ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן עו
עו
וכדי להבין דעת המהר"ל שכתב (נצח ישראל פכ"ד) שהוא ביהרג ואל יעבור כדין שמד שבודאי אין זה בשביל איסור השבועה כאשר כתבתי למעלה, אבל הדברים מובנים דהנה כתב בשל"ה הקדוש (ח"א מסכת שבועות פרק נר מצוה דף לג:) דלשנות אף דין אחד מדיני התורה הקדושה אפילו לומר רק בפני האומות על מה שהוא פטור חייב או על חייב פטור צריך למסור עצמו למיתה שלא לאמר כן, כי הוי כפירה בתורת משה מה לי דבור אחד מה לי כל התורה, ועיי"ש. והרי דאף שהוא מאמין בלבו בכל התורה כולה אלא שאומר דיבור זה בפני האומות מפני הסכנה, מכל מקום כיון שהוא דיבור של כפירה באות אחת בתורה הקדושה יש לו דין יהרג ואל יעבור כי כל עניני כפירה היא בכלל עבודה זרה שהיא כפירה בהאמונה.
ולהלן אעתיק לשון תשובת הרדב"ז שמבאר הדברים בטעמם ונימוקם דמה שיש בו כפירה רחמנא ליצלן אף אם אין לו מחשבת עבודה זרה כלל דינו ביהרג ואל יעבור דגרע מעובד עבודה זרה רחמנא ליצלן. והמהר"ם שיק בתשובה (אורח חיים סימן ש"ד) אחר שהביא הדין דבחשש אפיקורסות יהרג ואל יעבור אף שאין בו מחשבת עבודה זרה כתב עוד דאף במקום דהיא רק ספיקא דחשש אפיקורסות הוי ספק דאורייתא לחומרא ולא שייך בזה ספק נפשות להקל, יעיי"ש בטעמו.
ומכל שכן בהך שכבר נתבאר שלקיחת גאולה וממשלה קודם הזמן הוי כפירה בהשגחה, ואף בבני אפרים שלא היה אלא מחמת טעות שהיה להם חשבון שכבר הגיע הזמן, אף על פי כן כתב עליהם הפסוק (תהלים ע"ח, כ"ב) כי לא האמינו באלקים.- וכבר הבאתי לעיל דברי המהר"ש יפה (במדרש רבה שה"ש ב', ז') שכתב הטעם דאף שחשבו שהגיע הזמן, מכל מקום כיון שיש כמה קראי שאך השם יתברך הוא הגואל, הוי מה שעושים בעצמם בזה בזרוע בשר נגד האמונה.
והבאתי דברי רמב"ן סוף פרשת בא (שמות י"ג, ט"ז) שכתב שאין לאדם חלק בתורת משה עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם וכו' עד כאן, ומה שאנו צריכים לעשות פעולות גשמיות בכל ענינינו הוא בשביל שכן גזר הבורא יתברך שאמר הכתוב (דברים י"ד, כ"ט) למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה. והחובת הלבבות כתב טעמים לזה. אמנם בעניני גאולה שבפירוש אסרה התורה הקדושה לעשות שום זיז כל שהוא של דחיקת הקץ והוי העושה בזה לגמרי נגד האמונה ואין לו חלק בתורת משה.
וכבר כתב הרמב"ם (בפרק חלק) אחר שביאר הי"ג עיקרים, וזה לשונו כאשר יאמין האדם אלה היסודות כלם ונתברר בה אמונתו בהם הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאוהבו וכו' ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע וכו' וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורס וקוצץ בנטיעות וכו', ועליו נאמר (תהלים קל"ט, כ"א) הלא משנאיך ה' אשנא, עכ"ל ועיי"ש שהאריך עוד. ובתוך אלה היסודות שכתב הוא האמונה בביאת המשיח, וכתב הטעם (שם, ובספר היד הלכות מלכים) בשביל שהוא מבואר בקרא והמסתפק בזה הוא כופר בתורה. וכתב שם שבכלל האמונה בביאת המשיח הוא גם האמונה בכל ההבטחות שנאמרו בקראי בעניני הגאולה כמובן.
