוסקים.

אבל כבר כתבתי שיותר טוב ליישב מנהג העולם, שנמשכין אחר המג"א והפרמ"ג עמודי ההוראה, דלא כהחיי אדם והמ"ב שדחו לגמרי את דברי המג"א, כי אף שיש הרבה חולקין שמסתבר טעמייהו, מ"מ אין דעתינו מכרעת כל כך להגיד דבר ברור נגד המג"א והפרמ"ג, ואמרו חכז"ל (שבת קמה:) אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד), אם ברור לך כאחותך תאמר ואם לאו אל תאמר. וזה מועיל שלא לומר ולמחות באחרים העושין כן, אבל לעצמו צריך ליזהר שלא לברך על המחיה על כזית לעקיך, מחמת ספק העצום שיש בזה, כמו שהארכתי למעלה, אלא לבקש איזה דרך או לברך בהרהור וכדומה, כמו שכתבו הפוסקים (עי' פמ"ג פתיחה להל' ברכות אות ב) בכל ספק ברכה. גם בסדר ברכת הנהנין שבסידור התניא (פ"ג ס"ב) חישב זה לספק ברכה, כמבואר להמעיין בדבריו.

י

ומעתה צריך לבאר בספק כזה אם יש מקום לסמוך על בורא נפשות רבות, וכ"ת החליט דקיי"ל אין בורא נפשות רבות פוטר מעין שלש, אבל באמת לאו כללא הוא כמו שאבאר. והנה מקור דבר זה הוא ברא"ש מסכת ברכות פרק כיצד מברכין (סי' ט) בכוסס חטה, שכתב שאין לאכלו אלא בתוך הסעודה מחמת שהוא ספק בברכה אחרונה. שאם היה מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהכל נהיה בדברו, דתנן (ברכות מ.) על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא, אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה, והובא זה גם בטור סימן ר"ח. וכתב שם בכנסת הגדולה בהגהות הטור שהכונה הוא דיש ליזהר לכתחלה שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה, אבל אם אכלן שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בורא נפשות רבות, ומטעם זה הוסיף עוד בכנסת הגדולה סימן ר"י בהגהות הטור דבכל מקום שאכל דבר שמסופק בברכה אחרונה אם צריך מעין שלש או בורא נפשות רבות, יברך בורא נפשות רבות, דשייכא אכל מילי, יעיי"ש.

ובשו"ת גינת ורדים כלל א' סימן ט"ו כתב דלדעת הרא"ש שאין לברך בורא נפשות רבות על מעין שלש, נראה דאף דיעבד לא יברך, דהוי ספק ברכה לבטלה, ושב ואל תעשה עדיף. אך אע"פ כן מסיק אח"כ להלכה דבדיעבד יברך בורא נפשות רבות בספק מעין שלש, יען שנראה לו מדברי הרי"ף (ברכות לב:) דבורא נפשות רבות פוטרת מעין שלש, וכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו בשעת הדחק, וסיים שהלכה בזה כהכנסת הגדולה אך לא מטעמיה.

וגדולה מזו כתב הלבוש סוף סימן ר"ח (סי"ח) בהא דלא יכלול על הספק שום תוספות בברכה דמעין שלש אע"פ שאינו מוסיף שם ומלכות, כגון אם אכל פרי ואינו יודע אם הוא מז' המינים, לא ישתה יין ויכלול בו על העץ, וטוב יותר לברך בורא נפשות רבות. ונראה מזה דעת הלבוש דאף אם יש לו עצה לכלול ברכת על העץ בלא שם ומלכות, מ"מ טוב יותר לברך בורא נפשות רבות בשם ומלכות על הספק, דהוי ברכה כוללת ופוטר מעין שלש. אמנם הטו"ז (סוף ס"ק יט) ומג"א (ס"ק כו) חלקו על הלבוש וסברו דבדיעבד מותר לכלול על הספק, כיון שהוא בלא שם ומלכות ואין בו חשש ברכה לבטלה, ואינו אלא זהירות לכתחלה, ובורא נפשות רבות אין לברך על הספק, כיון שיש בו חשש ברכה לבטלה, יעיי"ש ודו"ק.

ובמג"א סימן ר"ב ס"ק כ"ו במי שריית צמוקים ותאנים שיש ספק מחמת פלוגתת הרשב"א (ברכות לח. ד"ה דבש) והרא"ש (שם פ"ו סי' יח) אם לברך אחריו בורא נפשות רבות או מעין שלש, הביא שם מה שכתב הכנסת הגדולה (הגה"ט סי' רי) לברך בורא נפשות רבות על הספק, וסיים בצ"ע. וכתב שם המחה"ש דלכן סיים בצ"ע, יען שהוא ספק ברכה לבטלה. ובלבושי שרד כתב הטעם שסיים בצ"ע, דשמא ברכת מעין שלש הוי דאורייתא, והוי ספק דאורייתא. וזה חידוש למה הוצרך לומר טעם נגד מה שכתוב בשו"ע סוף סימן ר"ט (ס"ג) דברכת מעין שלש הוא דרבנן, כיון שהמג"א בעצמו כתב בסוף סימן ר"ח (ס"ק כו) שאין לברך כלל על הספק, מחמת חשש ברכה לבטלה.

והפרמ"ג (סי' רב) שם, בתחלה רצה לומר ג"כ הטעם די"ל מעין שלש הוי דאורייתא וספק תורה לחומרא, אח"כ כתב דבמג"א סימן ר"ח משמע דלא יברך כלל על הספק. עכ"פ חזינן מזה שאין המג"א חולק בהחלט על הכנסת הגדולה במה שפסק לברך בורא נפשות רבות בספק מעין שלש, כי סיים בצ"ע, ונמצא שמסתפק בדבר.

והאליה רבה בסוף סימן ר"ח ס"ק כ"ז חולק על הלבוש ועל הכנסת הגדולה שכתבו לברך בורא נפשות רבות מספק, והקשה כמה קושיות, ולבסוף כתב ליישב דברי הלבוש, דמה שכתב וטוב יותר לברך בורא נפשות רבות, ר"ל שיאכל דבר שברכתו בורא נפשות רבות, אבל כאין לו לאכול אותו דבר, לא כתב הלבוש שיברך בורא נפשות רבות. והנה פשטות דברי הלבוש נראה כמו שהבין המג"א מדבריו שיברך בורא נפשות רבות על הספק, כי לא הזכיר כלל מאכילה עוד מאותו המין.

אבל עכ"פ ממה דמסיק האליה רבה שיאכל דבר שברכתו בורא נפשות רבות, מזה נראה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה, שפיר אפשר לכוין בברכת בורא נפשות רבות לפטור ספק ברכת מעין שלש, ולכן בחר יותר לאכול דבר שברכתו בורא נפשות רבות. ואף שבתחילה בין הקושיות כתב ג"כ מאי חזית דברכת בורא נפשות רבות עדיף טפי מברכת מעין שלש, מ"מ נראה דעיקר קושייתו הוא מחמת חשש ברכה לבטלה, ולכן צירף גם זה לסניף שאין עדיפות לבורא נפשות רבות. כמו שכתב הב"ח בחו"מ סימן פ"ד סעיף ז' על תשובת הרא"ש שם, שכיון שיש לו יסוד לדבריו הוסיף עוד בטעמא שבמקום אחר אינו סובר כן להלכה, שכן דרך התשובות לצרף טעמים רבים אע"ג דלאו כלהו כהלכתא נינהו, והביא כן מתשובת הרא"ש בכמה מקומות. וכמו כן נראה דעת האליה רבה בזה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה לא אמר כן.

וכן נראה מדברי האליה רבה בריש סימן ר"ח ס"ק ה' בכוסס חטה, שהביא מה שכתב הכנסת הגדולה שאם אכלו שלא בתוך הסעודה שיברך בורא נפשות רבות, וכתב עליו ואף דבסוף סימן זה אכתוב שאין דבריו נראין, מ"מ בזה נראה לקבוע הלכה כמותו, כיון דלהרבה פוסקים אין ספק כלל דמברך בורא נפשות רבות. ונראה מזה דבמקום שיש הרבה פוסקים לברך בורא נפשות רבות, אף שיש לחוש לדעת האומר שלא לברך, צירף דעת הכנסת הגדולה לקבוע הלכה כמותו.

יא

והנה במה שכתב הכנסת הגדולה (הגה"ט סי' רי) שאם אכל חצי כזית מז' המינים וחצי כזית אחר, מצטרפין לשיעורא לברך עליו בורא נפשות רבות, דין זה הביאו להלכה גם המג"א ריש סימן ר"י והאליה רבה סוף סימן ר"י (סוף ס"ק ח), והוסיפו עוד שאפילו פת ודבר אחר מצטרפין לשיעורא לברך בורא נפשות רבות, וכל הפוסקים אחריהם מביאים זה לפסק הלכה ולא נמצא שום חולק בדבר.