וכבר נתבאר שמבואר בכמה קראי שהגאולה הוא רק בידו של הקדוש ברוך הוא, ואנו מוזהרין על זה מקודם מתן תורה כדכתיב (בראשית ט"ו, י"ג) ידוע תדע, ואי אפשר לבוא לידי קבלת התורה בלי אמונה זו כמבואר כל זה לעיל באורך, לכן דעת המהר"ל שלוקחי הגאולה מעצמם קודם הזמן נגד שבועות של הקדוש ברוך הוא הוא כפירה גמורה בתורה הקדושה ובאמונה כפי המבואר לעיל. וחושבים שהמה בזרוע בשר יכולים לבטל גזירתו של הקדוש ברוך הוא, הוא כפירה גמורה בתורה הקדושה ובאמונה כפי המבואר לעיל, וזהו גרע מכפירה בביאת המשיח, על כן דעת המהר"ל ז"ל בהחלט שהוא באיסור יהרג ואל יעבור כדין משומד, כמו כל הענינים שיש בהם מינות וכפירה בתורה הקדושה.
ומובן גם כן מה שאמר שאף אם כופין אותו על ידי מיתה ועינויים קשים רחמנא ליצלן לצאת מן הגלות החיוב לסבול שלא לצאת שלכאורה אם יוצא מחמת מיתה וכפיות קשים רחמנא ליצלן אין זה גאולה וחירות ולא הוי בכלל דחיקת הקץ ולמה יתחייב למסור נפשו להריגה עבור זה. אמנם גם בעבודה זרה אם עובד עבודה זרה מחמת פחד הריגה אין זה נקרא עובד עבודה זרה כיון דהוי על ידי כפיה ואונס, ואונסא כמאן דלא עביד, כמבואר ברמב"ם (פרק ה' מהלכות יסודי התורה הלכה ד') שאין מלקין אותו, וקל וחומר שאין ממיתין אותו כיון דהוה באונס, אלא שצריך למסור עצמו להריגה בזה בשביל שהוא קידוש השם.
וכאשר ביאר בלשונו (בספר המצות להרמב"ם מצוה ט') בעשה דונקדשתי שהמצוה לפרסם האמונה, ואף על פי שבא עלינו מכריח לבקש לכפותינו נמסור עצמינו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו אף על פי שלבותינו מאמינים בו יתעלה, ועיי"ש. והרי שבמה שנוגע לאמונה החיוב למסור נפשו להריגה עבור זה שלא יחשבו עליו שיש בו כפירה רחמנא ליצלן אף שאין האמת כן.
ומבואר בטור (יו"ד סימן קנ"ז) אסור לאדם לומר שהוא גוי כדי שלא יהרגהו, דכיון שהוא אומר שהוא גוי הרי מודה לדתם וכופר בעיקר עכ"ל. והרי שאף בזה שאינו עושה שום מעשה אלא דיבורא בעלמא שהוא שקר גמור ואין בו לא מיניה ולא מקצתיה אלא אומר כן בשביל פחד של הריגה, מכל מקום כיון שעל ידי אמירה זו חושבין עליו שמודה לדתם דהוי כפירה, מחוייב למסור נפשו להריגה שלא יחשבו עליו ענין של כפירה רחמנא ליצלן. ומובן לפי זה דעת המהר"ל דכיון שיציאה מן הגלות קודם הזמן הוי כפירה בתורה הקדושה ובאמונה לכן אף אם עושה זאת אפילו מחמת כפיה של הריגה רחמנא ליצלן ואונסא כמאן דלא עביד, מכל מקום הוי כשאר עניני כפירה שמחוייב למסור עצמו להריגה אף במה שאין בלבו כלום אלא אך בשביל זה שלא יחשבו עליו שמודה בכפירה רחמנא ליצלן, ומוטל עלינו לפרסם האמונה במסירת נפש ממש לעיני כל.