ועיין במחה"ש ריש סימן ר"י שהביא טעם הדבר, כיון שמצד הדין גם על ז' המינים הו"ל לברך בורא נפשות רבות, אלא בשביל חשיבותו קבעו לו ברכה מיוחדת, וכיון דאין בו כשיעור ואי אפשר לברך ברכה המיוחדת, עכ"פ לא גרע משאר אוכלין שאינם מז' המינים ומצטרף לברך אחריו בורא נפשות רבות. וגם יש דיעות בפוסקים (עי' כנה"ג שם) דאפילו אכל חצי שיעור מז' המינים בלבד, מברך על אותו חצי זית בורא נפשות רבות, ונהי דלא קיי"ל הכי, מ"מ כה"ג דאיכא שיעור בצירוף, בודאי מברך בורא נפשות רבות לכו"ע, עכ"ל יעיי"ש.

ועכ"פ מוכרח מזה דברכת בורא נפשות רבות כולל גם כן חמשת המינים, דאי לאו הכי לא היה אפשרות לצרף חמשת המינים לשיעורא לברך אחריו בורא נפשות רבות, כיון דקיי"ל דאין מברכין על פחות מכשיעור. ועל כרחך צריך לומר כמו שכתבתי דמה שהקשה שם האליה רבה בין הקושיות מאי חזית דבורא נפשות רבות עדיף מברכת מעין שלש, אינו סובר כן להלכה, כיון שהוא בעצמו פסק בסימן ר"י דחמשת המינים מצטרפין לברכת בורא נפשות רבות, אף שבודאי אין המין האחר מצטרף לברך אחריו ברכת מעין שלש, ולא כתבו שאין ברכת בורא נפשות רבות פוטר ברכת מעין שלש, אלא היכא שיש חשש ברכה לבטלה, ובכאן לא חשו לחשש ברכה לבטלה, כיון שיש דיעות שמברכין גם על פחות מכשיעור, אף דלא קיי"ל הכי, מ"מ חזי לאיצטרופי לפוטרו בברכת בורא נפשות רבות.

גם ממה שכתב המהר"ם באנעט בביאור מרדכי, שהבאתי למעלה (אות ב) מה שכתב לתרץ דברי השו"ע בסימן ר"ח סעיף ט' באם לא אכל מהתערובות מחמשת המינים כזית בכדי אכילת פרס, שמברך בתחילה המוציא ולבסוף מעין שלש, ואם בשלו מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות. כיון דבפת שמברך המוציא, הוי ברכת המזון דאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא, לכן יברך עכ"פ מעין שלש, דיש דיעות שיוצאין בו מן התורה, למ"ד חילוק ברכות אינו מן התורה, אבל היכא שמברך בורא מיני מזונות, הוי ברכה שלאחריו מעין שלש דרבנן, וספק דרבנן להקל, לכן לא יברך אלא בורא נפשות רבות. ומבואר בזה שסובר דבורא נפשות רבות, מברכין על מה שהוא ספק מעין שלש.

גם הפרמ"ג (א"א שם ס"ק טו) כתב כן, ולכאורה הוא חידוש שלא העיר ממה שכתב המג"א שאין לברך בורא נפשות רבות על הספק.

אך יש לחלק, דהמג"א והאליה רבה סובבים על דברי הלבוש וכנסת הגדולה, דמיירי באכל מאכל שיש בו ספק אם צריך לברך אחריו מעין שלש או בורא נפשות רבות, דנמצא שהוא ספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בורא נפשות רבות, והוי ספק ברכה לבטלה. אבל בנידון דידן שאכל כזית מהתערובות שיש בו מחמשת המינים והרוב הוא ממינים אחרים, א"כ בודאי אכל גם ממינים שצריכין בורא נפשות רבות, אלא שאם מברך על חמשת המינים, נפטרו המינים האחרים מטעם עיקר פוטר את הטפל. אבל כשהוא ספק ברכה, ואי אפשר לו לברך על חמשת המינים מחמת ספק, שוב נשארו המינים האחרים בלא ברכה.

כי לא אמרו שהטפל נפטר מן הברכה, אלא כשמברך על העיקר פוטרו, אבל לא כשאינו מברך על העיקר, והוי עליו עכ"פ חיוב ברכת בורא נפשות רבות על הטפל. ואף אם אין בו כשיעור, כבר פסקו גם המג"א והאליה רבה שמצטרפין חמשת המינים להשלים השיעור, כיון שיש דעות שבורא נפשות רבות אין צריך שיעור, עכ"פ חזי לאיצטרופי להשלים השיעור לבורא נפשות רבות, כמו שהבאתי מהכנסת הגדולה והמחצית השקל. וא"כ לא דמי כלל להיכא שאכל מין אחד, דהוי הספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בורא נפשות רבות.

ויכול להיות שהמהר"ם באנעט והפרמ"ג סברי דבכה"ג אפשר גם המג"א והאליה רבה מודי להלבוש והכנסת הגדולה שמברך בורא נפשות רבות על הספק.

נמצא מכל זה לדינא, דבדיעבד אם אכל שלא בתוך הסעודה דבר שיש בו ספק אם צריך ברכת מעין שלש או בורא נפשות רבות, דעת הכנסת הגדולה והגינת ורדים והלבוש לברך בורא נפשות רבות, שהוא ברכה כוללת אף למה שצריך מעין שלש, למ"ד שהוא דרבנן. והמג"א והאליה רבה דעתם שלא לברך כלל, מחשש ברכה לבטלה. ובספר כף החיים סימן ר"ב ס"ק ע"ט הכריע כדעת הכנסת הגדולה והגינת ורדים שאין חשש ברכה לבטלה בברכת בורא נפשות רבות, כיון שהוא ברכה כוללת.

ובאכל כזית מתערובות שיש בו ספק, כגון לעקיך וכדומה, אפשר שגם המג"א והאליה רבה מודי להכנסת הגדולה וסייעתו דמברך בורא נפשות רבות, וכן נראה דעת המהר"ם באנעט והפרמ"ג.

וכל זה הוא כשלא אכל מין אחר שיש בו ודאי חיוב לבורא נפשות רבות, אבל אם אכל מין אחר שצריך לברך בורא נפשות רבות, גם בלאו הכי כו"ע מודי דמיפטר בהכי, כי המג"א והאליה רבה כתבו הטעם שלא לברך בורא נפשות רבות מחשש ברכה לבטלה, ובזה אין חשש ברכה לבטלה, וכמו שמסיק גם האליה רבה בדעת הלבוש שמוטב לאכול דבר שברכתו בורא נפשות רבות, מלכלול ברכת מעין שלש על הספק אף שאינו מוסיף שום הזכרת שם ומלכות. ומכל שכן שלא לברך על המחיה בשם ומלכות על הספק היכא שאכל כזית דגים, שצריך לברך בורא נפשות רבות בלאו הכי ומיפטר בהכי, וזה ברור.

ובעובדא דידן לא על זה בלבד סמכתי, וגופא דעובדא הכי הוה, שדרכי להיות נזהר שלא לאכול מהלעקיך אלא מעט באופן שהוא ברור שאין בו כזית. ובביתי כשאני רוצה לאכול כזית מפת הבאה בכיסנין לברך על המחיה, נותנין לי ממין אחר שהוא כלו קמח עם מי פירות, שלא אצטרך לאכול הרבה ממיני מתיקה, ואך הפעם שהייתי טרוד בשיחה עם כ"ת נ"י שכחתי ואכלתי מעט יותר, והיה לי ספק אם היה כזית.

עוד היה לי ספק יען שלא אכלתי בפעם אחת, אלא היה הרבה הפסקות בשיחה, לא ידעתי אם לא היה השהיה יותר מכדי אכילת פרס, והיה ספק ספיקא שלא לברך, ספק לא היה כזית, וספק שהיה יותר מכדי אכילת פרס. ולרווחא דמילתא חשבתי עוד, שאף אלו היה כזית מיפטר בברכת בורא נפשות רבות שאני מברך על הדגים, כי בהדגים היה ודאי כזית.

וכאשר שאלני כ"ת נ"י מדוע איני מברך על המחיה, השבתי לו בקצרה שלא היה כזית, ואת"ל היה כזית אני סומך על הבורא נפשות רבות שאני מברך על הדגים, מובן שלא היה אז הזמן גרמא לבאר באריכות. וכאשר כתב אלי שמתפלא עלי, וביקש אותי לבאר לו הדברים, לזה כתבתי לו הענין, אף שקשה לפני מאד הכתיבה מחמת הטרדות העצומות שעלי עד אין לשער, עם כל זה מלאתי רצונו. ולפענ"ד במה שכתבתי פה, נתבארו הדברים היטב.

והנני ידידו דושת"ה באהבה רבה ובלב ונפש חפיצה

הק' יואל טייטלבוים